ראש מועצת רמתיים  -   1947 - 1957  

שלום-שולם נולד ב-9 בספטמבר 1898 – תרנ"ח לאלימלך ומלכה לרנר, ברימנוב, גליציה פולין. אלימלך, היה רב. שלום הוא נינו של הרב הנודע, אלימלך מליז'נסק. שאת קברו פוקדים עד עצם היום הזה, בשמחה ובשירה בבית הקברות היהודי בורשה. 

אחרי מלחמת העולם הראשונה, 1917, פעלו בגרמניה תנועות נוער ציוניות כמו: "הפועל הצעיר", שעודד עלייה והתיישבות עובדת בארץ, ה"בלאו וייס" (כחול לבן) וה"יידישע פולקסהיים" ,
שנה קודם, השתתף שלום לרנר באסיפת היסוד של תנועת ה-"פולקסהיים" שהתקיימה בברלין. תנועה זו נועדה לצעירים ומטרתה היתה הגשמת העלייה לארץ.  שלום  אף לקח חלק חשוב ופעיל במסגרת תנועה זו ולימים,
 כשהיה בארץ,  סייע לעולי מרכז אירופה, שהגיעו ארצה, עם עליית היטלר לשלטון ואותם הכיר מקרוב.

ב- 1917 נפטר אביו אלימלך ובאוקטובר 1920 עזב שלום את ברלין בדרכו לארץ ישראל. יחד עמו עלו יוסף בינדר ויעקב שפר -שלושתם השתייכו לתנועת הפולקסהיים בברלין. למרות נסיונותיה של אמו לשכנעו להישאר בברלין עם המשפחה.  כל רצונו היה להגשים את חלומו הציוני ולעלות לארץ ישראל.

כשפרצו בארץ, בשנת תרפ"א-1921 המאורעות, הצטרף שלום למגיני חדרה. לחבריו שנותרו בגרמניה כתב על השמים הכחולים בארץ, על חיי החברה התוססים וניסה להשפיע עליהם לעלות ארצה ולא הזכיר את המאורעות. רבקה, אחותו הצעירה, השתכנעה ממכתביו  והגיעה בעקבותיו ארצה.
בתום המאורעות עבר שלום לביתניה שבגליל התחתון והיה בין סוללי כביש טבריה - צמח, כמו רוב חלוצי העלייה השלישית.


ליזל-עליזה בת מקס בוש נולדה ב-13 בדצמבר 1898 בפראג שבצ'כוסלובקיה. דור שישי לרב שי"ר-שלמה יהודה רפפורט, רבה הראשי של פראג, על שמו רחוב שי"ר בתל אביב. ליזל למדה בבית ספר לגננוֹת "באומשול" סמוך לפראג .  והיא צאצאית של המהר"ל, שעל פי האגדה, בנה את הגולם מפראג .

ב- 1923 לאחר נישואים פיקטיביים לאדם זר, עלתה לארץ ללא בני משפחתה. הגיעה לקיבוץ חפציבה ועבדה כגננת. 
ליזל ושלום הכירו בזמן שעבד שלום בסלילת כביש צמח טבריה. 
ב- 1923 עברו ליזל ושלום לרנר לעין גנים ליד פתח תקווה. אליהם נלוו יעקב שפר ויוסף בינדר חבריו מתנועת הפולקסהיים שבגרמניה. הם הצטרפו לקבוצה ההולנדית שהתארגנה בעין גנים במטרה להתיישבות קבע. 
באותה שנה, נישאו שלום וליזל בעין גנים. כיוון שלקבוצה לא היה כסף לקניית טבעת נישואין, עברה הטבעת מאחד לשני והזוג לרנר קיבל את הטבעת מידי דינה בינדר. 

כשהגיע הזוג לרמתיים גרו בצריף של שמואל פילהרט בסמוך למשה לוין(אזור המלאכה ברחוב  בני ברית). ליזל רעייתו של שלום, שבישלה עבור משפחתה, בישלה גם עבור משה שזכה לטעום מתבשיליה. כששוחחו ביניהם, התברר לשלום ולמשה לוין, כי עלו יחד בחג שמחת תורה תרפ"א ליפו, באותה אוניית משא. 
ליזל אפתה לקבוצת המייסדים את הלחם באוהל שהוקם על הגבעה.
שלום וליזל רכשו חלקת אדמה בת 8 דונם בדרך רמתיים 118,בשכנות למשפחות מוזס ושפר.  
תנאי החיים היו קשים: מים הביאו ממגדיאל בחביות או בכדים שהעמיסו על עגלה הרתומה לפרדות. אריך מוזס, מדריך הקבוצה, היה האחראי להבאת המים על גבי הפְּרדות, שלא פעם השתוללו והמים נשפכו בדרך. 
ב- 26 בנובמבר 1925 נולדה בתם רות. ליזל ובתה רות לקו כמו תושבים רבים בארץ, במחלת המלריה ושתיהן נשלחו לנפוש בבית ההורים בפראג. 
ב- 1925 החל שלום לרנר, לגלות עניין בפעילות ציבורית, ועבד במרכז החקלאי. הוא נבחר לוועד המושבה וחתר לקבלת מעמד מוניציפלי רשמי למושבה. לרנר היה בעל מעוף וחזון והצהיר תמיד  "שיש להעז", כי אחרת לא ישיגו מאומה. תכנית רמתיים נועדה להתבסס על נטיעת פרדסים, להקים חברת מים וחברת פרי. עם היווסדות אגודת המים  "מבוע"  שדאגה לאספקת מים. ו"אגודת מגדלי ההדר"- שריכזה את מגדלי פרי הדר וסונפה לתנובה אקספורט, עמד שלום בראש שתיהן ופעל רבות למענן. הוא פנה למוסדות, השיג הלוואות וההסתדרות עזרב לחבריה בעיבוד הפרדסים ודאגה להלוואות ומפרעות לקיום משפחותיהם.
למשפחת פרנקל, שהתיישבה בצריף ופתחה בו "בית אוכל" עבור הפועלים והרווקים. התפרנסה בדוחק רב, עד שביום שישי שרבי אחד , עלה הצריף של פרנקל בלהבות. שלום לרנר נרתם לעזרת המשפחה.
החברים התכנסו לאסיפה דחופה ולאחר ויכוחים סוערים ונוקבים הוחלט שכל מתיישב יחתום על שטר של 2 לא"י(לירות ארץ ישראליות). למחרת החלו בבניין בית חדש במקום הצריף שנשרף. משפחת פרנקל הודתה לכולם ופתחה מחדש את המטבח, התפרנסה יפה ופדתה את השטרות בזמן. 
שלום הזדרז לסיים את בניית ביתם למען ליזל ההרה בשנית. כשתקפו את ליזל צירי הלידה היא טולטלה במשך 8 שעות תמימות בעגלה הרתומה לחמור... הם רכבו בחולות שבדרך פתח תקוה כדי להגיע בזמן לבית החולים ליולדות פרוינד ברחוב יהודה הלוי שבתל אביב. ליזל שהתה יומיים אצל דודתה עד שהבת נעמי נולדה ב-9 בפברואר 1930.
המבנים ברמתיים, היו זהים במהותם - מבנה המגורים כלל פרוזדור - כניסה צרה וארוכה, ששימש מטבח וכן שני חדרי מגורים. השירותים והמקלחת היו בחוץ. לבניית הבית קיבלו הלוואות מהסוכנות היהודית. מאוחר יותר נוספו חדר אוכל, שירותים ומקלחת. הכיורים היו עשויים מאלומיניום. בבית שבנו, גרו משפחות לרנר ובני הדודים שהגיעו מחוץ לארץ, דורה וזישא לרנר עם שרה ואלי פלדר. הבית היה בית פתוח ותמיד גרו בו עוד משפחות. שלום בנה בחצר צריף ושם גרה משפחת גרייזמן כשנה. אף משפחת ישראל וגניה ציטלובסקי, גרה אצלם שנה. 
הלול שהוקם בחצר ביתם היה מבנה די גדול וליזל עבדה בו. בשלב מאוחר עברו התרנגולות לסוללות והוקם בית אימון לאפרוחים. בלול גדלו כ-500 תרנגולות. ב"אגרא" שהיה ברחוב הבנים 10, בניהולו של ורקר, קנו את התערובת לבעלי החיים. בנוסף לתרנגולות היו גם שלושה תרנגולי הודו, ברווזים, ברבורים ושפנים, שגדלו במשק. 
השוחט לנגרמן מרעננה, שרעייתו היתה בת דודה של שלום, התרה בו שאם רוצה הוא בביקורם, מן הדין שיסלק לאלתר את השפנים מחצר ביתו, מאחר והם לא כשרים. שלום, שבא ממשפחה דתית, נעתר לבקשה זו ומשה לנגרמן אף הציב מזוזה על מפתן הדלת. 
ליזל גידלה גם 6 - 8 עיזים לבנות שסיפקו את תצרוכת החלב המשפחתית. מבנה הבטון שהוקם שימש רפת ובו היו 8 פרות. החלב מהפרות, שווק לחברת "תנובה". 
נעמי, הבת , היתה מלקטת ריג'לה  עבור העיזים. ליזל גבנה גבינות, שמנת ולבן בתוספת כדורי פפסין אותם קנו אצל שיינרמן ( הוריו של אריק שרון לימים ראש הממשלה)בכפר מל"ל. החלב שנועד להכנת הגבינות היה נתלה בחיתול למשך הלילה ובבוקר היה נוצר כדור גבינה לתצרוכת פרטית .
על המגרש ניטעו שמונָה דונמים פרדס ובחצר המשק גדלו: חבושים, שזיפים, פקאנים, לימון, אבוקדו, מנדרינה, עץ תות גדול שיוסף בינדר נטע ביום לידתה של נעמי ועליו נהגה נעמי לטפס בילדותה.   

אחרי מלחמת העולם השנייה הגיעו פליטים מטעם עליית הנוער וביניהם אליעזר וייס שגר בבית ונהרג במלחמת השחרור. ילדה בשם נעמי מוטולסקי, שורדת שואה, שהתגוררה בבית אריק שרון עד שליזל אמצה אותה. כך הסתופפו חמישה ילדים וישנו יחדיו בחדר אחד. 
בשנות ה-30 לערך חיסלו את משק החלב והחזיקו לול תרנגולות וכמה עזים לתצרוכת החלב המשפחתית. נטל העבודה החקלאית נפל על כתפיה של ליזל, ושלום חיפש עבודות שבהן היה מוכשר יותר, מחוץ למשק. כך הגיע לכהן כמזכיר לשכת העבודה שהייתה משותפת לרמתיים ולמגדיאל, וכן עסק בפעילות ציבורית בשטחים אחרים על מנת לקדם את המקום ותנאי החיים בו. 
ב- 1941 חובר בית לרנר לחשמל. עד אז השתמשו לתאורה, בעששית המאירה בעזרת נפט. 
ב- 1942 החלה הרחבת הבית ונוספו מרפסת סגורה מעץ, שירותים ומקלחת.  
מבחינה פוליטית הייתה רמתיים ברובה מאחז של הציונים הכלליים, כלומר בעלי אוריינטציה ימנית. שלום לרנר שהיה ליברל וסוציאליסט, היה יוצא דופן בין המתיישבים ונבדל מהם בהשקפותיו. חבריו הטובים בעלי ההשקפה הזהה לו, חיו במושבי העובדים בסביבת כפר מל"ל וירקונה ועם המתיישבים ברמתיים היו לו יחסים קורקטיים.

ביוזמת שלום לרנר- הוקמו עד 1947:

  • שכונת פועלים א'
  •  בנק הלוואה וחיסכון לימים בנק הפועלים
  • העברת בית הספר הקטן של כפר מל"ל לגבול רמתיים והפיכתו לבית ספר אזורי לילדי עובדים.
  • היה בין מייסדי בית הקולנוע המוכר כ"בית הפועלים" (נוסד בשנת 1939) ולימים: "צוותא", "מופת", "בימטרון", "קולנוע לב" וכיום, 2026 "בית מקומי לתרבות".
  • ב- 1947 עזר ליסודה של שכונת פועלים ב'.

שלום לרנר כראש מועצה 1949 - 1956 

לרנר השקיע מאמצים רבים להשגת מעמד של מועצה מקומית עם חוקה מתקדמת, למושבה רמתיים .
ואישור למועצה המקומית רמתיים נתקבל ב- כ"ג אדר תש"ט, 24 במרס 1949, זו היתה המועצה המקומית הראשונה במדינת ישראל. במעמד הכרזתה כמועצה נכחו שר הפנים חיים משה שפירא וקודמו בתפקיד יצחק גרינבוים. האירוע החגיגי נערך במסעדת דורה וזישא לרנר בדרך רמתיים 76.
ב-9 בנובמבר 1950 העבירו החברים: נהיר, לרנר ובראון את הקואופרציה – מפעלי המים שבבעלותם, לידי מועצת רמתיים. 
פעילותו הציבורית של שלום הייתה ענפה ורב גונית ועסקה בכל שטחי החיים החברתיים והתרבותיים של רמתיים. 
בימי כהונתו של שלום, נבנו גני ילדים ברמתיים, הדר, נווה נאמן וכפר הניצחון(לימים גני צבי). הוקם בית תרבות וספריה לרווחת הציבור, על שם משפחת  גליניק שתרמה את ביתה(צריף ירוק גדול ברחוב הבנים 14) והוקמה בשיתוף עם מועצת הפועלים.
נסללו  כבישים לשכונות: הדר, כפר הניצחון, נווה הדר ולמעברה. בשיתוף מ.ע.צ הורחב הכביש הראשי – דרך רמתיים וחולק לשניים באי תנועה. רוצפו מדרכות במרכז רמתיים, ניטעו גנים ציבוריים, הוקמו מתקני משחקים לילדים, עצים לאורך הכבישים וניטעו חורשות.
הוא דאג להרחבת אספקת המים ליישוב.
שיפר את בניין המועצה, שעמד בפינת דרך רמתיים ורחוב הרשות, נוסף לו פרוזדור וסודרה גישה לכל חדר לחוד. דבר שהקל על עבודת עובדי המשרד ואפשר גישה נוחה לקהל. 
בשנים 1950 - 1951 שנת העלייה הגדולה של יהודי עירק, תימן, רומניה וצפון אפריקה, פעל להקמת מעברת רמתיים. ונקלטו בה 1.100 עולים. 
המעברה הוקמה במערב המושבה על אדמת הכפר הערבי הנטוש של אבו קישק. העולים גרו בפחונים ואוהלים ותנאי החיים היו קשים מנשוא. עד מהרה החלו לתכנן עבורם שיכוני קבע, בתים קטנים בני 2 חדרים של הסוכנות, וכך קמו השכונות: נווה הדר - 1949, כפר הניצחון – לימים גני צבי - 1948, נווה נאמן - 1951, שאליהן עברו משתכני המעברות.
 הוקם מפעל המים על ידי המועצה המקומית, 3 בארות ו-3 בריכות אגירה. 
לרנר הצהיר- "הבו תעסוקה לעולים (...) במקום עבודות דחק". הוא דאג לרכישת פרדסים, לעיבוד גידולי תעשייה חקלאית כבוטנים ושעועית. הוקם מחסן לאריזת מיון בוטנים ואגוזי אדמה על מנת להעסיק כמה שיותר פועלים מחוסרי עבודה. 
הדאגה לתעסוקת העולים הביאה להקמת מפעל לשימורי פירות וירקות- "פריכוז". שנבנה על דרך רמתיים ואפשר להעסיק כ-100 – 150 פועלים. כיום עומד במקום קניון "שרונים".
הוא כיהן כראש ועדת החינוך האזורית שבה למדו למעלה מ-1.500 תלמידים, ודאג להרחבת מוסדות החינוך והתרבות, בניית קומה נוספת לבית ספר ממלכתי א', הקמת בית ספר בנווה נאמן ובית ספר במעברה. יחד עם זאת, עקב מקרוב אחרי הישגי התלמידים. 
עם גידול האוכלוסייה מ-1.600 ל-8.000 נפש נזקקה המושבה לשטחי אדמה נוספים. 
ב-1 בפברואר 1951 בימי כהונתו של שלום לרנר הורחב  שטח השיפוט בכ-6,500 דונם  ממערב לכביש הראשי ובכ-1,000 דונם ממזרח לכביש עד לגדות הירקון. ועל שטח זה הוקמה שכונת נווה נאמן.
שלום, כראש המועצה המקומית רמתיים, ראה את המושבה השכנה הדר כחלק בלתי נפרד ממנה ופעל לאיחוד שתי המושבות. בהסכמת ועד כפר הדר פנה ב-1 בפברואר 1951 לשר הפנים, יצחק גרינבוים וב-1 בנובמבר אותה שנה פורסם המיזוג ברשומות. רמתיים מוזגה עם כפר הדר, כפר הניצחון-גני צבי, נווה הדר, שכונת נווה עובד-נווה נאמן ומעברת רמתיים. השם החדש – "הדר רמתיים" אושר על ידי הוועדה הממשלתית.
שטח רמתיים אחרי המיזוג 10.500 דונם והאוכלוסייה 8.500 נפש.
ב-5 באפריל 1951 החל תכנונו של בית הכנסת על שם הרב קוק ברחוב בן גמלא.
ב-18 באפריל 1951 העברת חשמל לשכונת התימנים – כפר הניצחון – גני צבי 
ב-3 באוקטובר 1951 הוקם גן הגיבורים. על 2 דונם , לזכר בני רמתיים שנפלו במלחמת השחרור. בתכנונו של האדריכל –  אורנשטיין. 
ב-30 ביוני 1952 הציע לרנר לקבל את הצעת הסמל המתוקנת להדר רמתיים.
ב-3 בפברואר 1953 החלה בניית שיכון עממי. ובשנת 1954 יושב שיכון עממי ב- 44 תושבים.

 

יום מותו היה גם יום הולדתה של בתו נעמי. אותו יום השתתף לרנר באזכרה של בן אחותו, גבריאל כיתאי, בקיבוץ שובל, שנפטר. באותו מעמד, התמוטט שלום ונפטר ... בבית המתינה לכולם עוגת יום הולדת של נעמי. 

פנחס ספיר שר האוצר ומרדכי סורקיס ראש עיריית כפר סבא, הגיעו לבית לרנר וערכו את כל הסידורים להלוויה. לרנר נפטר כראש מועצה בהתנדבות (בעודו עובד במרכז החקלאי.) הלוויה גדולה ורבת משתתפים נערכה ברמתיים,  כיאה לראש המועצה. 

בנימין אבן לימים ראש מועצת רמתיים והוד השרון, הספיד אותו באומרו: "חז"ל מונים הרבה סימנים בפטירתו של אדם, נראה לי, שהסימן הכי יפה שאפשר להגיד על לרנר הוא: לרנר מת עם הפנים אל הקהל, מתוך הציבור בא, למענו מסר את מיטב שנותיו ובפעולה זו כרע נפל. בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו אלא תורה ומעשים טובים בלבד. מעשי לרנר במושבה ולמענה – לעולם יחיו. במותו אבדה לרמתיים אישיות רבת פעלים ורבת מרץ. אבד חבר בעל מידות, איש המעשה והאחריות אשר עשרות משנותיו הקדיש לציבור ונשא בעול התפקידים שהוטלו עליו על ידי התנועה. פעיל ומפעיל, נענה תמיד לכל פעולה ציבורית ובאמונה ובכישרון מילא את המשימות שהוטלו עליו כנבחר המפלגה במועצה המקומית, במוסדות ההסתדרות ובהנהלת המפלגה של פועלי ארץ ישראל במקום. לוחם ללא חת על דעותיו. כל מרצו וזמנו מסר להתפתחות המושבה ושכונותיה, לאיחוד הכללי, לקליטת העלייה, להקמת מבני ציבור, בתי ספר, גנים ציבוריים, לסלילת כבישים והנחת מדרכות. הוא כאב את סבלם של העולים החדשים במעברה, בדאגה ואהבה טיפל בהטבת התנאים בדיור, בחיפוש מקורות תעסוקה ובהכוונת משפחות רבות להתיישבות. 

שלוש סגולות יקרות הביא מבית הוריו – לב ונפש יהודית, אהבה לעמו ואהבה למולדתו – ושלוש הסגולות האלו שימשו יסוד ובסיס לאהבתו הגדולה ולעבודתו הרבה שהשקיע במושבה רמתיים. לרנר צעד ועלה מעלה מעלה בכוח מידותיו וסגולותיו. חמש שנים כיהן בתפקיד ראש המועצה והגשים במלוא מובן המילה את אשר הוטל על שכמו – נשא וידע לשאת". 

ב-13 במאי 1956 בישיבה מספר 29 בימי כהונת ראש המועצה, בנימין אבן, מחליטים  להנציח את זכרם של שלום לרנר  וטוביה מטוס על ידי תוספת קומה שנייה לבניין המועצה בו יהיה אולם לרנר ומועדון חקלאי ע"ש מטוס. למטרה זו הציעו תקציב של 10.000 לירות. 
על שמו של שלום לרנר, נקרא בשיכון עממי - רחוב "השלום".  על שם טוביה מטוס נקראת "כיכר טוביה"

ליזל-עליזה, היתה אשת ציבור, חברתה של הנרייטה סאלד ועבדה עמה בעליית הנוער. כשנפטר שלום לרנר יצאה ליזל להתנדבות במושבי העולים: רנתייה, לעולי מרוקו ליד פתח תקווה. בפדייה – לעולי לוב ומושב מזור – לעולי הונגריה. עבדה גם בהתנדבות ובעזרה סוציאלית בשיכוני העולים שברמתיים. ארגנה קורסים לבישול וקורסים לגננות בוויצ"ו, שלחה ילדים מחוננים שיתקבלו למוסדות. כל זאת עשתה בהתנדבות ולבסוף הסכימה לגמול רק עבור נסיעותיה. ליזל נרתמה לעבודה והתמסרה לה במשך 35 שנה.  

קברי המשפחה בבית הקברות ברמות השבים

שלום לרנר בן אלימלך נולד כ' באלול תרנ"ז ונפטר כ"ז בשבט התשט"ז, 9 בפברואר 1956, נכד האדמו"רים רב מנחם מנדל מרימנוב ורב אלימלך מליז'נסק. בן 58 היה במותו. נקבר ברמות השבים.

לרנר עליזה-ליזל בת מקס נולדה כ"ט בכסלו תרנ"ט – נפטרה כ"ד באלול תשל"ט - 1978, נינת הרב שי"ר – רב שלמה יהודה רפפורט. נקברה ברמות השבים.

רות לרנר מלקוביץ חביב, בת שלום וליזל לרנר, נקברה י"ג בטבת תשע"ב, 8 בינואר 2012, בבית העלמין בנווה הדר. 

פרץ שקד בנה של נעמי לרנר-שקד, נקבר ביום ראשון, כ"ו באדר תש"פ, 22 במרס 2020 בבית העלמין בנווה הדר.