שנקר משה ושרה.
שנקר, משה ושרה
מספר אריאל הבן:
אבי, משה ,נולד בעיירה דוּנַיִיבצֶה שבאוקראינה ב-ז' באדר (יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו), 1900 ומכאן שמו: משה.
נולד למשפחה חסידית, מרובת ילדים וענייה כמרבית תושבי העיירה.
בנעוריו נתפס לציונות. כבן 17 ברח מהבית והצטרף לתנועת "החלוץ" שיסד יוסף טרומפלדור בדרום רוסיה. ב-5 באוגוסט 1920 עלה ארצה והצטרף ל"גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור" במחנה שבטבריה. בתחילה עבד בסלילת כביש טבריה-צמח ובהמשך ,עד 1923, עבד במסגרת "גדוד העבודה" במושבה מגדל, שבגליל. השתתף בסלילת פסי הרכבת מראש-העין לפתח-תקווה ("מגורים" במבצר אנטיפטריס ההרוס), במחנה הצבא הבריטי סָרָפֶן-צריפין ובהקמת קיבוץ עין-חרוד. כשעבד בפלוגת המכונאים בתלפיות שבירושלים רכש את יסודות מקצוע המכונאות וקיבל מממשלת המנדט את רישיון הנהיגה שלו שמספרו 538.
אמי, שרה שנקר לבית ז"ק נולדה בעיירה רוֹגוֹבָה שבליטא, בשנת 1901, למשפחת של חזן ושו"ב. בנעוריה נתפסה אף היא לרעיון הציוני והצטרפה לארגון "החלוץ" שבקוֹבנָה.
ב-21 במאי 1921, עלתה ארצה והצטרפה ל"גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור". במסגרתו עבדה בעבודות שונות: במושבה מגדל שבגליל, במושבה כרכור, בקיבוץ עין-חרוד ובהקמת קיבוץ תל יוסף שבעמק יזרעאל.
ב"גדוד העבודה" פגשה את משה שנקר והשניים נישאו .
בשנת 1923 עזב הזוג את ה"גדוד" ועבר למושב עין-חי בשרון (כיום: כפר מל"ל) .משה עבד כמכונאי טרקטורים.
בהתאם לאמונה הציונית העמוקה של שניהם הם העדיפו התיישבות חדשה בכפר על פני מגורים בעיר וכך בשנת 1925 התיישבו במושבה הנבנית מגדיאל.
שרה ומשה שנקר נמנו עם קבוצת המייסדים המורחבת.
משה מוּנָה למכונאי בהקמת והפעלת מפעל המים של המושבה והתמיד במשרתו זו עד צאתו לגמלאות. את מפעל המים הקימו תושבי המושבה שהתארגנו לאגודה שיתופית בשם "המרווה". המטרה היתה להקים ולפתח את מערכת אספקת המים בהתאם לצרכים הגדלים עם התפתחות המושבה.
משה השתתף בקידוח וההקמה של הבאר הראשונה בקצה רחוב הרצל פינת המקשר, בדרך לשכונת גני-עם. נפרסו צינורות ברחובות, הסתעפויות לבתים הנבנים, לפרדסים הניטעים ובהמשך הוקם מגדל המים הראשון שנבנה על עמודים וקשתות, בתחילת רחוב אהבה. עד מהרה נקדחה הבאר השנייה ברחוב סוקולוב, וכעבור כמה שנים נחפרה הבאר שלישית בקצה רחוב חנקין.
מפעל המים היה חיוני להתפתחות המושבה שהתבססה בעיקר על פרדסי פרי ההדר.
אספקה שוטפת ואמינה של מים, הובטחה באמצעות אחזקה ותפעול יעיל של המערכת.
המכונאי המפעיל, משה שנקר, הגשים את כל אלה במסירות רבה .
במגדיאל שכר הזוג חדר באחד הבתים שהוקמו, וזמן קצר לאחר בואם רכשו מגרש ברחוב סוקולוב 1 ובנו עליו בית בן שני חדרים. בחצר הקימו צריף למקלחת וביתן קטן לשירותים. כעבור שנים הוסיפו שני חדרים, מטבח, אמבטיה ושירותים. בשנת 1932 נטעו עליה פרדס. הם הקפידו על עבודה עברית למרות היותה יקרה יותר מהעסקת אחרים. הפרדסנות בארץ סבלה ממשברים כלכליים מתמשכים במשך תקופות ארוכות ובכללן מלחמת העולם השנייה. שרה ומשה נאלצו ,כפרדסנים אחרים במושבה, לקבור את הפרי בקרקע הפרדס. תקופה טראומתית זו השאירה את אותותיה המעציבים על המשפחה לשנים רבות. מעבר להפסד הכלכלי קיום הפרדס היה בעיניהם ביטוי להגשמת שאיפותיהם הציוניות ליישוב הארץ.
הם נטעו עצי נוי ופרי, בנו לול קטן לעופות ושרה עיבדה גינת ירק בחצר לצרכי המשפחה.
שרה שנקר התנדבה רוב שנותיה במגדיאל בארגונים מקומיים שמטרתם הייתה עזרה חברתית: מפעל "הזנת הילד" בבית הספר המקומי, אירגון אמהות עובדות, עזרה בקליטת עליית יהודי תימן שהתיישבו במושבה ועוד.
כאשר נוכחה שילד או ילדה מהעולים היו חלשים במיוחד ודרשו טיפוח מיוחד לחיזוקם, שיכנה אותם בביתה וכשהתאוששו החזירה אותם לחיק הוריהם. משה שנקר, בנוסף לעבודתו במפעל המים, עסק בפעילות ציבורית : בוועד ההורים של בית הספר, בוועדת השמות, בצוות השופטים במשפטי-חברים ליד ועד המושבה וליד מועצת הפועלים. בנוסף לעבודתו ופעילותו התגייס כחבר פעיל בקבוצת פעילי ה"הגנה" מ"גדוד העבודה". הוא נבחר להשתתף בקורס המ"מים (מפקדי מחלקות) הראשון של ה"הגנה", שהחל בחודש יולי 1921 בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב, והסתיים בחודש אוגוסט בקיבוץ כפר גלעדי. משה השתתף בהגנת פתח-תקווה במאורעות 1921 ובעיר העתיקה בירושלים בשנת 1922.
לזוג נולדו שלושה ילדים :עליזה נולדה בשנת 1924 במושב עין-חי (כפר מל"ל) ובמגדיאל נולדו שני בניהם, אריאל ב-1928 ודוב ב-1935.
בהתאם לאמונתם הציונית השקיעו בדור ההמשך ועשו מאמצים כלכליים בלתי פוסקים כדי לאפשר לשלושת ילדיהם את החינוך הטוב ביותר.
שרה שנקר נפטרה ב-29 במרס 1975 בשנת ה-74 לחייה.
משה שנקר נפטר ב-8 באפריל 1976 בשנת ה-76 לחייו.
שניהם נטמנו, זה ליד זו, בבית הקברות במגדיאל.
(ש.ק.)