שמש נעמי וגבריאל

שמש נעמי וגבריאל – מספרת הבת שושנה שמש-זהבי

 

גבריאל נולד בשנת 1899 לצלחה וגבריאל שמש, בבגדד שבעירק.

גבריאל נקרא בשמו גבריאל על שם אביו שנפטר בשעה שהיה עובר בבטן אמו, מכאן שמו - גבריאל בן גבריאל, שגדל כבן תפנוקים לאמו.

 

נעמי נולדה בשנת 1913 לאליהו וצ'חלה בבגדד שבעירק.

שני אחיו של גבריאל שמש היו: עובדיה ושמחה.

בספטמבר 1924 עלה עובדיה ארצה כחלוץ ציוני והגיע למגדיאל עם אשתו שמחה, בהיותו בן 38 שנה.הם גרו ברחוב אהבה 10, לפני בית מגדל ועקיבא פרסמן, ילדיו: שמחה בת ה-16 ומזל טוב בת השנתיים. הרכוש שהשקיע במגדיאל היה בסך של - 100 לי"מ. האינוונטר שעמד לרשותו היה צריף מלוחות ו-25 דונם ברחוב האהבה 10. מקצועו בחוץ לארץ היה סוחר בזהב.

גבריאל עלה לארץ מתוך אידיאל וכיסופים לאחר שלמד והתחנך בבגדד, אצל הרב הגדול, יוסף חיים, שנודע בשמו - "בן איש חי".

בתחילה התגורר בירושלים ולמד בישיבה עם קבוצת צעירים. הביטוי השגור בפי גבריאל היה שאדם שאינו שותל עץ, כאילו לא ישב בארץ, ועל כן לא התמהמה ואחרי תקופת מה רכש חלקת אדמה מיהושע חנקין שהשתרעה על 7 דונם, ברחוב אהבה 23.  

גבריאל היה רווק וטרם מצא לו בחורה בישראל, אמו שלחה מכתב אל אחותה בבגדד, שתשלח במהרה את בתה, נעמי לאישה לגבריאל. נעמי אכן הגיעה ארצה עם אביה כשהשניים עושים את דרכם דרך סוריה וראש הנקרה רכובים על גמל. בראש הנקרה עלו השניים על רכבת בואכה חיפה.

בשנת 1929 הגיעו נעמי ואביה ארצה וכעבור כמה חודשים נישאו נעמי וגבריאל.

החתונה נערכה ביום שישי בצהריים, בחצר ברחוב האהבה 23, וכל המגדיאלים התכנסו להשתתף בחתונה. כל נשות המשפחה נרתמו לעזרה בהכנת הכיבוד.

תמר וקסמן שקדה על מלאכת הכנת עוגות הטוֹרט הגבוהות ועל הסלטים ממונות היו גברת שומר ונעמי שמש. תלם היה אמור לצלם את האירוע החגיגי, אך לדאבון הלב לא יצאה ולו תמונה אחת. הזוג גר זמנית בצריפו של עובדיה שמש, עד שנבנה ביתם. לעובדיה היתה חצר גדולה ובצריפו היו 4 חדרים גדולים, כשהמקלחת והשירותים בחוץ.

לאחר זמן מה בנה גבריאל בית מלבנים ברחוב אהבה 23 שבו היו 4 חדרים, שני מטבחים ומקלחת ובחוץ נבנה מבנה השירותים שהיה קרוב לפרדס, במרחק  של 20 מטר לערך מהבית.

בשטח האדמה נטעו ההורים פרדס וגינת ירק, ששימשה לצרכי הבית ובה גידלו: גזרים, מלפפונים, פול, עגבניות, חסה וחצילים. הלול שימש אף הוא לצרכי הבית. גבריאל הקים בית אריזה בצריף ובו ארזו את פרי הפרדס. בקיץ הושכר מבנה הצריף למגורי זוגות שזה עתה נישאו. בין הדיירים שגרו בצריף זה היו: לוי חיים, לוי אליהו, צבי ומזל טבח. לצריף התווספה גם מרפסת שמעליה הניחו ברזנט.  

 

 

גבריאל שהיה גם שוחט שחט עופות לתושבים. בהתנדבות וכמצווה למען האנשים וללא גביית כל תשלום.

סליחות – הדוד שלמה שמש (סלמן) איש עניו, חסיד וצדיק בהליכותיו, היה צועד ברחובות המושבה בשלוש לפנות בוקר כשבידיו פנס לוקס והיה דופק על הדלתות וקורא: "אבו יצחק סליחות, קום לסליחות ". כל הבית היה מתעורר למשמע קריאותיו. כל האבות והבנים התעוררו והלכו לבית הכנסת.

בשנת 1944 יום שבת אחר הצהריים, הגיע הדוד סלמן, אח של גבריאל, ומשפחתו מעירק למגדיאל. הם עלו על טנדר קטן, העמיסו את כל צרורות החבילות בשמיכה שקראו לזה – בַּאקְצָ'ה ודרך המדבר הסורי ולבנון הגיעו למגדיאל. המסע ערך כשבועיים.

גבריאל הביא את הדוד ומשפחתו לביתו, שם קיבלו את אחד החדרים. לימים עבד סלמן כשָמָש בבית הכנסת.  וליד בית הקולנוע לפני הסרט היה מוכר גרגרי חומוס ותורמוס מבושלים, בקונוס של עיתון.

ילדיו: אברהם, נעמי, וג'ינג'ית מחדרה.

ביתו היה בשיכון מזרחי א', ברחוב הרצל, בבית הראשון ליד משפחת אבידני.

 

 

 

 

נעמי נודעה כאישה חרוצה מאוד ונמרצת. היא היתה רק בת 15 שנים כשנישאה לגבריאל. היתה גלמודה בארץ והתחברה לשמחה שמש ששימשה לה כאם תומכת, כי ילדיה נולדו האחד בעקבות רעהו.

נעמי ילדה את ילדיה בזה אחר זה – עשרה ילדים במספר וגידלה ילדים לתפארת.

שושנה נולדה בשנת 1931, טובה 1932, יצחק 1933, חיים ז"ל דצמבר 1934, ירדנה 1935, אברהם 1936, משה 1937, אהרון 1938, יעקב 1939 ורחל בת הזקונים 1946.

בישלה, אפתה, כיבסה והרתיחה סדינים לבנים בדוד שעמד על הפרימוס, המצעים היו בוהקים בלובנם, היתה מעמלנת את המצעים בעמילן שנקרא אז: קוכמן, וילדיה גיהצו אותם.  תפרה את מלבושם של כל ילדיה, כולם התהלכו נקיים ומצוחצחים להפליא, חיממה מים בפרימוס ובפַּיילָה-בגיגית לרחוץ את ילדיה.  בכל יום שישי, צחצחה את כל הנעליים עד בוהק.

בכל חדר בבית, עמדו כמה עששיות ובכל בוקר מילאה את הצנצנות בנפט והכינה אותם לשימוש בלילה, כי העששיות ספגו פיח. היא היתה גוזרת את קצה הפתיל וממרקת את העששיות מן הפיח שדבק בן. כשהייתה שומעת את מוכרי הנפט צין ורוזנפלד אצה אליהם למלא את מיכל הנפט.

 הלכה לכל ימי ההורים בבית הספר ודאגה שכולם ילמדו.

בימי שישי נהגו להכין את החמין, שהיה מבוסס על אורז ועוף – טבית. למרות ,שכל אחד היה לוקח את סיר החמין אל מאפיית הלחם כדי להכניס לתנור, נעמי שהיתה חכמה דאגה בביתה, לפתיליה של שבת ועליה בישלה את החמין, בבישול איטי. בשלב מאוחר יותר הכינו מתקן מפח חתוך ובה הניחו את החמין. בימי חמישי נהגה להכין את המג'דרה – הקוצ'רי, תבשיל אורז ועדשים..

בחצר עמד טאבון והאם נעמי אפתה בו. כל הרחוב היה מריח את הריחות הנעימים שנישאו בחלל האוויר ונפשם התאוותה לפיתות החמות הנאפות בזה הרגע. בכל יום חמישי אפתה האם פיתות. בשל ריבוי הילדים בבית הרי במיטה אחת ישנו שני ילדים, רגל לרגל ובצפיפות מרובה.

 

שושנה הבכורה, הלכה לגן של צפרא במבנה של בית הספר מזרחי, בפרוזדור הארוך. מאוחר יותר הגיעה שושנה בר נתן והיתה לגננת.

בהמשך, למדה שושנה בבית ספר מזרחי והמנהל היה הרמן, המורים בבית הספר היו: בכיתה א' - ונדה ספוניאלטו, מורה - גלילה צבי לוי, רוטשילד חינך מכיתות ה' – ח'.

בני כתתה של שושנה, היו: עוזי שטיינשלייפר, מרים כתריאלי-פלדר, נועה רוטנברג, עדנה קויאבסקי- מטוס, אילה פרלמן, שלמה איסרוביץ, אבנר ליברמן. בכיתה ו' הצטרפו "ילדי טהרן" שלמדו במוסד החקלאי מוסינזון, יעקב פפו, עדה שיפר, שני האחים נתנזון, יוסף מצליח, דוד שלום.

המשחקים המקובלים בבתי הספר היו: דודס - משחק כמו הקפות, מרוץ שליחים,

בנדורות (גולות), חֶבֶל, קלאס, גוגואים, פורפרות, דלגית, 5 אבנים, מחבואים, תופסת,

חמור ארוך – חדש, מחניים וחצי מחניים, דמקה, דומינו וריכוז. גולות היינו מחליפים בינינו גולות. הכנו בור ושיחקנו בכסף מי הכי קרוב לבור. גולה יפה – ארסית היתה מוחלפת תמורת כמה גולות פושטיות. לקחנו חרצני תמרים ויוצרים מגדלים שתי וערב ומתבוננים מי יפיל אותם. בערב ישבנו ברחוב, שיחקנו ושוחחנו. היה לנו עץ ברוש גדול ותחתיו ישבו כל החבורות בגילאים השונים.

 

שושנה הכירה את בעלה על ידי אחותו רחל , שהיתה תלמידתה. רחל אמרה לה: "המורה, יש לי אח נחמד". כשהגיע האח לביקור מירושלים בבית  הוריו ראתה אותו ונפגעה.

בשנת 1954 נישאה שושנה לרחמים-רמי זהבי ולזוג שתי בנות ובן. רמי נלקח בשבי על ידי הירדנים בגוש עציון ושוחרר, בתקופת מלחמת השחרור.

שושנה לימדה בבית הספר מזרחי משנת 1952 – 1974.

 

תנועת נוער – אברהם היה בבני עקיבא, הסניף היה בכפר סבא ברחוב הרצל. הוא עבר לנוער העובד ברחוב השקמים ובו הוקם צריף. החניכים נשלחו לקיבוץ עמיעד ובו שירת בתקופת הנח"ל ושנה היה בניר אליהו.

 

יצחק שמש - למד בגן הילדים של שושנה בר נתן.

למד בבית הספר ממלכתי דתי מזרחי. המחנך היה גוטהולט והתלמידים בכתה היו: ישראל ארנון, אהרל'ה פינקלשטיין, יעקב קפלנסקי, חוה בר נתן, דליה אמפל, דליה ממוסד מוסינזון, חיים נאדל, פיחוטקה, אטקין, עליזה קאשי ויוסי קאשי אחיה, שולה כהן, זיוה סובלמן, אורה כתריאלי.

כבר בתקופה הזו התגלתה עליזה קאשי כזמרת. הטיול השנתי היה לחיפה וירושלים. 

יצחק המשיך את לימודיו בבית הספר המקצועי למלאכה של המזרחי למד שם מסגרות ולמדו איתו גם אהרל'ה פינקלשטיין וישראל ארנון ומכפר סבא נחמן בן משה.

לפני הצבא עזר יצחק להוריו לשפץ את ביתם. הוא הכין דלתות וחלונות במידה הנכונה, בנה מרפסת ובנה מטבחים.

יצחק התגייס בשנת 1952 לחיל אוויר ושירת בתל נוף. יצחק ביקש לעבוד כחרט אך לא היה תקן ושלחו אותו לבית מלאכה לציוד קרקע ושם תיקנו את כל הציוד של הבסיס ובכללם משאבות דלק וגנרטורים.

יצחק היה מטפל בפרדס, גוזם, משקה ויוצר  "צלחות".

גיסו של יצחק, יוסף דבי, הנשוי לטובה אחותו, שהיה חבר אגד, הציע לו לעבוד באגד וכי עליו רק להוציא רישיון על אוטובוס. יצחק החל לעבוד באגד בשנת 1958, עבד כנהג ואחר עבד במוסך של אגד כפר סבא עד שנת 1991. 

בשנת 1965 נישא למרגלית לבית לוי ממושב מגשימים, ולהם 4 ילדים.  

 

אברהם שמש - למד בגן ילדים של רחל ברלוביץ', בשני צריפים שליד מגדל המים. בגלל גן הילדים הוא אינו נוהג לשתות חלב עד היום הזה. היה מנהג ,שמביאים חלב לשתייה היישר מהפרות . יום אחד הוא לגם מהחלב שהיתה בו שכבת שומן והוא כמעט נחנק כי זה לא נכנס ולא יצא מגרונו.

למד בבית הספר מזרחי. המנהל אנגל, המחנך היה שלום ליפשיץ וגם עם המורה מאיר גולדברג.  יוסף דור ואשתו, אסתר. דור התמנה מאוחר יותר למנהל. והמורה דוד גורפינקל.

חברי ילדותו של אברהם: ילדי משפחת חבה - אברהם יצחק, בנימין יעקב. בכיתה למד יחד עם עופרה אשכנזי קרטין, שרה פרל, רחל ביטון-ימיני, שניאור אנצילביץ-אמציה, פוחס, צביקה הרומני. עמירם, אביגדור

למד בתיכון ערב בכפר סבא והשתלם במקצוע הנגרות.

צבא – נחל צנחנים.

 

מעליו בכיתות היו אהרל'ה פינקלשטיין, ישראל איווניצקי-ארנון, שלום חנש ונחשון חנש שהיום הוא מפקח במשרד החינוך. חנש עברת את שמו לנחשון זכריה. זכריה ושלום חנש היו אחים.

בזמן שירותו הצבאי היה אברהם קוטף בפרדסו של האלוף דני מט. הוא היה נרתם למבצע הקטיף ליום יומיים וחוזר לאימון בצבא.

בשנת 1967 נישא אברהם שמש לשולה לבית ברוך לזוג 3 ילדים: ליאור, ניר ואורן ו-4 נכדים. הם גרים ברחוב בארי 8 הוד השרון.

 

כל שיכון התימנים כלל את משפחות: רחבי, צוברי, אלמגור שהיו חברים טובים. הם למדו ב"חדר" אצל הרב דב מעייני במגדיאל ובצריף ליד יום טוב עמד הצריף של פרל.

 

 

 

השכנים שלנו היו: איסרוביץ, תמרקין, וקסמן, איווניצקי, שומר, יעבץ, מגדל, דיקהוף, זומר ולזרוביץ.

היחסים בין השכנים היו מצוינים והאחד עזר לשני, כשמשפחת תמרקין שהיתה להם מדגרה חוברה ראשונה לחשמל היה להם הרדיו הראשון, וכל ילדי הרחוב שמעו את אצלם את ההצגות מהאוהל והמטאטא. נחמן תמרקין היה מפקד הנוטרים. הטלפון הראשון היה בביתו ובשעה שהיו צריכים לבשר בשורה למשפחת שמש, היתה משפחת תמרקין מזעיקה אותנו לטלפון.

 

הווי החיים של הבגדדים במגדיאל

 קבוצת העירקים הגיעו מירושלים למגדיאל והתאחדו במושבה בשנת 1927. הקבוצה כללה את משפחות: חבה – מנשה ושאול, סיטי פלורה ונזרי, מנצור, בנימיני, פנחסי, שמש עליזה. שירזי הגיע מאוחר יותר וכך גם חקק אחרי המצור בירושלים.

משפחת עלימה התגוררה ברחוב סוקולוב, משפחות פנחס וחבה במרכז מגדיאל בדרך מגדיאל, משפחות מנצור וסיטי בדרך מגדיאל ומשפחת בנימיני מול הכיכר. כל המשפחות קנו 7 דונם ונטעו בו פרדסים.  

היחסים בין הבגדדים היו נהדרים והם היו עורכים בצוותא קומזיצים, היו מארגנים נסיעות משותפות להר מירון בל"ג בעומר ובשמחת תורה הרבו בשמחות ובצהלה בבית הכנסת, בחדר הקטן שהוקצע למענם בבית הכנסת הגדול שבמגדיאל. האשכנזים לא נשארו אדישים למראה השמחה הקולחת והיו מצטרפים להילולה של הבגדדים בבית הכנסת, כי שם אכן שררה שמחה אמיתית. מנשה חבה היה רוקד ומרקיד בלהט על השולחנות ומדביק בהתלהבותו את כל הנוכחים. כל המשפחות במגדיאל היו דתיות ושומרי שבת. כולם חגגו בהנאה צרופה את החגים. אחד עזר ותמך ברעהו והקפידו על מצוות הכפרות. כפרות קיימו לכל זכר תרנגול ולנקבה תרנגולת.  

 

המכולת של גבריאל שמש

בשנת 1930 פתח גבריאל שמש את המכולת שנבנתה על ידי רחמים אוסיאו, בבניין של סיטי ופלורה בדרך אוסישקין 39 , כיום דרך מגדיאל 63 פינת האהבה 1.

שתי חנויות מכולת עמדו זו מול זו במושבה מגדיאל: מכולת של שמש ומכולת של חבה בדרך מגדיאל פינת זקיף.

במכולת של משפחת שמש,  מכרו את כל המצרכים להם נזקקו התושבים: חוטים, גפרורים, מחטים ומי שנזקק למוצר או פריט מיוחד היה גבריאל דואג לספק. גם כלים חקלאים נמכרו בחנות ובכללם: טוריה, קלשונים ואתים. אפילו עופות, שהיה רוכש אצל בעלי הלולים נמכרו  במכולת

בארגז הקרח הגדול שעמד בחנות אוחסנו גבינות, חמאה, שתייה קרה ודגים. את מצרכי המזון שקל על מאזניים וארז בשקיות ובאריזת נייר, כמו: מלח, גבינה, סוכר, קמח ואורז. האב היה נוסע אחת לשבוע באוטובוס מרמתיים לתל אביב לקנות מלאי של סחורה ודגי בורי גדולים, שנמכרו על פי הזמנות הלקוח.

ילדיו היו ממתינים לשובו בתחנה כשהם ישובים על חמור ועגלה כדי לסייע  לו להעמיס את השקים והסחורה שהביא עמו.

היום על כל מוצר מצויין תאריך תפוגה באותם ימים פשוט הריחו את המוצר או שאלו את אבי: "גבריאל זה טרי?" מלכה ציטריניאק, לקוחה קבועה היתה מריחה ובודקת אם הסחורה טרייה. יום אחד בעת שהריחה את הקמח, רגז גבריאל והחליט לדחוף את הקמח קרוב לאפה, מאז לא הריחה יותר את הסחורה.

כיוון שלא היה מספיק מקום בארגז הקרח כדי לשמור על טריות המזון, לא נהגו לקנות חבילות שלמות של חמאה אלא רבע או שמינית החבילה.

אביו של אורי אשכנזי-אש (שגָר בצריף הראשון) היה מגיע אל המכולת של גבריאל ולא היה עוזב ללא משקה וסוכרייה.

גבריאל היה מתלוצץ ומתבדח עם לקוחותיו הוא היה בדחן ובעל חוש הומור בריא ותכונה יפה זו ירשנו אנו הילדים. לא רק אנו ואבינו אהבו הומור וצחוק, גם סבתא, צלחה שמש  ניחנה בחוש הומור ועבדה יחד עם בנה במכולת. יום אחד נכנס ערבי מביר עדס לחנות ושאל אותה: "פי בידק עדס?" "האם יש לך עדשים?" ענתה סבתא: "אייוה, בידנה (כן, יש לנו) דצ"ך עד"ש ובאח"ב " (קיצור עשר המכות במצרים).

חיים הבן גם עזר בחנות המכולת

המכירה במכולת היתה מתנהלת בהקפה וכולם נהגו לשלם את חובם בסוף החודש.

לא ידענו מהו עוני ולא רעב חיינו יפה מאוד לאותה תקופה. 

גבריאל היה אדם תמים. פרנסה אמנם לא היתה בשפע, אך הוא היה מאושר בחלקו. מגירת הכסף רוב הזמן היתה ריקה.

המכולת שימשה גם כמקום מפגש חברתי. היו מגיעים אליה ומספרים לגבריאל את סיפוריהם וקשיי חייהם. המכולת ובית הכנסת היו מקומות כינוס ומידע.

התפרנסנו יפה אותם ימים משלושה מקורות הכנסה: מכולת, פרדס ושכר דירה ולא היה חסר לנו דבר.

גם לול היה לנו ואמי גידלה בו כ-30 – 40 תרנגולות שהיו דוגרות על הביצים וכך לא נזקקנו לקנותם. אמי טיפלה בלול, יצחק הבן, בפרדס.

בשנות הצנע שימשה המכולת למחסן המזון היבש לחלוקה, כמו: אורז, סוכר קטניות. גבריאל היה אחראי לחלק אותו לתושבים.

המכולת נסגרה ב-1965.

בשעה שנפטר גבריאל נשאר הפנקס עב הכרס מן המכולת ובו כל חובות לקוחותיו.

 

נגריית "הרהיט - אחים שמש"

משנסגרה חנות המכולת שימש המבנה למגורים. גרו בו משפחות איסרוביץ, העליון, ביטון וגם שימש כמטה מפלגת מפא"י ולשכת העבודה.

לימים הקימו האחים שמש במבנה את המרפדיה בה עבד אהרון לאחר מכן מחסן הרהיטים של המפעל "הרהיט - אחים שמש", שהקימו שלושה אחים, חיים, אברהם ומשה, הם הקימו נגריה וחנות רהיטים ברחוב הבנים 5 ברמתיים, בשטח בו עומדת כיום 2020 מאפיית שיבולת. שלושתם ידעו לתכנן, לשרטט ולבצע את כל המטלות. הם גם הנפיקו את ההזמנות ללקוחות.

לימים רכשו את נגרייתו של הנס כהן ברחוב עין חי 5, מחסן התערובת של משפחת דנאי ומפעל הבלוקים ברחוב עין חי וכך יצרו רצף של מגרשים והגדילו את שטח העבודה.

הם יצרו בשטח מחלקות כמו: נגריה, צביעה ופוליטורה, רפדות ובחזית לרחוב הבנים הכשירו  לתצוגת הרהיטים. בשנות ה-70, הפכו לחברה בע"מ. לימים רכשו האחים שמש מקבץ של שש חנויות בדרך רמתיים 60, מהקבלן ברוך קוברובסקי, ובהן יצרו תצוגה גדולה ויפה של שולחנות, ארונות, מזנונים, ספות ורהיטי ישיבה, מרפדיה, כיסאות ומטבחים תוצרת המפעל.

מה שייחד את הנגריה הוא העבדה על פי הזמנות ולא בייצור המוני, לפי תכנון אישי ועבודות עבור מתכננים ואדריכלים.

גבריאל האב שסגר את חנות המכולת גויס אף הוא לטובת והיה אחראי התצוגה ועורך את הסידורים בבנק, בעירייה ובדואר.

בשנים 1967 – 1973 עבד גם האח אהרון שמש שהיה רפד במרפדייה שבעין חי. הוא היה אומן בחסד אל.

כעשרים עובדים עבדו בנגריה בשיאה וכן צוות של בעלי משאיות שיצא לעבודות הרכבה בבתים. בשנות ה-80 החלו לייבא רהיטים מחו"ל.

חיים שמש נפטר בשנת 1998 ואף אחד מהאחים לא רצה להמשיך לעבוד בנגרייה וכך, בשנת 2000 נסגרה הנגרייה.

 

היתה לנו בחצר, עז שסיפקה חלב. בזמן הייחום, היתה האם שולחת את בתה, שושנה, עם העז, אל משפחת רודי ברחוב סוקולוב או למשפחת  שטיינשלייפר ברחוב חנקין, לזווג זיווגים עם התיש שהיה להם.

האחים  היו חולבים פעמיים ביום את העז ולא פעם חצי מכמות החלב היתה נשפכת בדרך מהדיר אל  הבית. תקופת ההמלטה של העז, היתה בסוכות ובפסח.

אמא נעמי הכינה גבינות ולבן מחלב העז.

 

 

 

איך למדנו לשחות?

הלכנו לבריכת האגירה של סקורחוד ודודין או של חסון, ברחוב סוקולוב במקום בו נמצאת כיום 2020 , תחנת הרכבת של נורדאו. הבריכות היו לא מקורות ואליהן מוצמדים סולמות. הבנים היו מתפשטים לחלוטין, מטפסים בזריזות במעלה הסולם וקושרים בחבל זה את זה שלא יטבעו בבריכת המים. מובן שהשחייה נעשתה ללא כל השגחת מבוגר. הילדים היו קופצים למטה, משתכשכים להנאתם ומושכים את עצמם למעלה בכדי לא לטבוע.

הילדים ששחו בבריכות המים היו ילדי משפחת: חבה, גדליה גל, עקיבא פרסמן, ישראל גרושקביץ, אהרל'ה פינקלשטיין, ישראל איווניצקי, אבנר ליברמן ועוד, כולם למדו כך לשחות.

לפעמים כשהיו יוצאים מהבריכה גילו כי כל בגדיהם נעלמו והיו צריכים לחזור הביתה כל הדרך ללא בגדים.

 

 

 

• האם, נעמי, נהרגה כשהיא בת 71, ב-24 באוקטובר 1984 בתאונה, רופא של מגדיאל פגע בה כשחצתה את הכביש בנווה נאמן. היא סיימה ללמוד במסגרת תהיל"ה והייתה בדרכה להתרים להכנסת כלה.
• האב, גבריאל, נפטר ב-3 בינואר 1990 בהיותו בן 90 שנה.

שניהם קבורים בבית הקברות מגדיאל

על המצבות בבית העלמין נכתב כך:

גבריאל בן צלחה שמש מראשוני מגדיאל ובוניה – אשרי האיש ירא ה' הצדיק הכשר איש עניו וישר אבינו וסבינו באדם ר' גבריאל בן צלחה וגבריאל זצ"ל נפטר בשיבה טובה ז' בטבת תש"ן בגיל צ' לחייו.

שמש נעמי אישה יראת ה' היא תתהלל צדקת ורבת פעלים אשתי אמנו וסבתינו היקרה מרת נעמי בת שמחה ז"ל נפטרה כ"ח תשרי תשמ"ה בגיל ע"א לחייה.

• שמש שמחה מראשוני מגדיאל ומייסדיה אמנו ואחותנו וסבתנו היקרה שמחה בת חניני נפטרה ל' תשרי תשנ"ז בשנת פ"ח לחייה.
• שמש עובדיה בעלי אבינו וסבנו היקר עובדיה בן גבריאל ז"ל נפטר י"ז שבט תשל"ח בשנת פ"ג לחייו.
• צלחה שמש בת יצחק אשת חיל מי ימצא אמנו היקרה הכשרה והצנועה נפטרה י"א כסלו תש"י בשנת ע"ו לחייה.
• חיים שמש נפטר בי"ג תשרי תשנ"ט, ערב סוכות, אוקטובר 1998.
• סלמן קבור בבית הקברות במגדיאל.
• מרדכי שמש בן צלה נולד ב-18 בינואר 1941 ונפטר ב' בתמוז תש"ל, 6 ביולי 1970 קבור בבית הקברות ברמות השבים.