שמיר פנחס  (מגדיאל)

  (1883 - 1955)

פנחס נולד בשנת 1883, בעיירה איוונקוב, שבאוקראינה. בבית ישן ומט לנפול. בבית זה גדלו וחונכו שישה ילדים. האב עם טלית ותפילין בידו היה נע ונד כל ימות השבוע בכפרים, לחפש פרנסה והאם נשארה בבית עם הילדים. הבית היה קר ודל. פנחס למד בישיבות.
בשנת 1914 הוא  עקר לשיקגו שבארצות הברית והיה מורה לעברית בתלמודי תורה. שם השתכר 12 דולר לשבוע. הוא התקדם בהדרגה עד שהתמנה למורה בבית ספר ומשכורתו הגיעה לכדי 5,000 דולר לשנה. שמונה שנים נשאר בעיר ונמנה עם מייסדי חברת "אחוזה" בשיקגו.
בשנת 1922 עלה לארץ והתיישב על אדמת שרונה שבגליל התחתון וכך היה שותף לכיבוש הארץ. בשנים האחרונות לשהייתו במושבה היו המחסנים גדושים  בתבואה – חיטה, שעורה ותירס. החצר המתה מבהמות ובית שמיר היה הבית המרכזי בגליל התחתון.
שמיר כתב לאחותו צפורה מכתב, בזו הלשון: "אין ניסים. סבלנותי, אמונתי ותקוותי האירו את הדרכים שהובילוני אל הניצחון. הרי אני שמונה שנים בארץ ישראל וכשאני מסכם כבר השגתי את המצב שהיה לי באמריקה, אם לא למעלה מזה ואין זה נס. בשנתיים האחרונות בשרונה הייתי המתיישב העשיר ביותר בכל הסביבה...... החצר מלאה בהמות וביתי הפך להיות מרכז לכל הגליל התחתון. שנת בצורת ומחסניי מלאים: שעורה, חיטה, תירס, פול ובאים יהודים לבקש חיטה לזריעה, שעורה לפרדותיהם, תבן לבהמותיהם ולבי פתוח וכן מחסניי. יהודי אביון עני חלוץ רעב עובר אורח – כולם יודעים ששערי שרונה פתוחים וכל איש מוצא בית. כאברהם אבינו, ניצב אני בשערים ומקבל פני כל הולך רגל. כשעזבתי את שרונה נערך לכבודי טקס פרידה. השדות וההרים בשרונה שרו לי שירים ומלמלו בשפתם. אין ניסים. זרעת בדמעה וברינה קצרת".  

בשנת 1929 הגיע שמיר למושבה מגדיאל, שהתפרסמה אותם ימים בעבודה עברית, הוא הופיע אצל שמואל זוכוביצקי-זקיף וביקש להתקבל כחבר. הקים בה צריף עץ שהפך ברבות הימים לבית שקירותיו מלאים מדפי ספרים בנושאים כמו: תנ"ך, מקראות גדולות, תלמוד בבלי, חסידות, פילוסופיה, חכמת ישראל, כלכלה מדינית ויהודית , היסטוריה של העמים ועם ישראל, ציונית, ספרות יפה וספרים באנגלית, על שולחנו עמדו תמיד ספרים וחוברות בחקלאות, כמו: הבוסתנאי והשדה.  
שמיר נטע פרדס בשותפות עם עוד משפחה משיקגו, הקים לו משק מעורב, גינה פורחת וגידל בעלי חיים. פרדסו היה בין היפים במקום ויכול היה לפרנסו בכבוד רב.
אהבת ישראל וארץ ישראל, אהבת הפועל העברי ונכונות להקריב את אינטרסים של עצמו לזולת –היו קווים מוצקים באופיו של שמיר.
הוא השתלב בפעולות הציבוריות של המושבה וראה בכך את תכלית חייו. היה חבר בוועד ובהנהלת המושבה, בוועדת החינוך ובוועדת התרבות, הדאגה לכלל היתה לו חזון חיים.

שמיר ביחד עם צפורה המפל שהיתה אתו בוועדת תרבות היו מכַנסים את התושבים להרצאות, במועדון מכבי שהיה בבית הקולנוע, יחד היו סוחבים בלוקים ולבנים, מניחים עליהם קרשים  והיו יוצרים ספסלים שעליהם ישב הקהל.  בוקסות של פרי הדר מוצבות זו לצד זו, שימשו כ"במה" שעליה עמד שולחן קטן מקושט במפה ואגרטל עם פרחים רעננים.
בגמר ההרצאה היה מזמין את חברי הוועדה והמרצה לכוס תה
בעל ידע באוצר הבדיחה והחידוד היהודי. איש מנעים זמירות ושר שירים חסידיים ושירים לאומיים מימי ראשית התנועה הציונית.
היה נאה דורש ונאה מקיים את ההגשמה העצמית ודת העבודה של א.ד. גורדון. בנאומיו חוצבי הלהבות הלהיב המונים לאמונה הציונית ולאהבת הארץ, לאהבת התרבות העברית ובייחוד לאהבת העבודה העברית. לא נסוג מעמדתו והגן עליה בחירוף נפש.
בשנת 1935, כשיסדה הכשרת היישוב את המושבה יקנעם, ארגן פנחס שמיר 9 משפחות אמריקאיות להקמת משק שיתופי ומשק עזר קטן, ומונה ליושב ראש ההנהלה. הוא קנה 9 חלקות אדמה והחל לעבוד, הקים משק עופות גדול ונגריה מכנית – כיסוד לתעשייה. אולם רק שלושה חברים התיישבו ביקנעם. השאר נותרו בארצות הברית. הוא הקים לו בית משותף עם אחיו הצעיר והקים משק עם לול שמָנָה 500 עופות. במשך זמן קצר הוקם בית מגורים יפה ומרווח ביקנעם.
כשלא היה המשך לעליה זו, הוריש את נחלתו לאחיו הצעיר, וחזר להתיישב במגדיאל.
בימי מלחמת העולם השנייה הוכרז בישוב על מפעל התגייסות והצלה. שמיר עמד בראש הוועד למגבית במגדיאל. הוא בלוויית צפורה המפל היו עוברים מבית לבית והתרימו את אנשי המקום. הוא ידע לכוון ולהדריך, להסביר ולהשפיע ולבבות כולם נפתחו.
הוא אמר בשנת 1941: "החובה על כל תושב לפתח את המשק הציבורי כמו את המשק הפרטי. יש למכור מגרשים למתיישבים החדשים. החינוך צריך להיות חופשי ולא עול המוטל רק על ההורים. יש לסלול כבישים, לבנות בית ספר יפה, בית עם, בית הפועל, מרפאה. הכול שלנו – האיכר והפועל, ויחסי אחווה צריכים לשרור ביניהם. צריך לדאוג לחיי העובד, דרושים חיים של תורה ומידות טובות. אנחנו לא מוז'יקים (אדם חסר השכלה, נבער) כי אם בני תרבות".  בעקבות הכרזתו זו קמו חילוקי דעות קשים בינו לבין רוב ציבור האיכרים, שהתנגד לפיתוח, לסלילת כבישים, לחינוך חינם ולמס הכנסה.
היתה זו העזה מצידו  להעלות רעיונות כאלה, בימים ההם ימי המנדט הבריטי ולא פעם נכווה ברותחין.
במלחמתו לעבודה עברית לא רצה לשמוע על פשרות ואמר: "ייחרב הפרדס ורגל ערבית לא תדרוך בו". כשסיעת ההסתדרות יזמה את הקמת המועצה המקומית, היה הוא הראשון שהושיט את ידו לפעולה ממשית.
היה מהפעילים בוועד מושבות השרון בראשותו של שמואל זקיף, בתנועה לעבודה עברית מאורגנת. 
הוא היה איש העם, איש שלום ואחווה בין הבריות, כשפרץ סכסוך בין אנשים במגדיאל, היה מתווך ומפשר ביניהם ואת גזר דינו קיבלו בהיותם בטוחים בצדקת דבריו ובטוהרם.

ויצא בשליחות קק"ל לפולין ולארצות הברית וזכה להצלחה רבה. ניחן בכישרון רב להרצות ולנאום במסע תעמולה לארצות הגולה. פעל למען אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית וקיבל בה משרה. כשנתיים החזיק מעמד במשרה. הוא ראה בכך חזון, שהוא עובד למען היכל המדע והחכמה בירושלים עיר הקודש ובירת ישראל.

שמיר נשלח לפולין וארה"ב, מטעם הקרן הקיימת והאוניברסיטה העברית, למען מפעלים בישראל.
היה חבר בתנועת הציונים הכלליים ומטעמם התמסר לארגון "החקלאים הלאומיים" ול"האיכר הלאומי" ומטעמם היה ציר בקונגרס הציוני.
לימים הצטרף למפלגה הפרוגרסיבית.
את ספרייתו הגדולה תרם שמיר לבית הכנסת ואת חלקת  פרדסו, תרם לקק"ל.
שמיר גר בארץ  במשך 33 שנה.
לפנחס שמיר הייתה אחות בשם שרה ארנון שגרה בגני עם.
איש צנוע בהליכותיו ובפעולותיו, חדור באהבת ישראל ואהבת הזולת

בעת פטירתו היה חבר מועצת מגדיאל. והרחוב בו  גר נקרא רחוב שמיר, על שמו.                                        

פנחס שמיר נפטר ב-16 באוגוסט 1955. בהיותו בן 72 שנה ונטמן בבית הקברות במגדיאל.