פנחס שמיר,

חבר המועצה המקומית מגדיאל. על שמו נקרא רחוב - שמיר

(1883 - 1955)

פנחס היה איש אשכולות ובעל שאר רוח, בעל מידות תרומיות ושורשים עמוקים ביהדות, בקי בחכמת ישראל ובספרות הכללית. ציוני ותיק עוד מהגולה ועובד אדמה, שנאבק למען העבודה העברית. איש רוח, צנוע בהליכותיו ובפעולותיו, חדור באהבת ישראל ואהבת הזולת. פוליטיקאי וחבר מועצת מגדיאל. 

נולד בכפר קטן במחוז איוונקוב  שבאוקראינה שהתפרש על גבעה והמשפחה גרה בבית ישן ומט לנפול. בבית זה, בקור ובדלות,  גדלו וחונכו שישה ילדים . האב ,עם טלית ותפילין  בתיקו, נדד כל השבוע בכפרים וחיפש פרנסה .
פנחס למד בישיבות.

         בשנת 1914 עקר פנחס לשיקגו שבארצות הברית ולימד עברית בתלמודי תורה. ההורים והילדים התייחסו אליו בזלזול והוא השתכר 12 דולר לשבוע. בהדרגה התקדם עד שהתמנה למורה בבית ספר . שמונה שנים שהה בעיר ונמנה עם מייסדי חברת "אחוזה" בשיקגו. (חברה שהציבה בפני חבריה מטרה נעלה: התיישבות בארץ-ישראל.( מתוך אתר מורשת רעננה)

בשנת 1922 ,בהיותו ציוני , עלה לארץ והתיישב על אדמת שרונה שבגליל. בשנים האחרונות לשהייתו במושבה גוּדְשׁוּ המחסנים בחיטה, שעורה ותירס. החצר המתה מבהמות ובית שמיר היה הבית המרכזי בגליל התחתון.

         שמיר כתב לאחותו צפורה: "אין ניסים. סבלנותי, אמונתי ותקוותי האירו את הדרכים שהובילוני אל הניצחון. הרי אני שמונה שנים בארץ ישראל וכשאני מסכם כבר השגתי את המצב שהיה לי באמריקה, אם לא למעלה מזה ואין זה נס. בשנתיים האחרונות בשרונה הייתי המתיישב העשיר ביותר בכל הסביבה. מחסניי מלאו מזון. הגמלים נושאי החיטה שיירות – שיירות, התנהלו לאורך השבילים – חיפה, נצרת, צמח. החצר מלאה בהמות וביתי הפך להיות מרכז לכל הגליל התחתון. שנת בצורת ומחסניי מלאים: שעורה, חיטה, תירס ועוד. יהודים באים לבקש חיטה לזריעה, שעורה לפרדותיהם, תבן לבהמותיהם ולבי פתוח וכן מחסניי. יהודי אביון ,חלוץ רעב, עובר אורח – כולם יודעים ששערי שרונה פתוחים וכל איש מוצא בית. כאברהם אבינו, ניצב אני בשערים ומקבל פני כל הולך רגל. כשעזבתי את שרונה נערך לכבודי טקס פרידה. השדות וההרים בשרונה שרו לי שירים ומלמלו בשפתם. אין ניסים. זרעת בדמעה וברינה קצרת".  

         בשנת 1929 התיישב שמיר במושבה מגדיאל, שהתפרסמה באותם ימים ברבים, שכן הקימו בה את ארגון החקלאים הלאומים בכל מושבות השרון, הגליל התחתון ופרדס חנה. תפקיד אנשי המושבה היה לתמוך בפועל העברי וללחום נגד העבודה הזרה. במגדיאל הרימו את נס דגל העבודה העברית, ועל כן קסמה לשמיר המושבה מגדיאל. שמיר הופיע אצל שמואל זוכוביצקי-זקיף , יו"ר  ועד מגדיאל, וביקש להתקבל כחבר. דבריו בשיחתו הראשונה לא נגעו במצב החומרי אלא במצב התרבותי וביחסי העבודה. אהבת ישראל וארץ ישראל, אהבת הפועל העברי ונכונות להקריב את האינטרסים של עצמו לזולת – אלה היו קווים מוצקים באופיו של שמיר. הוא לא היה סופר או משורר, אך ניצוצות של שירה היו יוצאים מנאומיו.

         שמיר נטע את פרדסו והקים את משק המטעים שלו בשותפות עם משפחה משיקגו . הוא גם הקים משק מעורב, גינה פורחת וגידל בעלי חיים שונים. הפרנסה היתה מצויה. לעצמו הקים  צריף עץ עלוב שהפך ברבות הימים לבית נאה . קירותיו עמוסים מדפי ספרים לאורכם ולרוחבם: ספרי קודש, תנ"ך, מקראות גדולות, תלמוד בבלי, ספרות חסידית, ספרי פילוסופיה, חכמת ישראל, כלכלה מדינית ויהודית , היסטוריה של העמים ועם ישראל, ספרות ציונית, ספרות יפה  קלאסית וחדשה באנגלית מאת סופרים  בריטים ואמריקנים  . על השולחן הונחו חוברות בחקלאות: ה"בוסתנאי"  ו"השדה".

         עד מהירה  השתלב שמיר בפעולות הציבוריות של המושבה וראה כתכלית חייו את הדאגה לכלל. הוא מוּנה  לחבר בוועד המושבה ובהנהלה, בוועדת החינוך ובוועדת התרבות. הוא ארגן הרצאות במועדון הספורט של "מכבי" יחד עם צפורה הַמְפֶּל .הם נהגו לסחוב בלוקים ולבנים, הניחו  עליהם קרשים, יצרו מהם ספסלים וכך ישב הקהל בהרצאה. כמה תיבות-בּוֹקְסוֹת של פרי הדר שימשו כ"במה" ועליה ניצב שולחן קטן מקושט במפה ואגרטל עם פרחים רעננים. בתום ההרצאה נהג להזמין את ראשי הוועד ולהסב  עמם  לשולחן. כשהגיע תורו לנאום תובלו דבריו בקודש וחול גם יחד. שאב מהידע שלו באוצר הבדיחה והחידוד היהודי. איש מנעים זמירות ושר שירים חסידיים ושירים לאומיים מימי ראשית התנועה הציונית. כל הצעה של פיתוח קסמה לו. היה נאה דורש ונאה מקיים את ההגשמה העצמית ודת העבודה של א.ד. גורדון. בנאומיו חוצבי הלהבות הלהיב המונים לאמונה הציונית ולאהבת הארץ, לאהבת התרבות העברית ובייחוד לאהבת העבודה העברית. לא נסוג מעמדתו והגן עליה בחירוף נפש.

         בשנת 1934 יסדה הכשרת היישוב את יקנעם ופנחס שמיר ארגן 9 משפחות אמריקאיות להקמת משק שיתופי ומשק עזר קטן. שמיר מונה ליושב ראש ההנהלה. הוא קנה 9 חלקות אדמה והחל לעבוד, הקים משק עופות גדול ונגריה מכנית – כיסוד לתעשייה. אולם רק שלושה חברים התיישבו ביקנעם. השאר נותרו בארצות הברית. הוא בנה בית משותף עם אחיו הצעיר והקים לול  שמנה 500 עופות . את הבית  הנאה  והמרווח ביוקנעם השאיר לאחיו וחזר למגדיאל.

         בימי מלחמת העולם השנייה הוכרז בישוב על מפעל התגייסות והצלה למיגור שלטון הרשע בעולם ולהצלת האחים היהודים מן התופת הנאצית.  לאחר שנתגלו כל זוועות השואה נחלץ היישוב למען שארית הפליטה. שמיר עמד בראש הוועד למגבית במגדיאל. הוא, בלוויית צפורה המפל, עברו מבית לבית והתרימו את אנשי המקום. שמיר ידע לכוון ולהדריך, להסביר ולהשפיע והתושבים תרמו בנפש חפצה.     

         שמיר יצא בשליחות קק"ל לפולין ולארצות הברית וזכה להצלחה רבה גם בהתרמה למען האוניברסיטה העברית. הוא קיבל משרה, שבה כיהן שנתיים, באגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא ראה זכות גדולה לכהן במשרה זו למען היכל המדע והחכמה בירושלים עיר הקודש ובירת ישראל.

         בשנת 1941 כתב: "החובה על כל תושב לפתח את המשק הציבורי כמו את המשק הפרטי. יש למכור מגרשים למתיישבים החדשים. החינוך צריך להיות חופשי ולא עול  המוטל רק על ההורים. יש לסלול כבישים, לבנות בית ספר יפה, בית עם, בית הפועל, מרפאה. הכול שלנו – האיכר והפועל, ויחסי אחווה צריכים לשרור ביניהם. צריך לדאוג לחיי העובד, דרושים חיים של תורה ומידות טובות. אנחנו לא מוּזִ'יקִים( כִּנּוּי לְאָדָם גַּס, חֲסַר הַשְׂכָּלָה).כי אם בני תרבות". במקום מס פרדס מדונמים הציע מס הכנסה. חילוקי דעות קשים פרצו בינו לבין ציבור האיכרים, שרובם התנגדו לפיתוח, לסלילת כבישים, לחינוך חינם ולמס הכנסה. היתה זו העזה יוצאת מהכלל להעלות רעיונות כאלה בימים ההם, ימי המנדט הבריטי.  לא פעם נכווה ברותחין. במלחמתו לעבודה עברית לא רצה לשמוע  על פשרות ואמר: "ייחרב הפרדס ורגל ערבית לא תדרוך בו". כשסיעת ההסתדרות יזמה את הקמת המועצה המקומית, היה הוא הראשון שהושיט את ידו לפעולה ממשית. עמל קשה בהסברה בחוג האיכרים שפחדו מ"פֶּן יִרְבֶּה" והגישו תזכירים למושל נגד הקמת המועצה. הוא אמר למושל ולמר קופרמן: "כשהייתי ילד בן 10 כבר לא רציתי בסוכרייה וגם כעת אינני רוצה. הנני רוצה במועצה חוקית מאחר והעשירים משתמטים מלשלם מיסים ואין פיתוח".

         שמיר היה חבר ב"ציונים הכלליים "ומטעמם התמסר לארגון "החקלאים הלאומיים" ו"האיכר הלאומי".  הוא ייצג את המפלגה כשנבחר אחרי קום , כחבר במועצת מגדיאל. 

 

הרחוב שבו גר נקרא על שמו – רחוב שמיר. היה לו גם מגרש ברחוב הפרחים. הוא תרם את ספרייתו הגדולה לבית הכנסת ואת חלקת  פרדסו, שהכניס רווחים לא רעים, תרם לקק"ל.

שמיר גר בארץ  במשך 33 שנה.

לפנחס שמיר הייתה אחות בשם שרה ארנון שגרה בגני עם.

 

פנחס שמיר נפטר ב-16 באוגוסט 1955. בהיותו בן 72 שנה. בעת פטירתו היה חבר מועצת מגדיאל

 הוא קבור בבית העלמין במגדיאל