העלייה השלישית שהתרחשה בין השנים 1919 - 1923 הביאה לארץ יותר מ 30 אלף עולים. מרביתם היו צעירים יהודיים מרוסיה ופולין שחיפשו אחרי המהפכה הרוסית של 1917 דרך לעלות לא"י. על רקע זה קמה תנועת `החלוץ` שהתפשטה לכלל מזרח אירופה עד לגרמניה אוסטריה וצ`כוסלובקיה. בינואר 1919 התכנסה הועידה הראשונה של התנועה והקבוצות התאגדו להסתדרות אחת. אחת ההחלטות החשובות של הועידה הייתה לעודד את העלייה לארץ אחרי שהקבוצות יעברו הכשרה תרבותית חברתית ומקצועית שתאפשר להם להצטרף להתיישבות העובדת בארץ . החלוצים שעברו את הכשרתם בהולנד, אחת התחנות להכשרה, התמחו בעבודה במשק החלב. לרמתיים הגיעה `הקבוצה ההולנדית`, אוסף של עולים ציונים צעירים שחלמו, כדברי אחד מחבריה, יוסף קריגר, "להקים כפר בעל צביון חקלאי".

הייתה זו חבורה של קבוצה מגוונת מבחינת המוצא וההכשרה, אבל כמעט הומוגנית מבחינת הרעיון וההגשמה. כל החברים היו עירוניים ורק שתי משפחות מן הקבוצה הזאת היו הולנדית באמת - משפחתו של מאיר סחפ ומשפחת אא; כל השאר הגיעו להולנד, מרוסיה ופולניה.האחרים - כמו יוסף קריגר וישעיהו (ג`ף) ליפשיץ - נשלחו להכשרה בהולנד ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. בהולנד למדו את ענף החלב, אבל קריגר, לדוגמה, למד לפני כן ביקוע יהלומים באנטוורפן; פרידמן היה בנו של תעשיין; גולדברג היה פרדסן; גפני היה מהנדס בניין; גרייזמן היה אגרונום;

קנטרוביץ` היה איש ספר. והיו בהם גם משפחות אמסטרדמר ובינדר. כולם היו שונים זה מזה אבל היה להם מכנה משותף אחד: האמונה ביזמה פרטית. הם לא היו מוכנים לקבל בתור חברים ביישובם החדש מי שאין לו אדמה, וכן התנגדו לעבודה שכירה - לאחר השלב הראשון של נטיעת הפרדסים שלהם.

בראשית שנות העשרים התארגנו חברי הקבוצה שבינתיים הצטרפו אליהם מתיישבים מ"ביתניה" וממקומות נוספים שהתקבצו בעין גנים ב-1924 אחרי נדודים בארץ, להכשרה ולארגון רכישת הקרקעות, בעודם ממתינים לעזרת המוסדות המיישבים.
 

בעין גנים הקימו אנשי הקבוצה משק שכלל שתי פרות הולנדיות, תרנגולי הודו, זוג פרדים, עגלת משא וכלי עבודה. חלק מפרנסת הקבוצה בא מעבודה עם הבהמות בעבודות חוץ. מאחר שלא קיבלו קרקע, החלו בני החבורה מחפשים קרקע ביזמתם להקים מושבה. ואז נוצר הקשר בינם לבין אריך מוזס. ("עין גנים" שהיה המושב הראשון בארץ, התפרק והיום - קיים רחוב על שמו בפתח תקוה).

באחד מימי השבת, כשכל החברים נחו להם באוהל בעין גנים, נכנסו לשם שני אנשים והציגו את עצמם: דב קנטרוביץ` ואריך מוזס שאמר: "נודע לנו שהקבוצה שלכם מתכננת להקים כפר חדש ואנחנו מעוניינים בפרטים.

"בין השניים ובין החבורה התפתחה שיחה ערה וממושכת. מוזס, שהיה יוצא גרמניה ועשה רושם של איש נמרץ, אמר שהוא מומחה לטקסטיל שצבר ניסיון בארגון ובמסחר, והוא מעוניין לשלב תעשיית טקסטיל עם חקלאות כדי ליצור תשתית כלכלית יציבה לכפר.

הוצע לקבוצה לרכוש אדמה בבנימינה, במקום שבו עומד בניין החאן (אדמות זרגוניה) אך ההצעה נדחתה משום שמדובר היה באדמות כברה - ביצות. כעבור ימים מספר הוצע לחברי הקבוצה שטח אדמה של כמה מאות דונם מעבר לירקון, בגבול עין חי, בדרך לכפר סבא, וקריגר ואמסטרדמר יצאו לראות את המקום. "הגענו למקום ציורי מאוד, מוקף פרדסים רעננים, אשר נקרא בשם `שבע תחנות`," כתב קריגר בזיכרונותיו. "הנוף היה יפה מאוד - רמות, מישורים ועמקים. צבע האדמה היה חום בהיר עד כהה. מצפון, על גבול עין חי, הייתה שורת איקליפטוסים עבותים, ובמרחק מה מטעי שקדים וחורש איקליפטוסים. השטח שהוצע לנו היה זרוע ברובו שעורה. השנה הייתה גשומה והאדמה לחה. לא התקשינו לחפור בה ולראות מה טיבה. מיששתי אותה באצבעותיי והתאהבתי בה. אמרתי: `זהו זה`."

חברי `הקבוצה ההולנדית` היו הרוח החיה של המושבה לאורך שנים. הם שהעניקו לה את צביונה המיוחד והנהיגו את השינויים עד לאיחוד עם היישוב הסמוך - הדר.

(עמית עירית, הפעילות ההתיישבותית היהודית בשרון הדרומי (1918 - 1929), דוקטורט אוני` עברית, 1993. חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996, קריגר יוסף, מזיכרונותיו של ציוני: מהגולה ועד ייסוד רמתיים, הוצאה פרטית)