כאמור שינה כביש השרון את אופיו של היישוב. מיישוב בעל אופי כפרי וחקלאי ליישוב בעל סממנים עירוניים מעט. במרכז הכפר נפתחו בתי עסק וסתי מלאכה קטנים, כוח המשיכה של המושבה עלה בהתמדה ואופיים של התושבים החדשים שהגיעו היה שונה והצורך בשרותי דת עלה: בית כנסת, רבנות, שחיטה כשרה ובית קברות.

 

כשלב ראשון הפריש וועד המושבה מגרש בן 2 דונם שטח שברשותו לטובת בנין בית הכנסת. אח"כ התחיל איסוף הכספים מתושבי במושבה לבניית צריף שישמש בית תפילה זמני. הזמניות הזאת נמשכה שנים רבות, עד שהאדריכל צבי גואידו בנה את בית הכנסת. כשעמד בית הכנסת על תלו, פנו נכבדים אל הגבאים ברמתיים וביקשו שיקבלו את אחד מגדולי התורה, הרב יעקב לנדא, בתור רבה של רמתיים. הגבאים נענו לבקשה והקימו צריף למגורי הרב ומשפחתו, לא הרחק מבית הכנסת. כשמונה הרב לנדא לרבה של בני ברק, הוזמן לרמתיים הרב אליהו דרבקין. כשהתברר שהרב מקורב מן הבחינה הרוחנית לנטורי קרתא, ציער הדבר רבים מתושבי רמתיים, שהיה יישוב ציוני ובו אוכלוסייה מגוונת. יישוב שכזה היה זקוק לרב בעל אישיות נוחה לבריות - אדם סובלני ומסביר פנים, שיוכל לקרב את הציבור למסורת ולמצוות ולא ירחיק אותו בהתנהגות קנאית.

 

בית הכנסת הראשון - "הגדול", או "המרכזי" - שימש בעיקר את יוצאי פולין ומזרח אירופה. הוא נחשב למיוחס ומכובד והחזן שלו היה דוד מילר - נגר במקצועו שעלה עם משפחתו ב-1935, התגורר בסמוך. הוא היה בעל קול ערב ועבר לפני התיבה בהתנדבות. משפחתו של מילר הוסיפה לקיים בארץ את מסורת העיירה היהודית במרכז אירופה, והייתה מזמינה נזקקים ביום שבת לאחר תפילת הבוקר לסעוד על שולחנה את סעודת השבת. בית הכנסת השני - "עדת שלום" - היה של ה"ייקים", יוצאי גרמניה ואוסטריה. לימים הוקם ברמתיים בית כנסת שלישי, של הפורשים-הנעלבים מבתי הכנסת האחרים. בית הכנסת הזה נקרא "בית הכנסת של ג`וק", על שמו של בעל תחנת הדלק ברמתיים.

 

על-יד בית הכנסת ברמתיים היה מקום ששם היה השוחט שוחט עופות בימי חמישי, לקראת שבת. מי שרצה לשחוט עוף ביום אחר בשבוע, היה הולך אל ביתו של השוחט, ומפעם בפעם אף היה השוחט עובר בבתים ומציע את שירותיו.

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)