המוסד החינוכי על שם מוסינזון

המוסד הוקם באפריל 1941, ביזמתו של משה קול, שהיה מזכיר תנועת הנוער הציוני, על אדמת הקרן הקיימת לישראל ותמכו בו ארגון "הדסה" ארצות הברית והמחלקה לעליית ילדים ונוער בסוכנות היהודית. בית הספר היה חקלאי והחל דרכו כמוסד של עליית הנוער.

בשנת היווסדו קלט המוסד ילדים שהצליחו להימלט מהכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, באירופה. נקלטו בו "ילדי טהרן" שהגיעו ארצה מפולין דרך רוסיה ופרס.
אחר-כך קלט המוסד יתומים ניצולי מחנות הריכוז וההשמדה. ועם קום המדינה - ילדים מארצות אפריקה והמזרח התיכון.
קליטתם של בני נוער עולים בבית הספר החקלאי במגדיאל היתה נקודת מפנה בקליטת העלייה ביישוב.
מנהל המוסד הראשון, היה שמריהו אלנברג, מי שהיה מנהל הגימנסיה העברית בלודז`,שבפולין, שבא ארצה בתקופת השואה. עם המדריכים במוסד נמנו לפחות שלושה ניצולי שואה, ולכן היה ביכולתם להבין לנפש חניכיהם. אחד מהם היה משה בייסקי (לימים, שופט עליון בישראל ומי שהעיד במשפט אייכמן).
כשהגיע בייסקי למוסינזון היו שם כ-250 צעירים ניצולי שואה שבאו במסגרת עליית הנוער, ובדרך כלל ללא הורים. בקבוצה של בייסקי, שמנתה 40 ילדים, היו רק שניים שהיו להם הורים ולשניים אחרים הורה אחד בלבד.
הילדים בני 14-12 נשלחו לבית הספר היסודי, מזרחי, במגדיאל, ובצהרים חזרו למוסד. והנערים (עד גיל 18) נשארו ללמוד במוסד, ולמדו תכנית לימודים מיוחדת, שכללה גם מקצועות של בית ספר יסודי על מנת להשלים את החומר כמו: תנ"ך, תולדות ישראל וידיעת הארץ, שלא למדו כלל בחוץ לארץ. מלבד זאת, היו גם פעילויות חברתיות. לא היו להם שעות פנאי מיותרות. לאחר הלימודים היו עובדים ארבע שעות בחקלאות ובשירותים. כשהיו יוצאים פעם אחת בחודש בשבת לבקר קרובים (בשבתות אחרות היו טיולים או פעולות חברה), היו אלה שלא היה להם קרוב לבקר אצלו, נשארים במוסד.
בייסקי היה מבוגר מחניכיו ב-10 שנים בלבד, אבל הוא היה בשבילם אבא יותר מאח גדול. בכל קבוצה היתה גם מדריכה, שמילאה את תפקיד האם. המדריכים לא התיימרו למלא את החסר לחניכיהם מבחינת בית ומשפחה, אבל עשו כמיטב יכולתם לספק להם משענת.
במשק החקלאי של המוסד, גידלו ירקות ופרות, אבל בעיקרו הוא היה משק לימודי. הכוונה היתה לחנך להתיישבות העובדת. התוצרת שימשה לצורכי המוסד עצמו.

המוסד היה גוף נפרד מן המושבה מגדיאל, ומלבד בית הספר היסודי בו למדו מקצת התלמידים שיכלו להיקלט במערכת החינוך הכללית - שמר המוסד על אוטונומיה. בני הנוער במוסד היו שונים מבני הנוער במושבה, בהיותם ניצולי שואה, והנוער שבמושבה התקשה למצוא אתם שפה משותפת. ילדים רבים ניצולי השואה מצאו במוסד את ביתם. ומדריכיהם לא היו מעוניינים ביצירת קשר חברתי עם החוץ. הקשר היחיד התקיים בלילות שבת, כשהתקיימו במוסד ריקודי עם, ולפעמים היו מגיעים גם בני נוער ממגדיאל, מרמתיים ומכפר מל"ל.
משום מה נראה לעליית הנוער ולהנהלת המוסד שיש להשוות בהקדם האפשרי את רמתו של הנוער ניצול השואה לרמתם של הנערים והנערות הוותיקים בני גילם. "לא ידענו אז שאין דחיקת הקץ בחינוך, ולא היה לנו מספיק ניסיון בעבודה מסוג זה," הודה בייסקי כעבור שנים. "לא היו לנו כלים כדי להגיע לנפשם. בני החמש-עשרה והשש-עשרה היו מבוגרים בהרבה מגילם, מבחינת ניסיון החיים שלהם."


בשנת 1961 שנת תשכ"ב, הפך למוסד חינוך מקצועי
1963-1964 שנת תשכ"ד, הפך לתיכון מקיף 
בשנת 2002 שנת תשס"ב, הוקם משק חקלאי ללימודי אגרואקולוגיה.

בין בוגרי מוסינזון היו:
 קצינים בכירים בצבא הגנה לישראל -
תת-אלוף אפרים פיחוטקה-חירם
אלוף חיים נאדל;
יצחק אהרונוביץ קצין בכיר בצה"ל ושר בממשלת ישראל,
איש תקשורת - צבי גיל מן הטלוויזיה, ועוד.
 עובדי המוסד, למעט הצוות החינוכי - מדריכים בעבודה, בחקלאות ובשירותים - היו רובם אנשי מגדיאל. עם רבים מהם, יצרו החניכים קשרים חמים. ואף נוצרו קשרים רומנטיים בין צעירים וצעירות מהמוסד לצעירים וצעירות ממגדיאל.