בית ספר מזרחי, הראשון במגדיאל ובהוד השרון

רחוב אסירי ציון 1 פינת חנקין

ב- 1925, הוקם במגדיאל צריף ששימש בית ספר, בית כנסת ומועדון. עד אז למדו ילדים בני גילים שונים בחורשה, בצלו של עץ או באחד המבנים שבכפר. 
כיוון שמספר התלמידים היה מצומצם צרפו כל שתיים שלוש כיתות ביחד. אל בית הספר במגדיאל, הגיעו ילדים מכל הסביבה. לדוגמא: בכיתה ח' היו ארבע בנות וארבעה בנים, שניים ממגדיאל, אחד מכפר סבא ואחד מרמתיים.

מגדיאל נחשבה מבחינה תרבותית וחינוכית, מרכז לכל יישובי הסביבה.

ב- 1928 הוקם במגדיאל מבנה האבן הציבורי הראשון ששימש בית ספר יסודי  והיו בו שני חדרים.
בית הספר נקרא "מזרחי" כיוון שהשתייך לתנועת המזרחי הדתית  .

למה שימש בית הספר וכיצד פעל?

 בשבתות ובחגים שימש המבנה כבית כנסת.
בימי חול לאחר תפילת שחרית - פעל כבית ספר.
אחר הצהריים – התקיימו בו פעילויות חברתיות, משחקי חברה וספורט בליווי ופיקוח המורים.
בשעות הערב – מקום התכנסות לתושבי המושבה, לאספות, כנסים, הרצאות, הצגות תיאטרון ואירועים מיוחדים. 
כיוון שלא היו מספיק תלמידים למלא כתה אחת צרפו את כתות "אלף" עם "בית" ואף עם "גימל" וכך למדו יחד כל הכתות.
בבית הספר למדו  ילדים ממגדיאל, רמתיים, הדר, ירקונה וכפר סבא.
את יום הלימודים נהגו לפתוח  בתפילת "מודה אני", "אדון עולם" ו-"מה טובו אוהליך יעקב".
לימים נפתח יום הלימודים בהתעמלות בוקר של כל התלמידים בחצר בית הספר ואז נכנסו לכתות.
בית הספר היה דתי במקורו, אך בעל צביון ליברלי והוקרנו בו סרטים בראינוע-ללא קול, מעין "פנס קסם". סרטים אילמים בליווי הסבריו של המורה במהלך הסרט.
בבית הספר נחגגו כל החגים בהשתתפות כל התושבים, נערכו טיולים רגליים בסביבה הקרובה וברכב לאזורים רחוקים יותר.

אחד מראשוני המורים בבית הספר היה יהודה אדלשטיין.

סיפר חבר הכנסת גדליה גל(גולדברג), יליד מגדיאל – "רבים מתלמידי מגדיאל באו ממשפחות דלות אמצעים, הדבר יצר בעיה כשהיה צריך לארגן טיול. מנהל בית הספר, לוי, שהיה מחנך למופת, העלה הצעה שתלמידיו יְתַחזקו את חצר בית הספר ובתקציב שהקצתה מחלקת החינוך של הוועד לצורך זה, ימומן הטיול. וכך היה. גם רבים מן הדברים שרכש בית הספר לאחר מכן מומנו מעבודת כפיים של התלמידים".

כתב אַרְיֵה חֲשַׁבְיָה בספר "עיר בירוק, סיפורה של הוד השרון", הוד השרון, 1996:

 "ב-1941 באה לדרום השרון קבוצה של יהודים מאיטליה, שהיו בעלי השכלה אקדמאית ולא הייתה להם פרנסה.
בשלב מאוחר יותר נקלטו יהודים משכילים אלו באקדמיה הארץ-ישראלית, אבל לפני כן מצאו תעסוקה בתור מורים בדרום השרון. אחד מהם, פרופסור אֵלִיָּה שְׁמוּאֵל הַרְטוֹם - לימים אחד מעורכי התנ"ך הירושלמי - לימד תנ"ך במגדיאל.
אָבִיגדוֹר לוּאִיזָדָה - צייר שגר ברמת הדר וחולל שינוי באיור ספרי ילדים בארץ - היה מורה לציור. רפאל רֶנָטוֹ כהן לימד לטינית.
במגדיאל למדו עד כיתה ח`, ואחר-כך עברו לכפר מל"ל, ששם היו כיתות ההמשך - עד-י"א. ואולם פני הדברים השתנו לאחר שהוקם בית ספר ברמתיים.
ציפורה שומרון לבית גפני מרמתיים, שלמדה בבית ספר במגדיאל, סיפרה: היינו הולכים בבוקר ברגל וחוזרים בצהריים ברגל - עד כיתה ג` או ד`, כשהתחילה להיות הסעה. זאת הייתה דרך עפר לא סלולה, ובאמצע, קצת לפני הפנייה למוסינזון, הייתה בעונת הגשמים שלולית גדולה מאוד. הייתי צריכה לעלות על הגדר שלצד הדרך כדי לעבור את הקטע הזה. לפעמים היה מפלס המים גבוה עד לגדר, ואז היו נעלי מתמלאות מים. הדרך מהבית לבית הספר - וחזרה - נמשכה כמחצית השעה."

לימים בית ספר מזרחי נקרא: בית ספר "שילה".

ב-1951 הוקם בית הספר היסודי השני במגדיאל, שהחל פעילותו בשטח של בית ספר מזרחי עד שהוקם המבנה הקבוע בגיל עמל. הוא נקרא בית ספר ממלכתי ע"ש  "שפרינצק". ב- 1981 נקרא בית ספר תל"י (תגבור למודי יהדות) ע"ש יצחק נבון.

שמחה קליין. הצריף הראשון 2020