בית ספר מזרחי, הראשון בהוד השרון

רחוב אסירי ציון 1

במגדיאל 1925, כיתת לימוד עדיין לא היתה, וילדים בני גילאים שונים למדו יחד, בחורשה או בצלו של עץ או באחד המבנים שבכפר, עם הזמן נבנה צריף ששימש כבית כנסת, בית ספר ומועדון. ביישוב המוקם  עוד לא היה מספר רב של תלמידים אז לימדו כל שתיים שלוש כיתות ביחד. אל בית הספר הגיעו ילדים מכל הסביבה. בכיתה ח`, היו 4 בנות ו-4 בנים, שניים מהם לא ממגדיאל: אחד מכפר סבא ואחד מרמתיים.
מגדיאל היתה אז מרכז לכל יישובי הסביבה מבחינה: מסחרית, תרבותית וחינוכית.
מבנה האבן הציבורי הראשון שהוקם במגדיאל, היה בית הספר היסודי, בשנת 1928. אלו היו בתחילה שני חדרים.

למה שימש בית הספר וכיצד פעל?

בשעות הבוקר המוקדמות, בשבתות ובחגים שימש כבית כנסת,
בשעות הבוקר לאחר התפילה, פעל כבית ספר, 
אחר הצהריים – התקיימו בו פעילויות חברתיות, משחקי חברה וספורט בליווי ופיקוח המורים.
בשעות הערב – מקום התכנסות לתושבי המושבה, לאספות, כנסים, הרצאות, הצגות תיאטרון ואירועים מיוחדים. 
שיטת הלימוד שהונהגה בבית הספר היתה ייחודית, כיוון שלא היו מספיק תלמידים למלא כתה אחת היו מצרפים את כתות "אלף" עם "בית" ואף עם "גימל" וכך למדו יחד כל הכתות.
בבית הספר למדו יחד ילדים ממגדיאל, רמתיים, הדר, ירקונה וכפר סבא.
את יום הלימודים נהגו לפתוח מידי יום בתפילת "מודה אני", "אדון עולם" ו-"מה טובו אוהליך יעקב".
לימים נפתח יום הלימודים בהתעמלות בוקר של כל התלמידים בחצר בית הספר.
אמנם בית הספר היה דתי במקורו, אך בעל צביון ליברלי והוקרנו בו סרטים בראינוע-ללא קול, מעין "פנס קסם". הסרטים היו אילמים והמורה היה מסביר את מהלך הסרט.
ליד בית הספר עמדה בימת תיאטרון מעץ ותושבי מגדיאל זכו לראות מוצגים עליה, את מיטב המופעים שהועלו בידי תיאטרוני ארץ ישראל, כמו: ה"קומקום" ו"המטאטא", "לי-לה-לו".
בבית הספר נחגגו כל החגים ברוב עם נערכו טיולים ברגל בסביבה הקרובה וברכב לאזורים רחוקים יותר.
המורה הראשון שנחקק בזיכרונם של ילדי מגדיאל היה יהודה אדלשטיין.

סיפר חבר הכנסת גדליה גל(גולדברג), יליד מגדיאל - רבים מתלמידי מגדיאל באו ממשפחות דלות אמצעים, הדבר יצר בעיה כשהיה צריך לארגן טיול. מנהל בית הספר, לוי, שהיה מחנך למופת, העלה הצעה שתלמידיו יְתַחזקו את חצר בית הספר ובתקציב שהקצתה מחלקת החינוך של הוועד לצורך זה, ושהתפנה עכשיו, ימומן הטיול. וכך היה. גם רבים מן הדברים שרכש בית הספר לאחר מכן מומנו מעבודת כפיים של התלמידים.

כתב אַרְיֵה חֲשַׁבְיָה בספר "עיר בירוק, סיפורה של הוד השרון", הוד השרון, 1996:
 ב-1941 באה לדרום השרון קבוצה של יהודים מאיטליה, שהיו בעלי השכלה אקדמאית ולא הייתה להם פרנסה.
בשלב מאוחר יותר נקלטו יהודים משכילים אלו באקדמיה הארץ-ישראלית, אבל לפני כן מצאו תעסוקה בתור מורים בדרום השרון. אחד מהם, פרופסור אֵלִיָּה שְׁמוּאֵל הַרְטוֹם - לימים אחד מעורכי התנ"ך הירושלמי - לימד תנ"ך במגדיאל.
אָבִיגדוֹר​​​​​​​ לוּאִיזָדָה - צייר שגר ברמת הדר וחולל שינוי באיור ספרי ילדים בארץ - היה מורה לציור. רפאל רֶנָטוֹ כהן לימד לטינית.
רבים מתלמידי מגדיאל באו ממשפחות דלות אמצעים, סיפר חבר הכנסת גדליה גל, יליד מגדיאל. הדבר יצר בעיה כשהיה צריך לארגן טיול. מנהל בית הספר, לוי, שהיה מחנך למופת, העלה הצעה שתלמידיו יתחזקו את חצר בית הספר ובתקציב שהקצתה מחלקת החינוך של הוועד לצורך זה, ושהתפנה עכשיו, ימומן הטיול. וכך היה. גם רבים מן הדברים שרכש בית הספר לאחר מכן מומנו מעבודת כפיים של התלמידים. במגדיאל למדו עד כיתה ח`, ואחר-כך עברו לכפר מל"ל, ששם היו כיתות ההמשך - י`-י"א. ואולם פני הדברים השתנו לאחר שהוקם בית ספר ברמתיים.
ציפורה שומרון לבית גפני, שלמדה בבית ספר העממי במגדיאל, סיפרה: "היינו הולכים בבוקר ברגל וחוזרים בצהריים ברגל - עד כיתה ג` או ד`, כשהתחילה להיות הסעה. זאת הייתה דרך עפר לא סלולה, ובאמצע, קצת לפני הפנייה למוסינזון, הייתה בעונת הגשמים שלולית גדולה מאוד. הייתי צריכה לעלות על הגדר שלצד הדרך כדי לעבור את הקטע הזה. לפעמים היה מפלס המים גבוה עד לגדר, ואז היו נעלי מתמלאות מים. הדרך מהבית לבית הספר - וחזרה - נמשכה כמחצית השעה."

כיום, 2020, נקרא: בית ספר "שילה".

ב-1951 הוקם בית הספר השני במגדיאל, שהיה ממלכתי. ולימים נקרא בית ספר -"שפרינצק". כיום, 2020, נקרא בית ספר תל"י (תגבור למודי יהדות)