תנועות הנוער בארבע המושבות

מעמד מיוחד היה באותן שנים לתנועות הנוער. מוקדי התרבות למבוגרים בארבע מושבות, שהתאחדו לימים והיו להוד השרון, דעכו והלכו במרוצת השנים.  לעומת זאת מצבם של בני הנוער היה שפיר יותר הודות לתנועות הנוער ולאגודות הספורט שפעלו באזור.
הפועלים הראשונים הקימו במגדיאל מועדון ספורט באחת הרפתות שעדיין לא אוכלסה בפרות וקיימו בה פעילויות ספורט מגוונות.  יוסף בורשטיין ממגדיאל,  שעלה מליטא היה הרוח החיה במועדון זה . אחריו הגדיל לעשות בתחום הספורט משה אסיאו ממגדיאל, עולה מבולגריה. הוא שדאג להעביר את המועדון מן הרפת לצריף שהיתה בו בִּימה לאירועי תרבות. אסיאו התקין שם מתקני ספורט מתקדמים כמו: מֶתַח וּמקבילים.
המועדון הכין את הספורטאים למכבייה הראשונה שהתקיימה בתל אביב ב-1932 והקבוצה הרשימה בתלבושתה האחידה  ובצעידתה הגאה.

המכבייה הראשונה הלהיבה את הציבור הרחב והוחלט להקים במגדיאל מועדון "מכבי".  הסניף המשותף למגדיאל ולרמתיים היה פעיל מאוד ונחשב לאחד הטובים בארץ. תחילתו כמועדון קטן בצריף ולנוכח הצלחתו הציעו התושבים להקים במקום "בית ספורט". נאספו תרומות והתחילו לבנות, אך הכסף אזל והמבנה לא הושלם.  נותרה מסגרת של בלוקים בלי גג. המגרש שעליו הוקם המבנה הזה, בפינת רחוב האהבה, השתייך לחברת "המרווה" שאותה ניהל זאב-ולודיה שטיינשלייפר, איש ציבור רב פעלים במגדיאל. 

זמן רק ניצב  "בית הספורט" כמו "פיל לבן", עד שהחליטו להשלים את בנייתו. שוב נאספו תרומות, ובעמל רב הושלם הבניין והוסב לבית הקולנוע הראשון במגדיאל.

מאיר פרלמן, בן למשפחה ידועה במגדיאל לשעבר כדורגלן במולדתו בליטא. יחד עם חברו אליעזר כספי מרמתיים ייסדו את סניף  "הפועל" ברמתיים והקימו נבחרת של כל דרום השרון. שמונה שעות ביום עבד אליעזר בעבודות שונות, בעיקר בחקלאות, ובזמנו החופשי התאמן. "התאמנו בהתנדבות ועל חשבון זמננו החופשי," סיפר אליעזר. גם תלבושות קנו הכדורגלנים מכספם.

קבוצת הכדורגל של "הפועל" מגדיאל  שיחקה נגד הרצליה, נגד הערבים מקלקיליה ונגד הבריטים מכל הסביבה. רחמים בנימיני, בעל המונית, הסיע שחקנים ואוהדים לתחרויות בסביבה. למרות שלא אהד את "הפועל", אהד את השחקנים  בהיותם בני המקום.

ב-1932 נסע אליעזר כספי על חשבונו ל"אולימפיאדה השנייה של הפועלים" בווינה. שם השתתף באתלטיקה קלה, בכדורגל, בכדור-יד, בריצה ובקפיצה לגובה.

לימים פעלה גם תנועת "הצופים" במגדיאל.

על "הנוער העובד" במגדיאל סיפר גדליה גל: "ילדי מגדיאל היו ב `מכבי הצעיר`. ברמתיים היה `השומר הצעיר`. בכפר מל"ל היה `הנוער העובד`. באחת השבתות הודיעו לנו שיבואו שלושה מבני כפר מל"ל. אריק מנדל (נהרג מאוחר יותר בקרב על הקסטל במלחמת העצמאות); משה נדב בן כפר מל"ל, ממשפחה תימנית שבאה עוד בעלייה השנייה; ויואב מללי (שנהרג אחרי מלחמת העצמאות בתאונת דרכים).
מללי היה ספורטאי. הוא עשה כמה סלטות ותרגילים, ואריק - שהיה מרכז סניף `הנוער העובד` בכפר מל"ל - אמר כמה מילים והעביר את רובנו במחי יד ל `הנוער העובד`. יואב מללי היה המדריך שלנו. כך נכנסתי לפעילות ב`הנוער העובד"`.

"כשהיינו בני שלוש-עשרה-ארבע-עשרה, היינו הולכים לכפר מל"ל. ליד הנדנדות הגדולות שמאחורי המחלבה היו מתאספים בשבת לפנות ערב בני נוער מכל הסביבה לבושים בחולצות לבנות. כשהתחילו העניינים להתחמם והבוגרים התגייסו לפלמ"ח, עברה הפעילות למגדיאל. בני גילנו מכפר מל"ל, מגני עם, מכפר הדר ומירקונה - אבל לא מרמתיים - היו באים לסניף `הנוער העובד` במגדיאל." ורות מישקין-שירזי, שגדליה גל היה המדריך שלה ב"הנוער העובד", מספרת: "היינו עושים א"ש לילה בפרדסים ולמדנו לא לפחוד, לזחול, לפתח את הכושר הגופני ואת השדאות. זה נתן לנו ביטחון עצמי וליכד אותנו.

בני הנוער הושפעו גם מהיריבות הפוליטית של הוריהם, סיפר אחד הוותיקים: "בנעורי היתה נערה שאהבתי מאוד, אבל אני הייתי ב`מכבי הצעיר`, והיינו רוקדים ריקודים סלונים, רחמנא ליצלן, והיא היתה ב`נוער העובד` הסוציאליסטי. אני למדתי ברמתיים והיא למדה בכפר מל"ל. באחד הערבים עמדנו בקרן רחוב, אפופים ניחוח פרדסים, והצעתי לה חברות. היא אמרה לי: `הייתי רוצה להיות חברה שלך, אבל זה לא יכול להסתדר. אנחנו שייכים לעולמות שונים.`"

את יחסי היריבות-הידידות הפוליטיים האלה סיכמו נעמי ורות לבית לרנר. "היה פילוג," אמרו השתיים, "אבל מעולם לא היה בינינו נתק של ממש. את ימי ההולדת, לדוגמה, חגגנו יחד, כי היינו באותו גיל."

ביטוי שלם ומקיף לנושא זה אפשר למצוא בזיכרונותיה של נחמה לב. משפחתה היתה ליברלית ואף-על-פי שאמה לא הסכימה עם בעלי דעות פוליטיות שונות משלה,  היא העריכה אותם והייתה ידידת נפש של רבים מהם. קודם שהלכה נחמה לכיתה א`,  ברוח הליברליות, המשפחתית הציעו לה הוריה לבחור את בית הספר שבו תלמד. בית ספר ממלכתי א` ברמתיים, שהיה קרוב מאוד לביתם, השתייך לזרם הציוני-הכללי-המרכזי. בית הספר כפר מל"ל, הרחוק יותר וללא תחבורה מסודרת,  השתייך לילדי העובדים. נחמה בחרה בכפר מל"ל. אך בחיי החברה שלה לא הבדילה בין ילדי השמאל לילדי הימין ויצרה קשר הדוק עם כולם.

הודות לליברליות שהחדירו הוריה לתודעתה, היו לנחמה  יחסים טובים מאוד עם המדריכים של "מכבי צעיר". היא מעולם לא סברה שיש הבדל מהותי בינם לבינה. משום כך לא הבינה את היחס הרע שנתקלה בו כשהדריכה במועדון התלמיד של ויצ"ו. מנהליה היו מרוצים מאוד מעבודתה ונהגו לכנותה "ילדת פלא", אך כשנודע להם שהיא מדריכה גם ב"נוער העובד", התחילו להצר את צעדיה. חלק מחניכיה קלטו את הרמז והציקו לה. פעם אחת זרקו סמל בוער של "הנוער העובד" לתוך המועדון ופעם אחרת כיבו את נרות החנוכה במסיבה. הקנאות הזאת הכאיבה מאוד לנחמה ולאמה הליברלית.

ב"נוער העובד" וב "השומר הצעיר" הרבו לדבר על התיישבות ועל הגשמה. ב"מכבי צעיר" עסקו יותר בספורט, אבל רבים מהחניכים יצאו להתיישבות.
בעיקרו של דבר,  וזה הדבר החשוב , למרות חילוקי הדעות הפוליטיים והאידאולוגיים בין מפא"י לבין הציונים הכלליים היתה עזרה הדדית בין תושבי המקום. בעת צרה  השתתפו זה בצערו של זה ובעת שמחה השתתפו זה בשמחתו של זה. עקרות הבית הרגישו מחויבות לתרום את חלקן לחגיגות בר המצווה או החתונות שלכל  השכנות ללא קשר להשתייכות פוליטית.  הן החליפו כלים זו עם זו והביאו עוגות ותקרובת  והכול נעשה ברוח טובה ומתוך אחווה טבעית.

 

רשמה שמחה קליין, הצריף הראשון, 2020