תנועות הנוער בארבע המושבות

מעמד מיוחד היה באותן שנים לתנועות הנוער. מוקדי התרבות למבוגרים במושבות, שהתאחדו לימים והיו להוד השרון, דעכו והלכו במרוצת השנים, ואילו מצבם של בני הנוער, לעומת זאת, היה שפיר יותר הודות לתנועות הנוער ולאגודות הספורט שפעלו באזור.

הפועלים הראשונים במגדיאל הקימו מועדון ספורט באחת הרפתות שעדיין לא אוכלסה בפרות וקיימו בה פעילויות ספורט מגוונות. הרוח החיה במועדון זה היה יוסף בורשטיין, שהיה מיוצאי ליטא. אחריו הגדיל לעשות בתחום הספורט עולה מבולגריה, משה אסיאו. הוא שדאג להעביר את המועדון מן הרפת לצריף שבו היתה בימה לאירועי תרבות. אסיאו התקין שם מתקני ספורט מתקדמים ובהם מתח ומקבילים. המועדון הזה הכין את הספורטאים למכבייה הראשונה שהתקיימה בתל אביב. הקבוצה ממגדיאל הרשימה במכבייה בתלבושת האחידה שלה ובצעידתה הגאה.

המכבייה הראשונה הלהיבה את הציבור הרחב והוחלט להקים במגדיאל מועדון "מכבי". הסניף, שהיה משותף למגדיאל ולרמתיים, היה פעיל מאוד ונחשב לאחד הטובים בארץ. תחילתו היתה במועדון קטן, בצריף. לנוכח הצלחתו היו שאמרו שצריך להקים במקום "בית ספורט". נאספו תרומות והתחילו לבנות, אבל הכסף אזל והמבנה לא נשלם. נותרה קובייה של בלוקים בלי גג. המגרש שעליו הוקם המבנה הזה, בפינת רחוב האהבה, היה שייך לחברת "המרווה" שאותה ניהל זאבולודיה שטיינשלייפר, איש ציבור רב פעלים במגדיאל. כל הקרקעות הציבוריות במגדיאל היו רשומות על שם "המרווה", מפני שלוועד המושבה לא היה מעמד חוקי ולא יכול היה להיות בעל נכסים.

שנים מספר היה "בית הספורט" פיל לבן, עד שהחליטו להשלים את בנייתו. שוב נאספו תרומות, ובעמל רב נשלם הבניין והוסב לבית קולנוע.

מאיר פרלמן - בן למשפחה ידועה במגדיאל - היה כדורגלן עוד בליטא. יחד עם חברו אליעזר כספי מרמתיים הקים במקום סניף של "הפועל" שהעמיד את הנבחרת של כל דרום השרון. אליעזר היה עובד 8 שעות ביום בכל מיני עבודות, בעיקר בחקלאות, ואחר-כך היה מתאמן. "התאמנו בהתנדבות ועל חשבון זמננו החופשי," סיפר אליעזר. גם תלבושות קנו הכדורגלנים מכספם.
קבוצת הכדורגל של "הפועל" מגדיאל שיחקה נגד הרצליה, נגד הערבים מקלקיליה ונגד הבריטים מכל הסביבה. רחמים בנימיני, בעל המונית, היה מסיע שחקנים ואוהדים לתחרויות בסביבה. הוא לא היה אוהד "הפועל", אבל היה אוהד השחקנים - בהיותם בני המקום.
ב-1932 נסע אליעזר כספי על חשבונו לאולימפיאדה השנייה של הפועלים בווינה. הוא השתתף שם באתלטיקה קלה, בכדורגל, בכדור-יד, בריצה ובקפיצה לגובה.

לימים פעלה גם תנועת "צופים" במגדיאל.

על "הנוער העובד" במגדיאל סיפר גדליה גל: "ילדי מגדיאל היו ב `מכבי הצעיר`. ברמתיים היה `השומר הצעיר`. בכפר מל"ל היה `הנוער העובד`. באחת השבתות הודיעו לנו שיבואו 3 מבני כפר מל"ל. אריק מנדל (נהרג מאוחר יותר בקרב על הקסטל במלחמת העצמאות); משה נדב בן כפר מל"ל, ממשפחה תימנית שבאה עוד בעלייה השנייה; ויואב מללי (שנהרג אחרי מלחמת העצמאות בתאונת דרכים).
מללי היה ספורטאי. הוא עשה כמה סלטות ותרגילים, ואריק - שהיה מרכז סניף `הנוער העובד` בכפר מל"ל - אמר כמה מילים והעביר את רובנו במחי יד ל `הנוער העובד`. יואב מללי היה המדריך שלנו. כך נכנסתי לפעילות ב`הנוער העובד`.

"כשהיינו בני שלוש-עשרה-ארבע-עשרה, היינו הולכים לכפר מל"ל. ליד הנדנדות הגדולות שמאחורי המחלבה היו מתאספים בשבת לפנות ערב בני נוער מכל הסביבה לבושים בחולצות לבנות. כשהתחילו העניינים להתחמם והבוגרים התגייסו לפלמ"ח, עברה הפעילות למגדיאל. בני גילנו מכפר מל"ל, מגני עם, מכפר הדר ומירקונה - אבל לא מרמתיים - היו באים לסניף `הנוער העובד` במגדיאל." ורות מישקין-שירזי, שגדליה גל היה המדריך שלה ב"הנוער העובד", מספרת: "היינו עושים א"ש לילה בפרדסים ולמדנו לא לפחוד, לזחול, לפתח את הכושר הגופני ואת השדאות. זה נתן לנו ביטחון עצמי וליכד אותנו.

בני הנוער הושפעו גם מהיריבות הפוליטית של הוריהם, סיפר אחד הוותיקים: "בנעורי היתה נערה שאהבתי מאוד, אבל אני הייתי ב`מכבי הצעיר`, והיינו רוקדים ריקודים סלונים, רחמנא ליצלן, והיא היתה ב`נוער העובד` הסוציאליסטי. אני למדתי ברמתיים והיא למדה בכפר מל"ל. באחד הערבים עמדנו בקרן רחוב, אפופים ניחוח פרדסים, והצעתי לה חברות. היא אמרה לי: `הייתי רוצה להיות חברה שלך, אבל זה לא יכול להסתדר. אנחנו שייכים לעולמות שונים.`"

את יחסי היריבות-הידידות הפוליטיים האלה סיכמו נעמי ורות לבית לרנר. "היה פילוג," אמרו השתיים, "אבל מעולם לא היה בינינו נתק של ממש. את ימי ההולדת, לדוגמה, חגגנו יחד, כי היינו באותו גיל."

ביטוי שלם ומקיף לנושא הזה אפשר למצוא בזיכרונותיה של נחמה לב: משפחתה היתה ליברלית, ואף-על-פי שאמה לא הסכימה עם בעלי דעות פוליטיות שונות משלה, היא העריכה אותם בתור בני אדם והייתה ידידת נפש של רבים מהם. קודם שהלכה נחמה לכיתה א`, עשו הוריה מעשה יוצא דופן, ברוח הליברליות שלהם. הם אמרו לה שיש שני בתי ספר במקום, ושהיא יכולה לבחור לאן היא רוצה ללכת. בית ספר ממלכתי א`, ברמתיים, שהיה קרוב מאוד לביתם, היה של הזרם הציוני-הכללי-המרכזי. בית הספר בכפר מל"ל, שהיה רחוק ולא היתה אליו תחבורה מסודרת, היה של ילדי העובדים. נחמה בחרה בכפר מל"ל. אבל בחיי החברה שלה לא היה הבדל בין ילדי השמאל לילדי הימין. היה לה קשר הדוק עם כולם.

הודות לליברליות שהחדירו הוריה לתודעתה, היו לה יחסים טובים מאוד עם המדריכים של "מכבי צעיר", והיא מעולם לא סברה שיש הבדל מהותי בינם לבינה. משום כך לא הבינה את היחס הרע שנתקלה בו כשהייתה מדריכה במועדון התלמיד. זה היה מועדון של ויצו, ומנהליו היו מרוצים מאוד מעבודתה ונהגו לכנות אותה "ילדת פלא". ואולם כשנודע להם שהיא מדריכה גם ב"נוער העובד", התחילו הללו להצר את צעדיה, והיו גם בני נוער שקלטו את הרמז והציקו לה. פעם אחת זרקו סמל בוער של "הנוער העובד" לתוך המועדון, ופעם אחרת כיבו את נרות החנוכה במסיבה. הקנאות הזאת הכאיבה מאוד לנחמה ולאמה הליברלית.

ב"נוער העובד" וב "השומר הצעיר" הרבו לדבר על התיישבות ועל הגשמה. ב"מכבי צעיר" עסקו יותר בספורט, אבל רבים מן החניכים יצאו להתיישבות.
ואולם בעיקרו של דבר - וזה הדבר החשוב - למרות חילוקי הדעות הפוליטיים והאידאולוגיים בין מפא"י לבין הציונים הכלליים היתה עזרה הדדית בין תושבי המקום. בעת צרה הם השתתפו זה בצערו של זה, ובעת שמחה השתתפו זה בשמחתו של זה. עקרות הבית ראו את עצמן מחויבות לעשות משהו לחגיגת בר המצווה או החתונה של השכנות מכל גווני הקשת הפוליטית, והן שלחו תמיד כלים זו לזו והביאו עוגות ותקרובת, והכול נעשה ברוח טובה ומתוך אחווה טבעית.

 

רשמה שמחה קליין, הצריף הראשון, 2020