בני המקום נפלו  לא רק בחזית . באחד הלילות של חודש מאי 1948 עסק דוד-פריץ דיקהוף, בעלה של הינדה זומר-זמיר, בסגירת הקיוסק שלו (בדרך מגדיאל כיום) ואילו הינדה שכבה כבר לישון. כעבור דקות מספר נכנס  דוד  לחדר השינה ואמר: "יש לך ד"ש מאחיך אליקום. הקבוצה שלו הגיעה לכאן. את לא צריכה לקום. אני אסתדר אתם לבד." הינדה לא יכלה להישאר במיטה. "אם הם יוצאים לפעולה בלילה, הם יוצאים להילחם גם בשבילי! למה שלא אדאג להם?" אמרה לעצמה וקמה ממיטתה, לבשה חלוק ויצאה. אחיה אליקום, שהיה חובש קרבי, חיבק אותה ואמר: "יש לי הרגשה קשה... מה לא הייתי נותן כדי להישאר בבית..."

"אל תדבר שטויות!" נזפה בו הינדה אחותו, אבל דמעות נקוו בעיניה.

"אני עייף כל-כך," אמר לה אליקום, ויצא.

היחידה יצאה ללטרון ואליקום לא חזר משדה הקרב. רק כעבור שנה וחצי הרשו הירדנים להביא את עצמותיו לקבורה בישראל.

שישה מצעירי רמתיים, חברי "מכבי צעיר", שירתו בפלמ"ח, ובפרוץ המלחמה הועברו לנגב. דניאל בינדר מרמתיים, נפצע בעלות רכבו על מוקש. עזר ויצמן היה בעת ההיא טייס קרבי בטייסת הנגב, שאפשרה לקיים קשר עם הנגב הנצור. כשנחת מטוסו באחד היישובים, נתבקש עזר לפנות פצועים במטוסו. "איך נעביר אותם?" שאל.
יאיר אמסטרדמר-אמסטרדם, עשה אלונקה מִקָּנִים, בינדר הושכב עליה והאלונקה הוכנסה למטוס. עזר הטִיס את בינדר ל"הדסה" בתל אביב. בינדר היה, ככל הנראה, הפצוע הראשון בצה"ל שפונה בטיסה.
באותה הזדמנות נתן אמסטרדמר לעזר מכתב וביקש ממנו שישלשל אותו בתיבת דואר. כעבור ימים ספורים הגיע המכתב לבית הוריו של אמסטרדמר, ואמו, אסתר, מיהרה אל ג'ניה, אמו של דניאל, שהיתה מודאגת מאוד משום שלא קיבלה ממנו כל ידיעה  ימים רבים והרגיעה אותה: "קיבלתי מכתב. דניאל בסדר. תוכלי לבקר אצלו בבית החולים."

ביום העצמאות תשט"ו (1955) העניק ראש הממשלה ושר הבטחון דאז, דוד בן גוריון, את "נס הקוממיות" למושבה מגדיאל . ביחד עם  דגניה, נגבה ועוד יישובים. זה היה גילוי הערכה של המדינה על עמידתה של מגדיאל במבחן האש בתחילת מלחמת העצמאות. בתעודה המצורפת ל"נס הקוממיות" נאמר: "וזאת התעודה בישראל כי המושבה מגדיאל היתה בלוחמי מלחמת הקוממיות ועזרה באמונה לניצחון צבא הגנה לישראל, ועל כן הוענק לה אות הקוממיות". לוחמי מגדיאל לחמו ולא נטשו למרות שהיו מעטים מול רבים.

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון, 2020