עם היווסדה, הוקם במגדיאל דואר על כל שירותיו, כמו בכל מושבה שָכָן הדואר בצריף שבמרכז המושבה.(במקום בנמצא כיום 2020 גן הבנים, ש.ק.) הצריף הזה עבר לימים גלגולים רבים - הוא שימש מרפאה, לשכת עבודה, ספרייה ומועדון - עד שפורק (ונקנה על ידי יוסף כהן הנגר והוקם מחדש בסוקולוב 54, ש.ק.).
את סיפור הדואר גולל יעקב פיינשטיין: את שירות הדואר המקומי ניהל שמואל יונה דאום, אחד המייסדים, שביתו היה הבית הראשון במגדיאל. שמואל יונה, שניהל את הדואר, בא לארץ מפולין. הוא הקפיד בלבושו, כשם שהקפיד בעברית השגורה בפיו - בהגייה ספרדית. גם את הדואר היה שמואל יונה מנהל בדייקנות ובקפידה. בשעות לפני הצהריים היה ממתין שהאוטובוס מתל אביב לכפר סבא העובר דרך מגדיאל יביא את שק הדואר החתום, שהכיל מכתבים, צרורות ועיתונים.

הדואר היה האמצעי העיקרי לשמירת הקשר בין המתיישבים ובין משפחותיהם שמעבר לים. לתושבים הראשונים לא היו קרובי משפחה בארץ, וכל מכתב הביא עמו את ההרגשה שאין הם בודדים. שמואל יונה היה פותח את שק הדואר החתום, מרוקן אותו על שולחן ומטביע על גב המכתבים את חותמת הדואר הרשמית הכתובה בשלוש לשונות - אנגלית, עברית וערבית - עם ציון התאריך. לאחר החתמת המכתבים היה שמואל יונה מתחיל למיינם לפי האלף-בית. בעת ביצוע העבודה הזאת הוא היה דרוך ולא ענה לאיש. בפיו היה עיפרון וארשת פניו היתה רצינית. לאחר המיון היה שמואל יונה פותח את האשנב ומתחיל לקרוא בקול את שמות האנשים המאושרים שקיבלו מכתב. באותה העת עדיין לא הייתה חלוקה של דברי דואר לבתים. תושבי המושבה שיכלו להתפנות ולבוא ותלמידים שגמרו את לימודיהם, עמדו צפופים בחדר ההמתנה הקטן או מחוץ למבנה, ענו ב"כן" אם הוקרא שמם וקיבלו את המכתב.
מעמד יומי זה שימש לא רק לקבלת מכתבים אלא גם למפגש חברתי. משרד הדואר היה נפתח גם בשעות הערב. שמואל יונה היה יושב מאחורי האשנב בזקנו המטופח, וכל חזותו אומרת כבוד וסמכות. בערב היו נעשים שירותי הדואר השונים, כגון מכירת בולים שעליהם דיוקן קבר רחל, מגדל דוד ומסגד עומר בירושלים. בשעות אלה, לאור מנורת הנפט, היה שמואל יונה מתעניין אצל המבקרים על מצב מִשקם ועל התקדמות ילדיהם בלימודיהם. עם התפתחותה של המושבה נפתח סניף דואר ובו מנהל ודוורים, ושמואל יונה פרש מעיסוקו זה, אבל בניו הוסיפו לעבוד בדואר.

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)

אחר-כך היה הדואר בדרך מגדיאל פינת רחוב אהבה, באחת מחנויות משפחת יוסף סיטי. משם עברה לרחוב הרצל והפכה ל"סוכנות דואר" המופעלת על ידי קבלן.
הנהלת הדואר דרשה מבנה מתאים להפיכת הסוכנות ל"בית דואר". לאחר דין ודברים עם המועצה המקומית מגדיאל והנהלת דואר ישראל  נחתם חוזה לבניית בית דואר בתשלום דמי מפתח שהדואר ישלם. המבנה הוקם בכיכר וקיים עד היום 2020.
ב-1954 פתחו את בית הדואר במגדיאל, ברמתיים היו כ-7 דוורים והתקן היה שעל כל 6,7 עובדים צריך שיהיה אחראי, האחראי היה קלמן פולקמן,  את הדוורים שלום רצון ומנחם איבניצקי החליטו להעביר למגדיאל ושהאחראי כלומר פולקמן, ינהל את הדואר.  מאחר וקלמן לא הסכים מינו את אהרון כהן, שהיה אף הוא דוור, למנהל הדואר.

צוות של 3 אנשים עברו לנהל את הדואר במגדיאל: אני אהרון כהן-מנהל, מנחם איבניצקי-דוור ושלום רצון-שליח. לימים היתוספו יצחק קליינמן ורחמים טוויג לצוות.
ב-1963 ניהל  שלום רצון את הדואר.  
בתקנון של הדואר מצויין כי בכל יישוב יש בית דואר אחד והיתר הם סניפים שלו.
בשעה שהתאחדו ארבע המושבות ליישוב הוד השרון, בשנת 1964, הפך בית הדואר ברמתיים לדואר המרכזי ומגדיאל הפך לסניף .

בנייתו של בית הדואר בכיכר מגדיאל, על ידי האדריכל ארתור רייס

  1. החלק הראשון, הדואר, קומה ראשונה צפונית, הסתיים ב 11.4.1954, יום א' ח' ניסן תשי"ד,
    בשעה 10 בבוקר נערך טכס הפתיחה במשרד המועצה המקומית מגדיאל, שהיה בקומה השנייה של בית הכנסת. שטחו של שלב זה היה כ- 115 מ"ר.
    העובדים הראשונים שהיו בו: מנהל- אהרון כהן, דוור- מנחם איווניצקי, שליח- שלום רצון.
  2. החלק השני, 1957-8 הוקמה הקומה השנייה הצפונית, שאליה עברה המועצה המקומית מגדיאל.
  3. החלק השלישי, 1979 לאחר איחוד 4 המושבות פונתה הקומה השניה  והפכה להיות משרד הסעד, כיום רווחה. 1980-1 הוקמה הרחבה לצד דרום, של 2 הקומות לטובת אותו משרד, מנהל הלשכה היתה גליה מרוז, כיום 2020 אביטל בר.

    רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון.