החינוך, התרבות והדת היו השירותים הראשונים להם דאגו התושבים במושבות פרט לשירותים הנוספים. רוב מייסדי מגדיאל היו שומרי מסורת.
מבנה הציבור הראשון שנבנה במגדיאל היה צריף ששימש לבית כנסת, בית ספר, גן ילדים ובית ועד. לצד ההתארגנות המוניציפאלית נוסדה  קופת גמ"ח (גמילות חסדים) וגם בית הקברות של היישוב.
מגדיאל גבלה במזרח עם הכפר הערבי בִּיר עָדָס, שממנו הגיעו רוֹכלִים וגם מְפַגְּעִים והתושבים סבלו מהתקפות ומצלפים, שאיימו לפגוע בכל מי שראתה עינו.
כדי להגן על הנשים והילדים נאלצו לשלוח אותם עם העגלון (בעל עגלה וסוס), לכפר מל"ל עד יעבור זעם. אנשי מגדיאל הבינו כי לא עוד והחליטו לבנות ב-1930 את בית הכנסת שלהם כמבנה ציבורי ומבצר גם יחד, בו יוכלו להתכנס  הנשים והילדים בעת התקפה.
מיקום בית הכנסת נקבע במרכז המושבה.וממנו יצאו ארבעת הרחובות הראשונים.  
בית הכנסת הופיע שנים בסמל מגדיאל.
זה היה אפוא בין בתי האבן הראשונים שנבנו במגדיאל - בשעה שרוב תושביה התגוררו בצריפים.
למבנה עצמו היו לפחות שתי תכניות:
הראשונה, שלא נבחרה, הייתה של האדריכל ירמיצקי בעלות גבוהה יחסית של 1681 לא"י(לירה ארץ ישראלית). בתכנית-הקמת מבנה גדול ומפואר בן שתי קומות, שאין בו התייחסות לנושא הביטחוני.
תכנית שניה, לכאורה זולה יותר הוצעה ע"י האדריכל דוד טוביה (טוביהו) שהיה המהנדס הראשי של `סולל בונה`. הבניין יוקם במרכז היישוב ואליו יתנקזו ארבעת הרחובות הראשונים הההנחיה הייתה לבנות את בית הכנסת `כמבצר`. התוצאה הייתה מבנה שנבנה כמצודה, בבנייה הקשוחה ביותר שהייתה ידועה בזמנו-לבנים כפולות שישמשו מגן מקליעי רובים. הגג כותר במעקה בטון ובו חרכי ירי לתצפית. פיתחו של בית הכנסת פנה לצפון, לכפר סבא, משם לא נשקפה סכנת התקפה. החלונות היו צרים וארוכים במיוחד. המבנה נועד לשמש מקלט לתושבים בזמן התקפה. ביישוב הודיעו כי אם תאיים סכנה על מגדיאל, יבואו כולם לבית הכנסת ויילחמו מן הגג ...

 תכניתו של המהנדס דוד טוביה (טוביהו) התקבלה והמבנה נבנה על פיה.

איך זה התחיל ?

מתוך הארכיון- בשנת 1928 החלו בחיפוש מקורות כספיים למימון בניית בית הכנסת. לצורך זה הוקם "ועד בנין בית הכנסת במגדיאל" שחבריו היו: שמואל זוכוביצקי-זקיף, דוד טורטלטוב, אהרון דוֹֹדין, שבתאי ספיבק, מאיר דוד קץ(כך כתוב במקור), שמואל יונה דאום ונחום גרינבלט. הוועד החליט לבנות בית כנסת ל 250 מתפללים, והתקציב אמור היה לעמוד על 1500 לא"י (לירות ארץ ישראליות).

מאין הגיע הכסף לבניית בית הכנסת?
חלק ניכר מהכסף הגיע מתרומות והמקורות הנוספים:

ראשית דבר, תרם שמואל זקיף מחצית מערך ביתו, שבפולין, לאחר שיימכר.

1.       ההנהלה הציונית בארץ ישראל הקציבה 500 לא"י (לירות ארץ ישראליות ) כהלוואה 

2.       קרן העזרה של הסוכנות היהודית שנתנה משכנתא                                                                   

3.       יהודִי מקנדה בשם פִּירס שהיה בעל מטעים בגן חיים תרם 500 לא"י.

4.       הרב מאיר ברלין (בר אילן), שעמד בראש מחלקת הביטחון תרם 500 לא"י.

5.       ניתנו אף תרומות מאלה שעמדו בקשרי מסחר עם מגדיאל בחומרי בנין כגון: בתי המסחר
           גליקמן ובוטקובסקי .

6.       תרומות מתושבי מגדיאל

7.       הוועד מכר את הצריף שבו פעל וחלק מן הכסף נתרם לבניית בית הכנסת.

8.       תרומה נוספת של  תייר אלמוני מפולין, וזה הסיפור מפי משה יעקבי ז"ל: "באחד הימים נקרא אבי-צודיק יעקבי אל מר שמואל זוכוביצקי-זקיף וזה אמר לו כי עליו לנסוע לתל אביב כי שם מתאכסן תייר המוכן לתרום 5 לירות לבניית בית הכנסת. צודיק נסע לתל אביב אל התייר, מסר לו דרישת שלום מזוכוביצקי, סיפר לו כי בא לקחת את התרומה וכנשאל אבי מה גובה הסכום שנקב זוכוביצקי לתרומה, ענה לו צודיק ללא היסוס - 25 לירות. התייר השיב: "אם זה מה שקבע זוכוביצקי זה גם מה שתקבל". צודיק חזר למגדיאל ומסר לזוכוביצקי את התרומה. כשראה זוכוביצקי את התרומה הנכבדה, התפלא, כי באותם ימים בסכום גבוה כזה ניתן היה לקנות כ-7 דונם אדמה, אך קיבל אותו בברכה והוסיפו לבניית בית הכנסת".

* סעיפים 2,3,4,5 צוטטו מספרו של שמואל זקיף/גולה ומולדת /89

ציר הזמן של בית הכנסת-

  • ב-1928 החלו בחיפוש מקורות כספיים למימון בניית בית הכנסת.
  • 13.2.1930- בט"ו בשבט שנת תר"צ, הונחה אבן הפינה בנוכחות הרה"ג עוזיאל  
    מתל אביב, הרב שפירא מירושלים, הרב מיליקובסקי מהרצליה ובאי כוח מכל
    המושבות הסמוכות. הרב הראשי הרב אברהם יצחק הכהן קוק ומאיר דיזינגוף מי שהיה ראש עריית תל אביב שלחו את ברכותיהם. ברכה מיוחדת הגיעה גם מהשיח שאקר אבו קישק שלא יכול היה להגיע בגלל צום הרמאדאן.
  • 1.3.1930 ד' חודש שבט שנת תר"צ, נחתם חוזה בין הוועד לקבלן משה ברמן מתל אביב.
  • יולי 1931 אדר-ניסן שנת תרצ"א, הסתיימה הבנייה.
  • 17.7.1931  כ"ח באדר תרצ"א, יוצא מכתב למשרד הטכני של הסוכנות היהודית בירושלים, בדבר עבודות סיום בבית הכנסת. והמבנה נחנך. ללא טייח וללא בית  כיסא (שרותים)
  • ב 1933 החליט הוועד להטיל מס חד פעמי להרמת מבני ציבור ולסיים את העבודות שנותרו  בבית הכנסת כמו: טייח ובית כיסא .
  • ביולי 1934 הוחלט על הקמת בית כיסא ליד המבנה.
  • רק בנובמבר 1936 חובר המבנה לרשת החשמל.
  • בשנת 1944 נעשו העבודות האחרונות במבנה.

הקמת בית הכנסת קיבלה גם ביטוי בעיתונות הארצית בעיקר בגלל היקף ההשקעה במבנה והעובדה שכל הכסף גויס ע"י וועד המושבה ותושביה

בעלי המקצוע שעסקו בבנייתו-

מרדכי קרייתי תכנן את מגדיאל   
דוד טוביה (טוביהו) ומרדכי אורבך תכננו את בית הכנסת
הבנאי/קבלן - היה משה ברמן מרחוב בוגרשוב 19 בתל אביב.
הזגג - היה משה גוטליב מרחוב פינסקר בתל אביב.
המסגר - היה מר ודובינסקי מפינת רחוב שכם ורחוב הגדוד ע"י בניין סולל בונה בתל אביב.
את החלונות הזמינו מקואופרטיב "איחוד" למתכת בדרך תל אביב, תל אביב.


מאז שנבנה נקרא בפי כל - "בית הכנסת הגדול" או "בית הכנסת במגדיאל", אך שמו בעצם - "משכן יעקב" – על שם יעקב בֶּסֶר שהיה השוחט במגדיאל.

 בית הכנסת שימש  את התושבים לכמה מטרות :

1.       כבית תפילה

2.       כמבצר המגן לתושבים מפני פורעים ערבים.

3.       בית ספר.

4.       גן ילדים.

5.      מטה ההגנה

6.       תחנת נוטרים.

7.       מטה קשר.

8.       מחסן נשק.

9.       מקום מושבו של ועד הישוב ולימים המועצה.

10.       מקום מפגש לתושבים.

11.     מרפאה.

12.     עד-  2017  היה באחד מחדריו הארכיון ההיסטורי של העיר שעבר לבניין  
           הספרייה ברחוב השחר.

סיפור מגדיאלי:
בקרב ילדי מגדיאל שהתפללו בבית הכנסת היתה גם תהילה שיינזון-ליסטמן.  בתו היחידה של אחד מנכבדי המקום, מוסמך לרבנות מישיבת סלבוטקה שבליטא, שהיה ידוע בתור ידען גדול בתורה ובלימודים חילוניים גם יחד. בהיותה בת פחות מ-15, נפטר אביה. ותהילה, בהיותה בת יחידה  ביקשה רשות להגיד "קדיש" על אביה, דבר שלא  מקובל ביהדות אך הרבנים התירו לה . השנה היתה 1935. "הייתי בת פחות מחמש-עשרה. מוזר היה לי לעמוד לבדי בעזרת גברים, כשלצדי גברים בעלי זקנים ואני ילדה יחידה," סיפרה תהילה. ואולם מאחר שלמדה בבית ספר דתי לא היתה אווירת בית הכנסת זרה לה.

מספרת  שמחה קליין, הצריף הראשון-
"נולדתי וגדלתי במגדיאל. האווירה בשבתות וחגים הייתה חגיגית מאד, כל הילדים היו מתאספים סביב בית הכנסת והחצר הפכה למגרש משחקים אחד גדול. עד שההורים, בעיקר האבות, היו יוצאים בתום התפילה מבית הכנסת וכולם היו הולכים לביתם יחד. בכל רחוב השתרכה חבורה לבושה חגיגי בדרך הביתה. ולא לפני שהיו עוברים במאפיה, ברחוב חנקין 10, כדי לאסוף את סיר החמין ששהה בתנור הכבוי מיום שישי לפני התפילה."

מתוך הארכיון ההסטורי-תמליל -
תקנון בית הכנסת, ככתבו וכלשונו, השנה לא ידועה

  1. נוסח התפילה?
  2. התפילה בהברה הספרדית.
  3. מקומות ע"פ (על פי) גורל בכל שנה.
  4. עליות ע"פ (על פי) א"ב (אלף בית).
  5. הכנסות ע"פ (על פי) מס' חודשי.
  6. הנהלה נבחרת פעם בשנה בחוהמ"ס (בחול המועד סוכות).
  7. בחירות , זכות הבחירה, מתפללים ומשלמי מס' להוצאות בית הכנסת.
  8. שבת, עורכים הרצאות בבית הכנסת לסדר הפרשה ובתאום.
  9. כל הרצאות רק בערבים. שום הרצאה לא תאושר להתת בלי רשות הנהלה.
  10. ענג שבת, שלש סעודות.
  11. כהנים
  12. גבאי...כל חברי בית הכנסת מתפללים בכל שבת ושבת
        מזכירים אותם....החוב על הנהלת בית הכנסת להזכירם
  13. 4  פעמים בשנה.
    כך נכתב בתקנון כלשונו. שמחה קליין, הצריף הראשון

המקורות לכתוב בפרק זה-
-כוכבי שמיל, אתרים היסטוריים במגדיאל, עבודה במסגרת הקורס שימור אתרים ועיצוב הנוף, אוגוסט  1996   
-חשביה אריה, "עיר בירוק", סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996
-ארכיון היסטורי הוד השרון
-הצריף הראשון

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון,2021