שרותי הדת במגדיאל בראשיתה

כמו במושבות אחרות היו השירותים הראשונים - להם דאג ועד המושבה מגדיאל - החינוך התרבות והדת פרט לשירותים הנוספים. מבנה הציבור הראשון שנבנה במגדיאל היה צריף ששימש לבית כנסת, מועצה, בית ספר וגן ילדים. לצד ההתארגנות המוניציפאלית נוסדה גם קופת הגמ"ח (גמילות חסדים)של היישוב ולצערם של המתיישבים גם בית הקברות של היישוב.

בית הכנסת במגדיאל

רבים מאבות המייסדים היו שומרי מסורת, והיו זקוקים לבית כנסת. בית הכנסת היה אפוא בין הבתים הראשונים שנבנו במגדיאל - בשעה שרוב תושביה התגוררו בצריפים. מאחר שמגדיאל גבלה בכפר הערבי ביר עדס, מצאו אנשי מגדיאל לנחוץ לבנות את בית הכנסת שלהם כבניין ציבורי ומבצר גם יחד. מיקום בית הכנסת של מגדיאל הוחלט לפי תכנית של "שטעטל" - עיירה יהודית במרכז אירופה. במרכז היישוב, ואליו התנקזו ארבעת הרחובות הראשונים. במשך שנים האתר הוא סמלה של מגדיאל.

בית הכנסת נבנה כמצודה, בבנייה קשוחה ביותר של אותה תקופה, לְבֵנִים כפולות שישמשו מגן מקליעים. במעקה גג הבטון יצרו חרכי ירי דרכם אפשר לראות את הבא לתקוף, ומאיזה כיוון. פתחו של בית הכנסת היה לצד צפון, לכיוון כפר סבא, שמשם לא נשקפה סכנת התקפה. החלונות היו צרים וארוכים ושימשו אף הם כחרכי ירי. המבנה נועד גם לשמש מקלט לתושבים בזמן התקפה. אמרו שאם תאיים סכנה על מגדיאל, יבואו כולם לבית הכנסת ויילחמו מן הגג. קודם לכן בשעת התקפה היו מרכזים את הנשים והילדים במרכז המושבה ומובילים אותם לכפר מל"ל עד יעבור זעם.

בית הכנסת של הבגדדים במגדיאל-

הראשונים שהגיעו למגדיאל היו הפולנים, האשכנזים, ואחריהם בכמה שבועות הגיעו הבגדדים מעירק, הספרדים. התפילה המשותפת לא כל כך צלחה ועלתה השאלה: לפי איזה נוסח יתפללו, אשכנזי או ספרדי? מצאו פשרה אופיינית למגדיאל: שבת אחת יתפללו לפי נוסח אשכנז, ושבת אחרת לפי נוסח ספרד. שעות התפילה גם הן לא היו מקובלות על הצדדים, על נוסח התפילה לא היתה החלטה אחידה. ואז קבלו הבגדדים חדר בקומת הקרקע שישמש אותם לבית הכנסת. והוא נקרא בפי כול "בית הכנסת של הבבלים", אבל באופן רשמי הוא נקרא על שם החכם מבבל יוסף חיים. בשנות ה-60 של המאה ה-20, תרמה פלורה סיטי מגרש ברחוב אהבה, להקמתו של בית הכנסת הספרדי. הרב היה רפאל ביטון והחזן היה גבריאל שמש. שמש התפלל שם גם כשהיה כבר בן 91.

כותב: חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996 -
"בשמחת תורה היתה שמחתם של "הבגדדים" רבה במיוחד. הם היו פולשים לבית הכנסת של האשכנזים, עושים הקפות ועושים שמח. ספר התורה אצל האשכנזים היה מולבש בכתונת. אצל "הבגדאדים" הוא היה מונח בקופסה עגולה ועליה שני ווים שהיו תולים עליהם בחגיגה סרטים או מטפחות צבעוניות ומניחים עליהם רימונים. הילדים היו הולכים למקום שבו היה שמח יותר. בשבת היו הילדים מתאספים בבית הכנסת לקרוא דף תלמוד. קראו לזה "תפארת ילדים".

לבניית בית הכנסת היו כמה שיקולים-

  • ראשוני המושבה היו שומרי מסורת ונזקקו כבר בראשית ימיהם במקום, לבית כנסת.
  • ועד המושבה היה צריך בית של קבע, ויוכל להשתמש במבנה בית הכנסת.
  • העובדה שהימים היו אחרי מאורעות תרפ"ט-1929 (פגיעות רבות של ערבים ביהודים), שהשאירו חותמם על היישוב כולו. הצורך בביטחון והגנה היה אמיתי והכתיב את אופי המבנה.

בשנת 1928 החלו בחיפוש מקורות כספיים למימון בניית בית הכנסת. לצורך זה הוקם 'ועד בנין בית הכנסת במגדיאל' שחבריו היו: שמואל זוכוביצקי-זקיף, דוד טורטלטוב, אהרון דודין, שבתאי ספיבק, מאיר דוד קץ(כך כתוב במקור), שמואל יונה דאום ונחום גרינבלט. הוועד החליט לבנות בית כנסת ל 250 מתפללים, חוץ מעזרת הנשים והתקציב אמור היה לעמוד על 1500 לא"י (לירות ארץ ישראליות).

מאין הגיע הכסף לבניית בית הכנסת?

 במכתב מהקרן הקיימת מיום 20.2.1930, כתוב כי, מגרש מס` 312 נתרם והועבר בשנות ה-30 של המאה העשרים, מאדמת המושבה אל הקרן הקיימת לישראל. המגרש נרשם במשרד ספרי האחוזה של ממשלת ארץ ישראל, על המגרש שילמה המושבה מס הָכָּרָה לקק"ל. חלק ניכר מהכסף הגיע מתרומות. את התקציב לבניית בית הכנסת גייסו התושבים מכמה מקורות:

ראשית דבר, תרם שמואל זקיף מחצית מערכו של ביתו, שבפולין, לאחר שיימכר.

1.       ההנהלה הציונית בארץ ישראל הקציבה 500 לא"י (לירות ארץ ישראליות ) כהלוואה 

2.       קרן העזרה של הסוכנות היהודית שנתנה משכנתא                                                                   

3.       יהודי מקנדה בשם פירס שהיה בעל מטעים בגן חיים תרם 500 לא"י.

4.       הרב מאיר ברלין (בר אילן), שעמד בראש מחלקת הביטחון – 500 לא"י.

5.       תרומות מאלה שעמדו בקשרי מסחר עם מגדיאל (בחומרי בנין כגון: בתי המסחר
           גליקמן, בוטקובסקי ועוד).

6.       תרומות מתושבי מגדיאל

7.       הוועד מכר את הצריף שבו פעל וחלק מן הכסף נתרם לבניית בית הכנסת.

8.       תרומה נוספת ע"י תייר אלמוני מפולין והרי הסיפור מפי משה יעקבי ז"ל: "באחד הימים נקרא אבי צודיק יעקבי אל מר שמואל זוכוביצקי-זקיף וזה אמר לו כי עליו לנסוע לתל אביב כי שם מתאכסן תייר המוכן לתרום 5 לירות לבניית בית הכנסת. צודיק נסע לתל אביב אל התייר, מסר לו דרישת שלום מזוכוביצקי, סיפר לו כי בא לקחת את התרומה וכנשאל אבי מה גובה הסכום שנקב זוכוביצקי כי עליו לתרום, ענה ללא היסוס - 25 לירות. התייר השיב: "אם זה מה שקבע זוכוביצקי זה גם מה שתקבל". צודיק חזר למגדיאל ומסר לזוכוביצקי את התרומה. כשראה זוכוביצקי את התרומה הנכבדה, התפלא, כי באותם ימים בסכום גבוה זה ניתן היה לקנות בו כ-7 דונם אדמה, אך קיבל אותו בברכה לבניית בית הכנסת".

סעיפים 2,3,4,5 צוטטו מספרו של שמואל זקיף/גולה ומולדת /89

למבנה עצמו היו לפחות שתי תכניות:
הראשונה, שלא נבחרה, הייתה של האדריכל ירמיצקי בעלות גבוהה יחסית של 1681 לא"י. התכנית דברה על הקמת מבנה גדול ומפואר בן שתי קומות, שאין בו התייחסות לנושא הביטחוני.
תכנית שניה, לכאורה זולה יותר הוצעה ע"י האדריכל דוד טוביה (טוביהו) שהיה המהנדס הראשי של `סולל בונה`. הבניין יוקם בכיכר שבמרכז היישוב, שאליה התנקזו ארבעת הרחובות הראשונים כשההנחיה הייתה לבנות את בית הכנסת `כמבצר`. התוצאה הייתה מבנה שנבנה כמצודה, בבנייה הקשוחה ביותר שהייתה ידועה בזמנו-לבנים כפולות שישמשו מגן מקליעים. הגג כותר במעקה בטון ובו חרכי ירי לתצפית. פתחו של בית הכנסת פנה לצפון, לכיוון כפר סבא, משם לא נשקפה סכנת התקפה. החלונות היו גבוהים במיוחד. המבנה נועד לשמש מקלט לתושבים בזמן התקפה. ביישוב אמרו שאם תאיים סכנה על מגדיאל, יבואו כולם לבית הכנסת ויילחמו מן הגג ...

ציר הזמן של בית הכנסת-

•         בשנת 1929 החלו בחיפוש מקורות כספיים למימון בניית בית הכנסת.

•         13.2.1930- בט"ו בשבט שנת תר"צ, הונחה אבן הפינה בנוכחות הרה"ג עוזיאל  
           מתל אביב, הרב שפירא מירושלים, הרב מיליקובסקי מהרצליה ובאי כוח מכל
           המושבות הסמוכות. הרב הראשי הרב"ג קוק ומאיר דיזינגוף, ראש עריית תל
           אביב שלחו את ברכותיהם. ברכה מיוחדת הגיעה אפילו מהשיח סאכר אבו קישק
           שלא יכול היה להגיע בגלל צום הרמאדאן.

•         1.3.1930 ד' בשבט שנת תר"צ, נחתם חוזה בין הוועד לקבלן משה ברמן מתל
           אביב.

•         יולי 1931 אדר-ניסן שנת תרצ"א, הסתיימה הבנייה.

•         17.7.1931 כ"ח באדר תרצ"א, יוצא מכתב למשרד הטכני של הסוכנות היהודית
           בירושלים, בדבר עבודות סיום בבית הכנסת. והמבנה נחנך. ללא טייח וללא בית   
           כיסא (שרותים)

  • ב 1933 החליט הוועד להטיל מס חד פעמי להרמת מבני ציבור ולסיים את העבודות שנותרו בבית הכנסת כמו: טייח ובית כיסא (שרותים)
  • ביולי 1934 הוחלט על הקמת בית כיסא ליד המבנה.
  • רק בנובמבר 1936 חובר המבנה לרשת החשמל.
  • בשנת 1944 נעשו העבודות האחרונות במבנה.

הקמת בית הכנסת קיבלה גם ביטוי בעיתונות הארצית בעיקר בגלל היקף ההשקעה במבנה והעובדה שכל הכסף גויס ע"י וועד המושבה ותושביה

 

בעלי המקצוע-

•         מרדכי קרייתי תכננן את מגדיאל   

  • דוד טוביה (טוביהו) ומרדכי אורבך תכננו את בית הכנסת

•         הבנאי/קבלן - היה משה ברמן מרחוב בוגרשוב 19 בתל אביב.

•         הזגג - היה משה גוטליב מרחוב פינסקר בתל אביב.

•         המסגר - היה מר ודובינסקי פינת רחוב שכם ורחוב הגדוד ע"י בניין סולל בונה  
           בתל אביב.

•         את החלונות הזמינו מקואופרטיב "איחוד" למתכת בדרך תל אביב תל אביב.
         

מאז שנבנה נקרא בפי כל - "בית הכנסת הגדול" או "בית הכנסת במגדיאל", אך שמו בעצם - "משכן יעקב" – על שם יעקב בֶּסֶר שהיה השוחט במגדיאל.

לאחר שהוקם בית הכנסת שימש המבנה את התושבים לכמה מטרות :

1.       כבית תפילה

2.       כמבצר המגן מפני פורעים ערבים.

3.       בית ספר.

4.       גן ילדים.

5.       תחנת נוטרים.

6.       מטה קשר.

7.       מחסן נשק.

8.       מקום מושבו של ועד הישוב.

9.       מקום מפגש לתושבים.

10.     מרפאה.

11.     באחד מחדריו היתה המועצה המקומית מגדיאל

12.     עד-  2017  היה באחד מחדריו הארכיון ההיסטורי של העיר שעבר לבניין  
           הספרייה ברחוב השחר.
 

סיפור:

בקרב ילדי מגדיאל שהתפללו בבית הכנסת היתה גם ילדה אחת, תהילה שיינזון-ליסטמן. תהילה היתה בתו היחידה של אחד מנכבדי המקום, מוסמך לרבנות מישיבת סלבוטקה שבליטא, שהיה ידוע בתור ידען גדול בתורה ובלימודים חילוניים גם יחד. כשהלך אביה לעולמו החליט מי שהחליט להרשות לה לומר עליו "קדיש" בבית הכנסת. השנה היתה 1935. "הייתי בת פחות מחמש-עשרה. מוזר היה לי לעמוד לבדי בעזרת גברים, כשלצדי גברים בעלי זקנים ואני ילדה יחידה," סיפרה תהילה. ואולם מאחר שלמדה בבית ספר דתי לא היתה אווירת בית הכנסת זרה לה.

מספרת  שמחה קליין, הצריף הראשון-

נולדתי וגדלתי במגדיאל ומספרת מזכרוני,
"האווירה בשבתות וחגים הייתה חגיגית מאד, כל הילדים היו מתאספים סביב בית הכנסת, והחצר הפכה למגרש משחקים אחד גדול, עד שההורים, האבות, היו יוצאים מבית הכנסת בתום התפילה וכולם היו הולכים לביתם יחד. בכל רחוב השתרכה חבורה לבושה חגיגי בדרך הביתה. ולא לפני שהיו עוברים במאפיה, ברחוב חנקין 10, כדי לאסוף את סיר החמין ששהה בתנור הכבוי מיום שישי לפני התפילה."

מתוך הארכיון ההסטורי-תמליל -
תקנון בית הכנסת, ככתבו וכלשונו,  שנה לא ידועה

  1. נוסח התפילה?
  2. התפילה בהברה הספרדית.
  3. מקומות ע"פ (על פי) גורל בכל שנה.
  4. עליות ע"פ (על פי) א"ב (אלף בית).
  5. הכנסות ע"פ (על פי) מס' חודשי.
  6. הנהלה נבחרת פעם בשנה בחוהמ"ס (בחול המועד סוכות).
  7. בחירות , זכות הבחירה, מתפללים ומשלמי מס' להוצאות בית הכנסת.
  8. שבת, עורכים הרצאות בבית הכנסת לסדר הפרשה ובתאום.
  9. כל הרצאות רק בערבים. שום הרצאה לא תאושר להתת בלי רשות הנהלה.
  10. ענג שבת, שלש סעודות.
  11. כהנים
  12. גבאי...כל חברים בית הכנסת מתפללים בכל שבת ושבת

מזכירים אותם....החוב על הנהלת בית הכנסת להזכירם

  1. 4 פעמים בשנה.
    כך נכתב בתקנון. שמחה קליין, הצריף הראשון

מקורות לכתוב בפרק זה-
-כוכבי שמיל, אתרים היסטוריים במגדיאל, עבודה המסגרת הקורס שימור אתרים ועיצוב הנוף, אוגוסט  1996   
-חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996
-ארכיון היסטורי הוד השרון

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון,2021