העלייה השלישית שהתרחשה בין השנים 1919 - 1923 הביאה לארץ יותר מ 30 אלף עולים. מרביתם היו צעירים יהודים מרוסיה ופולין, שביקשו אחרי המהפכה הרוסית ב- 1917 לעלות לא"י (ארץ ישראל) . בעקבות זאת קמה תנועת "החלוץ", שהתפשטה במזרח אירופה - גרמניה, אוסטריה וצ`כוסלובקיה.
בינואר 1919 התכנסה הוועידה הראשונה של תנועת החלוץ והקבוצות התאגדו להסתדרות אחת. אחת ההחלטות החשובות של הוועידה הייתה לעודד עלייה לארץ ישראל אך לא לפני שהקבוצות תעבורנה הכשרה תרבותית חברתית ומקצועית שתאפשר להן להצטרף להתיישבות העובדת בארץ.

הראשונים שהגיעו להתיישב על האדמות שלימים היו רמתיים הגיעו אליה ממקומות שונים, בזמנים שונים ובלי יד מכוונת. היו אלה חמש משפחות:
1 יצחק ביצ`קוב, שבא לפתח תקווה בשלהי המאה ה-19, רכש משיח` אבו-קישק שטח גדול מעבר לירקון, חזר לרוסיה ושב ארצה עם משפחתו בתחילת המאה ה-20. אחד מבניו היה הראשון מבני המשפחה שהשתקע במקום והקים צריף על הגבעה הרמה ביותר, בלב בוסתן עצי השקד שהיה במקום והתחיל לעבד את הקרקע.
2. ב-1923 התנחלו במה שנקרא לימים רחוב בן גוריון, ברוך ובילה גליניק על 20 דונם שרכשו עוד ב-1912 מדרום ל"גבעת הכיבוש". הם השתקעו עם בנם אברהם בצריף קטן, נטעו פרדס והקימו משק עזר.
3.  ב-1914 השתקעה בצריף שכן משפחת כהן, שרכשה אף היא  חלקת אדמה. המשפחה הביאה מחוץ-לארץ את כל הרהיטים  וקצת כסף. נגר מהרצליה הוזמן כדי לבנות צריף של חדר אחד, מרפסת ומטבח. השירותים היו בחצר. מים הביאו ממגדיאל השכנה.

4. אברהם ופסיה קאופמן רכשו 14 דונמים על חלק מאדמתם נמצאת כיום גבעת הכיבוש
5. יוסף רוזנבלום שהגיע למקום  וקיבל מקק"ל שטח אדמה עליה  בנו בני משפחתו את בתיהם, ולמקום קראו "ישוב לואי רוזנבלום" (בין גני עם לירקונה על דרך רמתיים מזרח).

13 משפחות המייסדים
 בהולנד שהייתה אחת התחנות להכשרה, התמחו החלוצים בעבודה במשק החלב.
 ב- 1925 הגיעה לרמתיים קבוצת עולים ציונים צעירים שחלמו, כדברי יוסף קריגר אחד מחבריה, "להקים כפר בעל צביון חקלאי" קבוצה זו נקראה  "הקבוצה ההולנדית". רק שתי משפחות מן הקבוצה היו הולנדיות ממש - משפחתו של מאיר שְׁחָפּ ומשפחת אָא. השאר היו מרוסיה ופולין.  קודם שהגיעו להולנד לכל אחד מהם התמחה במקצוע אחר: יוסף קריגר למד ביקוע יהלומים באנטוורפן.  פרידמן היה בנו של תעשיין.  גולדברג היה פרדסן. גפני היה מהנדס בניין,  גרייזמן היה אגרונום, קנטרוביץ` היה איש ספר והיו גם משפחות אמסטרדמר ובינדר . הם היו שונים זה מזה אך היה להם מכנה משותף אחד: האמונה ביוזמה פרטית. הם לא היו מוכנים לקבל בתור חברים ליישובם החדש מי שאין לו אדמה, וכן התנגדו לעבודה שכירה - לאחר השלב הראשון של נטיעת הפרדסים שלהם.

ב-1924, בעודם ממתינים לעזרת המוסדות המיישבים, להכשרה ולארגון רכישת הקרקעות.  התארגנו חברי הקבוצה בעין גנים ואליהם הצטרפו מתיישבים מ"בִּיתָנִיָהּ"(חווה חקלאית בבקעת הירדן) וממקומות נוספים בארץ.
בעין גנים הקימו משק שכלל שתי פרות הולנדיות, תרנגולי הודו, זוג פְּרָדוֹת, עֶגְלַת מַשָּׂא וכלי עבודה. חלק מפרנסתם בא מעבודות חוץ עם הבהמות. באחת השבתות בעין גנים, כשכל החברים נחו להם באוהל , נכנסו דב קנטרוביץ` ואריך מוזס,  הציגו עצמם ואז אמר מוזס: "נודע לנו שהקבוצה שלכם מתכננת להקים כפר חדש ואנחנו מעוניינים בפרטים".  כך נוצר הקשר בינם לבין אריך מוזס.
"עין גנים" שהיה המושב הראשון בארץ, התפרק וכיום - קיים רחוב על שמו בפתח תקוה.

בספרו: "מזיכרונותיו של ציוני" כתב יוסף קריגר :
"בין השניים ובין החבורה התפתחה שיחה ערה וממושכת. מוזס, שהיה יוצא גרמניה ועשה רושם של איש נמרץ, אמר שהוא מומחה לטקסטיל שצבר ניסיון בארגון ובמסחר, והוא מעוניין לשלב תעשיית טקסטיל עם חקלאות כדי ליצור תשתית כלכלית יציבה לכפר.

הוצע לקבוצה לרכוש אדמה בבנימינה, במקום שבו עומד בניין החאן (אדמות זרגוניה) אך ההצעה נדחתה משום שמדובר היה באדמות כְּבָרָה - ביצות. כעבור ימים מספר הוצע לחברי הקבוצה שטח אדמה של כמה מאות דונם מצפון לירקון, בגבול עין חי, בדרך לכפר סבא, וקריגר ואמסטרדמר יצאו לראות את המקום. "הגענו למקום ציורי מאוד, מוקף פרדסים רעננים, אשר נקרא בשם `שבע תחנות`...הנוף היה יפה מאוד - רמות, מישורים ועמקים. צבע האדמה היה חום בהיר עד כהה. מצפון, על גבול עין חי, הייתה שורת איקליפטוסים עבותים, ובמרחק מה מטעי שקדים וחורש איקליפטוסים. השטח שהוצע לנו היה זרוע ברובו שעורה. השנה הייתה גשומה והאדמה לחה. לא התקשינו לחפור בה ולראות מה טיבה. מיששתי אותה באצבעותיי והתאהבתי בה. אמרתי: `זהו זה`."

חברי `הקבוצה ההולנדית` היו הרוח החיה של המושבה לאורך שנים. הם שהעניקו לה את צביונה המיוחד והנהיגו את השינויים עד לאיחוד ב-1951 עם היישוב הדר .

מקורות:
(עמית עירית, הפעילות ההתיישבותית היהודית בשרון הדרומי (1918 - 1929), דוקטורט אוני` עברית, 1993. חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996, קריגר יוסף, מזיכרונותיו של ציוני: מהגולה ועד ייסוד רמתיים, הוצאה פרטית(

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון, 2021