נולדה בשנת 1910 בביאליסטוק אוקראינה, בית דתי מסורתי. כבר בגיל צעיר הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, למדה בגימנסיה עברית בעיר מגוריה ולאחר מכן סיימה סמינר למורים וגננות בוילנה.
פעולתה בשומר הצעיר ורצון לעלות ארצה ולהגשים את החינוך הציוני החלוצי, היו בניגוד לדעת הוריה. עלתה בודדה לארץ בשנת 1934 הגיעה לת"א ומיד החלה לעבוד כגננת. חשבה להצטרף לאחד מקיבוצי השומר הצעיר מסילות או עין החורש. בשנת 1936 הכירה את יעקב אלישיב ז"ל וכאן חל מפנה בחייה.

אביו של יעקב היה בין האיכרים הראשונים שיסדו את המושבה מגדיאל.
בתחילת מלחמת העולם השניה עברה עם בעלה למגדיאל, אולם כאן לא יכלה לעבוד בעבודתה כגננת וכמורה והחלה לעבוד בעבודות קטיף ובחקלאות.

עיקר פעולתה הציבורית החלה עם בואם של ילדי עליית הנוער למוסד החינוכי החקלאי במגדיאל. שם החלה לקלוט ילדים ניצולי שואה, חסרי בית, יתומים ורעבים. כאחראית למחסן הבגדים הכירה כל ילד וילדה ומחסן הבגדים שלה שימש כמקום מפגש למאות ילדים חסרי בית. בשנת 1950 נתמנתה לאם בית מרכזת והמשיכה את פעולתה במשך 35 שנה עד צאתה לגימלאות.
בימים שלפני מלחמת השחרור הצטרפה להגנה והיתה אחראית לסליק של ההגנה. עברה קורס עזרה ראשונה והצטרפה לחברי ההגנה ששמרו על גבול מגדיאל ביר עדס.
עם קום המדינה החלה במסגרת חברותה בויצ"ו, בקליטת העולים שהתישבו במעברות בסביבות המושבה. אז החל בעלה להפעיל את הקולנוע היחיד שהיה, ורוב ההכנסות מעבודתה היו להפעלת הקולנוע שבתחילה לא היו לו הכנסות.
בקרבת ביתם ועל אדמת המשפחה החלו לצוף שיכונים לעולים ולא פעם עזרה להם בסידורם ובביסוסם הראשוני.
ב-1972 הצטרפה לבני ברית ושימשה תקופה מסוימת כנשיאה של הלשכה. בביתה נערך טכס האיחוד מגדיאל - רמתיים של ארגון ויצ"ו ומאז פועל אירגון אחד.
היתה בין ראשוני ארגון חלוקת מזון לקשישים חסרי היכולת ומאוחר יותר אף הקימה את "המשפחתון" שטיפל בילדים של הורים עובדים.
כל פעולותיה היו בהתנדבות ולמען הציבור גם במסגרת עבודתה עשתה מעל ומעבר בקליטת ילדי עליית הנוער ועל כך יש לה הרבה הרבה תודות מילדים שגדלו והקימו משפחות אשר זוכרים לה את הימים הראשונים שלהם בארץ והחום שהעניקה להם.
זאת ועוד הם פעליה של רבקה אלישיב ועל כך החליטה הועדה להעניק את אות יקיר העיר לשנת 1992.