בשנת 1927 פרסם יהושע חנקין כרוז בשם חברת `הכשרת היישוב`, הקורא להירשם לקניית אדמה מאדמות אבו-קישק. חנקין היה גיסו של קראוזה, מנהל מקוה ישראל, ודרכו נודע לאפרים כהן על הכרוז. אפרים, שעבד במקווה ישראל וחסך מעט כסף, הלך אל חנקין וביקש לקנות 25 דונם. הוא ראה בכך הגשמת חלום: להקים משק בארץ-ישראל, שיהיו בו מלבד הפרדס גם רפת, לול, ירקות ועצי פרי. כהן היה אחד מבעלי החלקות הקטנות, שלימים היוו יחד את כפר הדר. עם האחרים נמנה חלוץ העלייה השלישית אריה אבטיחי, שבזכות כישרונו בארגון חברה היה לאחת הדמויות החשובות ביותר בכפר הדר.

באחד הימים סיפר יצחק רוקח לשמחה קלריך כי שיח` אבו-קישק מוכר אדמה טובה מאוד ולא יקרה. אמר שמחה: "כדי לגאול אדמה בארץ-ישראל, מותר לנסוע בשבת". ואכן באחת השבתות בשנת תרפ"ז (1927) יצאו לדרך שבעה אנשים, בהם רוקח, אבטיחי וקלריך. כשהגיעו למקום, ראו השבעה "שטח דל אוכלוסין ובו אוהלים מספר ורועים מעטים עם עדרי פרות ערביות כחושות", כדברי מרדכי רסיס, לימים מזכיר הוועד. "רוב השטח היה מכוסה באביב מרבד עצום של כוכביות. בחלק ממנו זרעו אבטיחים. פה ושם נראו תעלות וגדרות תיל, שרידים ממלחמת העולם הראשונה, וכן היו מפוזרים שם הרבה שיירים של פגזי תותחים."הבדוים לא גילו עוינות כלפי היהודים, אולם ביקשו: "אם תקנו את האדמה, הודיעונו מראש, כדי שנקצור את התבואה שלנו". אזכורה של עבודת השדה הניע את קלריך להעיר באוזני חבריו שאצלם תהיה עבודה עברית בלבד. בו-במקום נפלה ההחלטה כי העבודה החשובה הראשונה תהיה חפירת באר מים.

המשותף לראשוני כפר הדר הייתה העובדה כי למרביתם הספיק ההון לרכישת הקרקע אך לא לבניית הבית, לא לביסוס המשקי ולא למחיה עד שבפרדסים ישאו פרי. על כן נאלצו רבים להישאר לגור במקומות אחרים עד שיוכלו כלכלית להתקיים בכפר הדר. מולם עמדו בעלי ההון שביססו את משקם על הפרדסנות ובכך יכלו לאפשר התיישבות ועבודה לחלק מהפועלים.

נחום (נורמן) שיפר ויעקב הלפרין היו מהגדולים בבעלי הקרקעות ביישוב החדש. מ-1,000 הדונמים שרכשו במשותף העמידו השניים 129 דונם לרשות האגודה השיתופית.

(הרץ אפרים, כהן עמיחי, שער ראשון: תולדות כפר הדר (1927 - 1964), הוד השרון, 1997, חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)