עלייה וקליטה בארבע המושבות
 

מייד לאחר שהכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל, ומלחמת העצמאות בשנת תש"ח (1948), נפתחו שערי הארץ לקליטת יהודים באשר הם.
בשלוש שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היו בה כ-650,000 יהודים, ונקלטו בה עוד כ-700,000 עולים חדשים. מספר התושבים הוכפל. כמחצית מן העולים החדשים היו שרידי השואה שבאו מאירופה, אנשים שעולמם חרב עליהם. מי שעלה לישראל מאירופה הניח מאחור את יקיריו שנספו, את ביתו ואת כל עברו. המחצית האחרת באה מארצות ערב, שבהן גם היו היהודים נרדפים ואף אזרחים מדרגה שנייה. היו בהם בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים ופקידים. רוב המשפחות מעדות המזרח היו ברוכות ילדים.
למעט היהדות, לא היה מכנה משותף תרבותי בין העולים החדשים יוצאי אירופה לבין יוצאי ארצות ערב, ולא שפה משותפת בין כל העולים החדשים לבין התושבים הוותיקים בארץ-ישראל - ממקימי המדינה.

אין ספק שמאמצי הקליטה שעשה היישוב הוותיק יותר, תרמו להקלת חבלי הקליטה של העולים החדשים. ותרומתה של העלייה ליישוב הוותיק יותר - הרחיב את הדיבור

ארבע המושבות הראשונות: מגדיאל, רמתיים, כפר הדר ורמת הדר לא היו קמות, ללא עלייתם של חלוצים יהודים  וציוניים "מארבע כנפות תבל" אשר התיישבו, חיזקו, פיתחו את האזור והפכו אותו מאזור צחיח לאזור פורה וצומח, הקולט אליו עם השנים, עולים רבים נוספים.

גידול האוכלוסייה המרשים במושבות וחבלי הקליטה הכרוכים בכך, לא מנעו מתושבי המושבות לאמץ את העולים החדשים לחיקם ולהעניק להם הרגשה ביתית וחמימות האופינית לבני המקום.

מסורת הקליטה הטבעית, המובנת מאליה, עם "חבלי קליטה" מכאיבים פחות משהיו בהרבה מקומות אחרים בארץ - מסורת שהחלה ביישובי דרום השרון עם היווסדם - נמשכת בהוד השרון, וקליטתם של העולים החדשים היום היא עוד חוליה בשרשרת הזאת.

גליה מרוז, מי שהייתה מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בהוד השרון, מציינת שבעיר התגוררו ב-1995 כ-350 משפחות מברית המועצות לשעבר וכ-35 משפחות אתיופיות. כשהגיע גל העלייה הראשון מברית המועצות, באמצע שנות ה-70, קיבלו אותם הוותיקים בזרועות פתוחות. משפחת תמרקין, לדוגמה, הושיטה עזרה רבה לעולים הללו. נחמן תמרקין דיבר רוסית וייחד מזמנו וממרצו לקליטה. הוא סייע לעולים החדשים לקבל עבודה, תמך בהם והניח להם להרגיש שהיישוב הוא ביתם. בשנה הראשונה אירחה המשפחה שתי משפחות עולים לסדר פסח, ובמשך שנים אחסנה את חפציה של אחת המשפחות האלה. משפחה אחרת באה ארצה מטופלת בתאומים, ומצבה הכלכלי היה קשה ביותר. התאומים קיבלו קורת גג בבית משפחת תמרקין עד שההורים מצאו דיור. ביום הראשון או השני לבואם של התאומים, קנו להם בני תמרקין נעליים ומכנסיים קצרים. לימים, כשחלה תמרקין האב ומת, הושיטו המשפחות העולות מרוסיה לאלמנתו עזרה רבה יותר מכל אחד אחר. "הם היו קבוצת התמיכה הגדולה ביותר שלה," אומרות בנות תמרקין, שושנה ומינה.

אחד מוותיקי "העלייה הרוסית", בנימין צוקרמן, נחת ב-2 בינואר 1975 בנמל התעופה בן גוריון. שתי אפשרויות הוצעו לו: או אולפן בדימונה או דירה זמנית בהוד השרון. מכיוון שצוקרמן ידע עברית עוד בברית המועצות, הוא בחר בהוד השרון, ועם בואו קיבל דירה בשכירות בבניין של עמידר ברחוב האורנים. בזמנו, היו שם רק שני בתים, והשכנים סיפרו שעד לפני זמן לא רב עדיין ליקטו פטריות במקום הזה.

כעבור יום או יומיים סר תמרקין לבית משפחת צוקרמן, שאותה הכיר מחוץ לארץ. "מאז," סיפר צוקרמן, "לא נסגרה הדלת אצלנו אף לרגע. במשך כמה שבועות באו אנשים והביאו אתם דברים שונים. אחד הביא מקרר, אחר הביא מיטה, וקצת נתנה הסוכנות."

צוקרמן התחיל לחפש עבודה, אלא שהדבר לא היה פשוט מפני שהוא כבר היה כבן שישים. הוא נרשם בלשכת העבודה של האקדמאים מאחר שבברית המועצות הוא למד הנדסת חשמל. אבל נאמר לו שם שאין בשבילו עבודה. צוקרמן נועץ באחד מחבריו, שעלה ארצה בשנות ה-30, והודות להתערבותו של החבר קיבל עבודה במוסד לבטיחות ולגהות, בתור עורך מקצועי.

בעזרת ראש העיר, משה ינוביץ`, והסוכנות קיבלה משפחת צוקרמן דירה משלה בהוד השרון. מכיוון שבני הזוג צוקרמן דיברו עברית, קל היה להם ליצור מגע עם תושבי הסביבה. משפחה אחת הזמינה אותם לסדר פסח הראשון שלהם בישראל, ואחר-כך טיפלו בהם אילנה וזאב כ"ץ, מרמתיים.

אלא שהעולה החדש לא הסתפק בכך, והוא התחיל לעזור בקליטתם של עולים חדשים ממנו, שהחלו להגיע לכאן בשנות ה-90. הוא תרגם מסמכים מרוסית לעברית, ליקט כתובות חיוניות ונתן אותן לכל דורש, וסייע לרבים למצוא עבודה. בתו הלכה בדרכו, וגם היא סייעה לקלוט עולים. היא שאלה ממקום העבודה שלה מכונית מסחרית ובעזרת בעלה הובילה מקררים, כלי בית, רהיטים ובגדים מתורמים לעולים חדשים.

צוקרמן לקח חלק גם במאמצים לעידוד העלייה מברית המועצות. במסגרת חברותו ב"מסדר ז`בוטינסקי" הוא השתתף בעריכתו של ידיעון שהכיל חומר מן העיתונים בישראל. הידיעון שהודפס על נייר דק נשלח לברית המועצות במעטפות רגילות, כאילו מדובר במכתבים, כדי שיהודי ברית המועצות ידעו מה קורה בארץ. בסוף שנות ה-80 התחילו לשלוח חומר גלוי. פורסמה הודעה בעיתון עברי במוסקבה, שכל מי שמעוניין בקשר עם הארץ יכול לכתוב לתיבת הדואר של המסדר, וצוקרמן ענה על השאלות שנשלחו בכתב. בתגובה לבקשות מברית המועצות, נשלחו לשם ספרים וקלטות ללימוד עברית והיסטוריה של ישראל, כתבי ז`בוטינסקי שנדפסו ברוסית ויצאו לאור בתור ספרונים קטנים, ועוד.

באחד הימים הציעו אנשי הסוכנות לצוקרמן להתראיין בטלוויזיה בתכנית על קליטת עלייה. תחקירני הטלוויזיה שוחחו אתו ושאלו אחרים על-אודותיו - ובסופו של דבר ויתרו עליו - "אצלכם הכול בסדר," אמרו.

אל העיר הוד השרון ,הגיעה עלייה מבורכת נוספת אחד מהם הוא אלמו אשתה, עולה מאתיופיה אשר עלה לישראל ב-1981. ואת המלה הראשונה בעברית שמע במטוס, אף-על-פי שבאתיופיה היה בית ספר ליהודים ברובע היהודים.

באתיופיה היה אלמו עוזר וטרינר, ובישראל הוא רצה להשתלם בווטרינריה, אבל נאמר לו שאין בארץ לימודים במקצוע הזה. באין בררה נאלץ אפוא אלמו לחפש לו מקצוע חדש. היות שהיה לו כישרון טבעי באמנות, הוא מצא תחילה עבודה בתור מורה בבית הספר אהרונוביץ', שבכפר מל"ל, ואחר-כך קיבל עבודה במוזיאונים, תחילה בבית התפוצות באוניברסיטת תל אביב ואחר-כך במוזיאון ארץ-ישראל ברמת אביב.
להוד השרון בא אלמו ב-1987. הוא קיבל דירה בבניין של עמידר. "בתחילה מצאה חן בעיני הקרבה לתל אביב," סיפר אלמו. "אחר-כך ראיתי שהמקום ירוק והתאהבתי בו. קיבלו אותנו פה יפה מאוד." אידה, עולה-ותיקה מברית המועצות, ביקרה בבית משפחת אשתה ביום הראשון לבואם להוד השרון, ונחלצה לעזרה: היא הביאה אותם למשרדים השונים, הפגישה אותם עם אנשים והזמינה אותם לאירועים. אידה גם קיבלה פריטים שונים מתורמים וחילקה אותם לעולים חדשים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, ללא הבדל. השכנים האירו פנים לאלמו אשתה ולאשתו, פתחו את לבם ואת דלתם לפניהם והחלו מבקרים אצלם ומזמינים אותם אליהם.
עשרות אתיופים גרים בהוד השרון, רובם במגדיאל. הם נפגשים באירועים חגיגיים או בטיולים, בבית הספר ובגן הילדים. יש לעדה האתיופית חג משלה, שנקרא סגדה, ובו היתה כל הקהילה באתיופיה עולה להר גבוה ומתפללת לכיוון ירושלים, כדי שאלוהים יעזור להם להגיע "בשנה הבאה לירושלים". מאז עלייתם לישראל, הם עולים כל שנה לירושלים ביום החג הזה.

"יש מרחק רב בין התרבות האתיופית לבין התרבות הישראלית," אומר אלמו בצער. "יש במסורת האתיופית ערכים יפים, שלצערי לא כל הישראלים חיים לאורם. לתת אמון בזולת, לדוגמה, ולרחוש לו כבוד, במיוחד אם הוא דתי ומבוגר. פה נפגעתי מאוד כשנתתי אמון במישהו וקניתי ממנו רכב, והוא `סידר` אותי."

בנו של אלמו לומד בגן ילדים מקומי. ילדי הגן שלו ביקרו במוזיאון בתל אביב והבן היה גאה מאוד באביו, שהדריך את הילדים במהלך הביקור. לבנו של אלמו יש הרבה חברים בגן - הם מבקרים אצלו והוא הולך לבתיהם.

"אני אוהב את הוד השרון," אומר אלמו אשתה. "ילדי נולדו פה ויש להם כאן הרבה חברים. יש לנו שכנים טובים מאוד - ותיקים, ישראלים. נקשרנו לאנשים ולאזור. פעם אחת הבן שלי בכה כי קראו לו כושי. הסברתי לו שיש מיליונים של שחורי עור כמונו והראיתי לו תמונות. אמרתי לו: `אם אתה חכם, אתה יודע שהצבע לא משנה.` אני מקווה שזה עזר לו. מאז לא שמעתי ממנו כלום. אני עצמי לא נתקלתי כאן באפליה."

מתוך הספר: העיר בירוק, סיפורה של הוד השרון,/אריה חשביה. 1996

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון, 2021