פרדס בחריה..

תפוח הזהב, התפוז, הגיע לארץ בתחילת המאה ה- 18 מפורטוגל. בראשית המאה עשרים התחיל ענף ההדרים לתפוס את מקומו כאחד מהגידולים המרכזיים בחקלאות בארץ ישראל. אזור יפו התמלא בפרדסים של בעלי רכוש וממון ערביים מיפו שניצלו את העובדה כי הקרקע והאקלים התאימו והמים היו בשפע. באותה עת התחילו הפרדסים לתפוס את מקומם גם בקרב היישוב היהודי. כשהתברר כי ענף הגפנים כמעט התחסל והשקדים שתפסו את מקומו לא התאימו לכל דבר התחילו חיפושי דרך חקלאיים חדשים ובכללם ניסיונות בגידול עצי הדר במקומות שונים בארץ. המפנה חל בשנת 1904 אז הגיעו לארץ יהודים בעלי הון שהיו מוכנים להשקיע כסף בנטיעת פרדסים ולידם ציבור החלוצים עולי העלייה השנייה שחיפשו מקורות פרנסה ותעסוקה. כך נוצר מוקד חדש באזור המושבות פתח תקווה, נס ציונה, רחובות וחדרה.

גידול הפרדסים התפשט מזרחה לאורך הירקון מכיוון שאחת הבעיות המרכזיות בגידול ההדרים הייתה בעיית ההשקיה של העצים. בעלי הפרדסים ניצלו את היתרון בשאיבת מים ישירות מהנחל ואת העובדה כי קרקעות השרון התאימו לגידול ההדרים. כך נוצר מצב שבקרב קבוצה מאנשי היישוב העברי החדש ביפו התגבשה קבוצה בהנהגת ר` שמעון רוקח לנטוע פרדס גדול על גדות הירקון ולנצל את מימיו להשקיה. בשנת 1904, אחרי חיפושים נמצא שטח בן 600 דונם משני צידי הירקון שהיה בבעלות אלכסנדר רוק, אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. רוק ביקש למכור את הקרקע מפני שנחשבה לבינונית בטיבה. חברי הקבוצה היו כולם חברי אותו רובד חברתי של בעלי רכוש והשפעה ביפו, חברי היישוב הישן לכאורה שהיו קשורים גם להוויה הציונית, חברים באגודות פילנתרופיות שונות בעיר ואף בעלי יוזמה בתחומים חברתיים ודתיים כאחת. שמעון רוקח, מויאל ופרץ פסקל (בעלה של מרים לבית רוקח) אף היו קשורים בקשרי משפחה. לצידם עמדו מאיר אפלבוים, יחזקאל בלום ולייב לוי. יש אומרים שאחת התכניות המקוריות לגבי הפרדס הייתה להקצות חלק מהאדמות למכירה כנחלות קטנות בנות חמישה דונם, באשראי נוח לכמה שנים. אך התכנית נגנזה מחוסר ביקוש. אחרי רכישת הקרקעות בדיוק בנקודה בה נשפך נחל הדר אל הירקון, למרגלות תל קנה, פנו חברי הקבוצה להקמת מכון המים של הפרדס. בערבית נקרא המקום `בוכריה`. בעצת ר` מיכל יחיאל פינס הוחלט ל`עברת` את השם ולהעניק לו גוון עיברי - `פרדס בחר-יה`.
פרדס `בחריה` ניטע במהלך שנת 1905, ובמשך שנים נחשב לפרדס הגדול בארץ. בעליו הכניסו חידושים ושיפורים בכל הנוגע לשיטות נטיעה ועיבוד. בין היתר נטעו גם 200 דונם של עצי פרי נשירים כמו תפוחים, אגסים, אפרסקים, שזיפים וחבושים. היה בכך חידוש גדול והמקום תפקד גם כתחנת ניסיונות ואקלום למציאת הזנים המתאימים ביותר לארץ.
עד מלחמת העולם הראשונה פרנס הפרדס בכבוד רב את בעליו כמו גם את קבוצות הפועלים הרבות שמצאו שם עבודה קבועה לאורך זמן. בין מנהלי העבודה בפרדס ניתןם למצוא רביעם שיצאו והקימו משקים לתפארת במקומות שונים בארץ: מאיר אפלבוים, שמעון כהנוב, ברוך בן עזר (ראב), יחזקאל בית הלחמי, יצחק כבשנה מכנרת, לייב גיסין מרחובות אשר קופלמן, יעקב לוין ואחרים. ניסיונות שונים של ערביי הסביבה ובראשם ערביי אבו קישק להתנכל לפרדס הסתיימו בדרך כלל בסולחה או בתלונות שהוגשו לשלטונות התורכיים. אך בשנת בשנת 1915 חל מפנה בתולדות הפרדס.
באותה שנה שהתחילה מלחמת העולם הראשונה הגיע גם הארבה ארצה. למרות תקוותם שהארבה יפסח על הפרדס שהיה על גדת הירקון הגיעו הזחלים באחד הגלים המאוחרים וכמעט חסלו את כל העצים. לאורך כל מלחמת העולם הראשונה עמדו העצים בשיממונם ללא פרי ורק כעבור זמן התחילו להתאושש. בראשית שנות העשרים כבר התחילו לתת פרי. זחלי הארבה שנקברו באדמת הפרדס שימשו כזבל האורגאני הטוב ביותר שניתן היה להשיג באותם ימים....
פרדס בחרייה הפך לסמל של מסירות, כשרון והתמדה. לאורך השנים שימש הפרדס, כמנוף לקידום ענף הפרדסנות בשרון, קבוצות פועלים מנהלי עבודה השתלמו ולמדו בו את העבודה. עם השנים הלכו מייסדיו לעולמם בזה אחר זה. את הניהול לקח לידיו יוסף רוקח שאף היה מראשי אגודת `פרדס` לשיווק וקידום ענף ההדרים בארץ. מידי שנה היו מתכנסים הפרדסנים ובני משפחותיהם במבנה היחידי שהיה בפרדס לחגוג את ל"ג בעומר. כיום נשתמר במה שנשאר מפרדס `בחריה` עץ אגוז המלך, עדות למלכותו של הפרדס בעבר.

(רוקח יצחק, פרדסים מספרים, 1970, רמת גן, קומפטון ישראלה, עמבר שרון, תפוח הזהב- ראשית הפרדסנות בא"י, המועצה לשימור תרים, 2001. עבר הדני, 50 שנות אגודת פרדס, תל אביב, 1950)