ייחודה של כפר הדר היה ביחס המיוחד שקבלו הפועלים ביישוב. בכפר הדר ההסתדרות הייתה חזקה ובעלת השפעה ובעלי המשקים בעלי מודעות גבוהה מאוד לחשיבות העבודה העברית. בכפר הדר היחס את הפועלים היה חם ותומך מבחינה מקצועית וחברתית כאחת. הפרדסים, הלולים ומשתלות ההדרים שתחומי כפר הדר הפכו את כפר הדר למוקד משיכה לפועלים שכירים וקיבוצים כמו קיבוץ השומר הצעיר כרית, ו א"י - ו, קיבוץ מחר, קיבוץ מעפילים, מושב בני גאולים מושב רשפון.

"ציבור הפועלים לא היה רב, ובכל זאת העבודה לא הספיקה לכולם," כתב יעקב אלכסנדרוני, מזכיר מועצת פועלי הדר, "יום או יומיים לרווק, שלושה ימים לבעל משפחה - ולפעמים גם לכך לא הגיעו. חקלאי המושבה ופרדסניה היו אמונים על עבודה עברית, ואפילו על עבודה מאורגנת. בהתאם לצורך היו פונים בערב ללשכת העבודה, ומזמינים פועל או פועלים; סדרני העבודה, שעסקו בעניין זה בהתנדבות, חילקו את העבודה המצויה לפי תור צודק."כשם שהעבודה הייתה מאורגנת דרך הלשכה, כך גם התשלומים בעד העבודה: הכול נכנס ללשכה. רמת החיים הייתה נמוכה, אבל לא היה בינינו פועל שסבל מרעב. ליד בית הפועלים היה `מטבח פועלים`, מעין מסעדה בהנהלת הזוג רוחני. הפועלים היו באים לאכול כשבאמתחתם פתקאות מודפסות: `ארוחת בוקר`, היה כתוב עליהן, או `צהריים`, או `ארוחת ערב`. את הפתקאות היו מקבלים בלשכת העבודה על חשבון שכר עבודתם.

"חקלאי המושבה (הדר) העסיקו רק פועלים מהלשכה, אבל העבודה הייתה בצמצום," כתב אלכסנדרוני. "הפרדסים הגדולים, ובהם מאות דונמים, השתרעו מדרום למושבה והיו שייכים בעיקר לראשי התאחדות האיכרים - ובהם איזקסון, מויאל וגזונטהייט. הועסקו בהם פועלים ערבים משבט אבו-קישק ששכן בסביבה. עם גבור המצוקה החלטנו לפתוח במאבק נגד הפרדסנים המתנכרים על ידי העמדת משמרות של מחוסרי עבודה בפרדסיהם. כך נהגו גם במושבות אחרות. המאבק היה חריף אבל סיזיפי, מכיוון שלצד הפרדסנים עמדה המשטרה הבריטית. לאחר משמרת אחת, שבה התכתשו הפועלים שלנו עם בעל פרדסים שהוא עצמו גר בפתח תקווה, באה המשטרה ואסרה אותי ואת יעקב רייך. השליכו אותנו לכלא יפו. היה זה דווקא בחג הפסח, אבל לא ישבנו שם זמן רב: ההסתדרות דאגה להוציאנו משם."גם לאפרים כהן היה חלק במאבק על עבודה עברית: "יום אחד הגיעו למשרדי הוועד שני טנדרים עם שוטרים מסביבתנו, עם הוראה שלפיה נדרשנו להתייצב מיד במחנה בצריפין, מקום מושבו של מושל המחוז. כאשר הגענו לשם הראו לנו את המכתב ששלח הוועד אל ד"ר לוי, בחתימתי. המושל שאל אם זו החתימה שלי, והודיתי בכך. הוא החתים אותי על אזהרה שאם נפגע בד"ר לוי ניענש. בסופו של דבר הסכים ד"ר לוי שמחצית הפועלים בפרדסו יהיו יהודים".

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)