ביום שישי 27 בפברואר 1948, יצא עזרא ספיבק בן מגדיאל מביתו ברחוב חנקין רכוב כהרגלו על חמורו, אל  הפרדס בגבול עם ביר עדס. לפתע נשמעו במושבה קולות ירי.  השומרים רצו לַמקום וראו בדרכם את חמורו של עזרא חוזר לבדו לכיוון הבית ואת עזרא מצאו ללא רוח חיים.
עזרא ספיבק,  נרצח במארב של ערבים. תקרית זו גרמה לתחילת  מלחמת השחרור של מגדיאל, שבסופה חזר השקט למושבה. 
עד אותו יום צלפו הערבים מביר עדס בכל מי שנראה לעין וגרמו לתושבים במגדיאל ללכת שפופים בשטחים הפתוחים מחשש להפגע מִיֶּרִי צלפים.
בביר עדס  נפרסו מאות מתנדבים מג'לגוליה, קלקיליה ו"צבא ההצלה" הערבי בראשותו של פאוזי אל-קאוקג'י שאף הוא נחלץ לעזרה.
אל מגדיאל באו לעזרה תושבי המושבות השכנות וכתת חי"ש (חיל שדה) של חטיבת אלכסנדרוני בראשותו של אריק שרון בן במושב כפר מל"ל השכן.
כעשרה ימים רצופים נמשכה המערכה בין מגדיאל ליישוב הערבי - היו אלה ימים של ירי בלתי פוסק וחרדה גדולה לגורל היישוב.
הנשק ברשות לוחמי המושבה היה ישן ודל :  כ-60 רובים שנרכשו במרוצת השנים מכספי התושבים , כמה אקדחים ו - 13 רובים קנדיים נשקם של הנוטרים-הגפירים (שוטרים שפעלו במסגרת המשטרה הבריטית והחזיקו רובים ברשיון).
לאחר שפתחו הערבים באש, חולקה מגדיאל לשני קטעים: אחד מן המרכז דרומה לכיוון גני עם,  שעליו פיקד נחמן תמרקין. השני, מן המרכז צפונה לכיוון כפר סבא, שעליו פיקד פסח פוטש.

ביום שישי, יומה הראשון של המלחמה, קיבל על עצמו יוסף פירסט המגדיאלי לסדר את התורים לשמירה. כל שש שעות התחלפה משמרת בעמדות, שכן באותה תקופה חשבו שאי אפשר להחזיק אנשים בעמדה פרק זמן ממושך יותר. באותו יום אחר הצהריים, עלה  בדעתו של יוסף פירסט כי האנשים יצאו בבוקר לעמדות בלי אוכל. הוא נחפז אל ביתו, ביקש מאִמו מרים, שתכין סל מזון ואתו הלך לעמדה הקיצונית להתחיל בחלוקה. מתחת למזון שבסל הסתיר את אקדחו, משום שהבריטים שלטו עדיין בארץ-ישראל  (רק באמצע מאי 1948 לאחר שקמה המדינה עזבו  אותה). בדרך ראה פירסט טנדר של המשטרה הבריטית  והטיל חפיסת שוקולד לעבר הסמל הבריטי שישב בתוכו. הסמל קלט את השוקולד והודה בחיוך ויוסף המשיך בדרכו.
באותו היום בא חנוך דאום אל יוסף פירסט ואמר לו: "למשטרה הבריטית נגמרו הכדורים. הם מבקשים שניתן להם את הכדורים שלנו והם יחזירו לנו אחר-כך." פירסט נתן לבריטים את הכדורים יִקְרֵי הַמְּצִיאוּת והסמל הבריטי החל לירות אותם לכיוון הכפר הערבי ביר עדס השכן, מתברר שלא כל הבריטים היו שונאי יהודים, וכל כדור שנורה לכיוון האויב קוּדָם בברכה.
סיפור המלחמה של מגדיאל שזור גם בסיפורו של נחמן תמרקין, מפקדה של הגזרה הדרומית במגדיאל, שהיה בן 36 כשפרצה המלחמה, כלומר "קשיש" מכדי להיות חייל קרבי.  הוא קנה ניסיון רב בתור איש מחתרת. נחמן  היה רוויזיוניסט בהשקפתו הפוליטית, אך בימי המאבק בבריטים אמר לחבריו: "כשלוחמים בבריטים, אסור לנהל מלחמת אחים".
ביום בו פתחו הערבים באש על מגדיאל שהה תמרקין באתר בנייה ברמתיים (שכן באותה תקופה הוא היה בנאי), והנה לפתע ראה להבות באופק ושמע יריות. הוא מיהר לשוב למגדיאל ושמע שערביי ביר עדס תקפו את ההכשרה-"קבוץ יסודות" (ברחוב כנרת וששת הימים), של פועלי אגודת ישראל והעלו באש את אחד הצריפים שלה, שעמד במרחק כמה מאות מטרים מפאתי ביר עדס. (על ההכשרות ראו בפרק ההכשרות) המא"ז (מפקד האזור) של דרום השרון היה אברהם ארזי, והמפקד במקום היה זלמן תלם ממגדיאל, אבל תמרקין לא ראה אותם באותו הרגע בשטח . בעודו עומד עם זאב שטיינשליפר, שעסק בענייני ביטחון, מול הלהבות , ניגשה אליהם בחורה מן הקבוץ ואמרה: "אני הגזברית של הקיבוץ, ובצריף הזה נשארו כל הספרים שלי. מה עושים?" נכנס תמרקין לצריף הבוער, מצא את הספרים ואת הכסף שהיו שם ומסר אותם לידיה.
לאחר מכן חזר תמרקין הביתה ושכב לישון, שכן, כפי שהעיר לאחר המלחמה, "אויבינו לא נטו, למזלנו, להילחם בלילה והעדיפו ירי מעמדותיהם על פני הסתערות."למחרת, בשבת בבוקר כשהוא בביתו, הודיעו  לנחמן תמרקין כי הערבים מביר עדס מגבירים את התקפתם על מגדיאל ואין עמדות הגנה. הנוער היה מגויס, ובמושבה נשארו רק מבוגרים חמושים ברובים ישָנים ומתוגברים בשמונה אנשי חי"ש (חיל שדה). "תנו לי בערב 10 אנשים עם טוריות, אתים ושקים," אמר להם תמרקין, "ונחפור עמדות." עם רדת הערב הוביל תמרקין את האנשים לפרדס, למרות האש החזקה שנורתה לעברם. תמרקין נתן הוראה לשניים מאנשיו לתפוס מחסה מאחורי עצים ולהקיש על פחים ריקים  באֶתים וטוריות כדי לעשות רושם שאנשים רבים נמצאים בשטח.
כל מי שיכול, הגיע וכולם חפרו תעלות הגנה, מילאו שקים והקימו תִּלֵּי-חָזֶה (תילים נמוכים בגובה החזה) להגנת הרובאים. עד הבוקר הוקמו שלוש עמדות בגבול שבין מגדיאל וביר עדס, בגזרה שבין מגדיאל וגני עם. את ירקונה לא הספיקו לבצר.

לפנות בוקר חזר תמרקין הביתה כדי לישון לאחר הלילה המפרך - אבל לא הניחו לו לעשות זאת. נאמר לו כי צריך להחליף את מפקד "עמדת החזירים" (שנמצאה על גבעה אסטרטגית, בבית נטוש של שתי קומות, שגידלו בו במלחמת העולם השנייה חזירים בשביל הצבא הבריטי)  לאחר לילה של אש בלתי פוסקת לכיוון העמדה מצד הערבים , שהתמקמו על גגות בית האריזה בפרדס שבין ביר עדס לבין מגדיאל .  תמרקין נתבקש לקבל את הפיקוד על העמדה בנוסף להיותו מפקד האזור,  עד שיישלח מפקד מן ה"הגנה". פרק זמן אפוא היה תמרקין מפקד אזור מגדיאל, ירקונה, גני-עם וכפר מל"ל. גדליה גל-גולדברג, הנער, היה הקשר שלו.

בביתו של שאריף שאנטי בן שתי הקומות שעמד בין ביר עדס ובין מגדיאל, הציבו הערבים מקלע גרמני מדגם שפנדאו, שֶׁיָּרָה בקצב מהיר על הבית הקיצוני של מגדיאל (ברחוב המגן של היום, 2023).  חברי ה"הגנה" בנו לפני הבית קיר מגן עשוי בלוקים, אלא שהקיר לא הועיל, וקליעים חדרו בעד לחלונות ודרך הבלוקים. לוחמי ה"הגנה", אצ"ל ולח"י יצאו לפעולה משותפת נגד הבית ממנו ירו. בניסיון הראשון ירד גשם שוטף, ואי אפשר היה לזחול בשלוליות המים ובבוץ שנוצר. בגיחה השנייה נעשתה פעולת הסחה, ובחסותה הונח חומר נפץ סמוך לבית  ולוחמיו הערבים נהרגו .

מגדיאל ביקשה עזרה והתגבורת הגיעה מהרצליה, מרעננה ומיישובים אחרים באזור  . חנוך אִיבִיָאן, אחד מאנשי התגבורת מרעננה, נשלח לעמדת שכנובסקי, שעמדה ברחוב שביל התפוזים והיתה מן העמדות הקיצוניות  מול הכפר הערבי ביר עדס. בארבע לפנות בוקר נשמעו גניחות מהעמדה, והלוחמים מצאו את איביאן פצוע אנושות מרסיסי רימון-יד שהשליך לכיוון האויב אך, מאחר וידו נפגעה מירי האויב  נתקע הרימון שהשליך בתקרת העמדה, נפל והתפוצץ בתוכה. חנוך מת מפצעיו. חנוך איביאן כּוּנָה ה"טרומפלדור" של רעננה, אריה פיגובי מרעננה שהיה עמו בעמדה נפצע קשה.

בידי דניאל פסמניק תושב מגדיאל, שהשתייך לפל"מ - פלוגות משמר, שהוקמו במגדיאל,  היה מקלע קל תוצרת פולין, שרבו בו התקלות והמעצורים. דניאל שכב בעמדת שיפר, שבקצה רחוב חנקין, במקום בו נמצאת כיום (2023 ), כיכר. מול עמדה זו היה פרדס ערבי, ובינו לבין הכפר הערבי היה שטח הפקר. בלילה של היום הרביעי להתקפה יצאה יחידת  חי"ש של אלכסנדרוני (חיל שדה של ה"הגנה") מן העמדה הזאת לתקוף את עמדות האויב בביר עדס. צבי גרמן היה המפקד. מרמת גן הביאו מרגמות בקוטר שלושה אינץ` בתור נשק כבד. גם הרָגָמים (מפעילי מרגמות) באו מרמת גן, כחלק מהתגבורת. עמם נמנה אריאל-אריק שיינרמן-שרון, שהיה באותה עת מפקד כיתה בחי"ש. באותו הלילה ירד גשם זלעפות והיחידה תעתה בדרך וחזרה בידיים ריקות. כששכך הגשם, שבו הרגמים ויצאו שוב להתקפה. ולודיה שטיינשלפר, שכבר היה בן 50, יצא אתם בתור מאבטח, וזלמן פרם  עוזרו של אריק שרון, הגיש את הפצצות ואריק ירה. הם ניסו לפגוע בבית הבאר שבפרדס ממנו ירו הערבים, אלא שטווח המרגמה היה קצר מדי, ולכן יצא אריק עם יצחק גוראלי, מוותיקי מגדיאל, אל קצה הפרדס הערבי ומשם הפעילו השניים את המרגמה. לאחר שהוטלו כמה פצצות והמטרה נפגעה, חזר הכוח למגדיאל.

כשהגיעו אנשי מגדיאל לאפיסת כוחות ובאה תגבורת מן הסביבה, החליף נחמן תמרקין את הלוחמים התשושים בלוחמים רעננים, אבל הוא עצמו לא עצם עין שני לילות. הוא שלח רץ אָחָר רץ אל מטה הפיקוד באזור וביקש שיחליפוהו. "אני מתמוטט" הודיע. "אני `מת` לישון. אני עלול להחליט החלטות שגויות מתוך ערפול חושים!" אך דבריו לא זכו למענה. בסופו של דבר פנה אליו אחד מפקודיו, יקותיאל מינץ, ממגדיאל, שלא היה מפקד, ואמר: "אני אחליף אותך" תמרקין הלך הביתה. 
למחרת אמרו לו שלא מצליחים להשיג את מפקד הקטע השני, פסח פוטש. לתמרקין לא היתה בררה אלא למלא את מקומו וכך הוא הוסיף לפקד עוד שלושה ימים.

בשלב מסוים של המערכה על מגדיאל שמר רחמים בנימיני בעמדה מול כפר סבא הערבית, שגם בה נפרסו מתנדבים מ"צבא ההצלה "הערבי. רחמים וחבריו לעמדה ירו מרוביהם עד שֶׁהַקָּנִים התחממו והרובים חדלו לירות. אך מן הירי התלקח שדה שהשתרע בין עמדותיהם של היהודים לעמדותיהם של הערבים. אם בגלל הירי מן הקו היהודי ואם בגלל הַדְּלֵקָה, נסוגו אנשי "צבא ההצלה" הערבי  ושקט נשתרר בקו החזית. "אילו היו תוקפים אותנו, היו עלולים להיכנס למושבה," חיווה רחמים בנימיני  דעתו.

בשעה שנחלץ נחמן תמרקין  להגנת המושבה,  נשארה רבקה רעייתו, שהיתה מטופלת בילדיהם הקטנים, בבית. שושנה,  הבת הגדולה (לימים, מנצ`ר) שימשה עזר כנגדה. "לא הצטיינתי בתפקיד הזה," מספרת שושנה. "הייתי ילדה והיה עלי לחלוב את העז, לטפל בתרנגולות ולעשות קניות."
ימים מספר אחרי פרוץ המלחמה אמרה רבקה האֶם לשושנה: "אני לא יכולה לעזוב את הבית. רוצי לצרכנייה וקני כל אוכל שתמצאי." כשהגיעה שושנה לצרכנייה, היו שם עשרות נשים. כשעה וחצי עמדה  בתור ולא הגיעה כלל לקנייה . לאחר זמן ממושך הגיעה אמה בריצה לחנות , ובזרועותיה אחד התינוקות, אלא שהמדפים כבר התרוקנו ולא נשארו אלא כמה עשרות קופסאות של זיתים כבושים. לא היתה לאֶם ברירה אלא לבקש מן הזבן-הקופאי: "תן לי את כל הזיתים." וכך אכלו במלחמת העצמאות בבית תמרקין זיתים כבושים בתור מנה עיקרית.

מטרתו של צבא ההצלה היתה לכבוש את מגדיאל לחבור אל שבט אבו קישק במערב ולהגיע אל הים, כך לחלק את ארץ ישראל לשניים ובכך להחלישה. 

"אלה היו עשרת הימים הקשים ביותר בחיי" סיכם תמרקין את פרשת המערכה על מגדיאל. בסוף אותם עשרה ימים ברחו ערביי ביר עדס ונטשו את היישוב.
לאחר המלחמה, כשנכנסו מגיני מגדיאל לביתו של שאנטי, הבית הדו קומתי, ששימש לאחת מעמדות הערבים, ראו הרצפה מכוסה ערמות תרמילי רובים - הערבים לא חדלו לירות במשך עשרה ימים.ַ

זו היתה מלחמת השחרור של מגדיאל עליה קבלה מגדיאל בשנת 1955 את נֶס ואוֹת הקוממיות מידי ראש הממשלה ושר הבטחון  דאז, דוד בן גוריון, באירוע שנערך באצטדיון רמת גן. נציגי מגדיאל היו הגב' הניה רוגוז'ינסקי ותושב נוסף.

רשמה שמחה קליין, הצריף הראשון, 2020

 

 

להלן ספור הלחימה - מתוך אתר האינטרנט של חטיבת אלכסנדרוני
באחד מימי סוף חודש פברואר 1948 , נורה ונהרג יהודי מן המארב בלכתו לעבודה בפרדסי מגדיאל (הוד השרון של היום). משנתקבלה הידיעה על כך במטה גדוד 32 של החטיבה, יצאה כתת כוננות מפלוגה ב` למקום האירוע, לאתר את האויב ולהיכנס עמו לקרב.
אנשי היחידה הבחינו בתנועות של ערבים מזוינים שהיו בדרכם ממקום האירוע לביר-עדס. בקרב קצר נפגעו מספר אנשי אויב והשאר נסו לכיוון ביר-עדס.

מיד קמה בהלה בכפר, שלא היה מרוחק אלא כ-800 מטרים ממזרח למגדיאל. המקומיים הזעיקו תגבורת של צבא ההצלה מקלקיליה וביחד פתחו באש כבדה על מגדיאל.

אש האויב שהומטרה מעמדות קיצוניות וגבוהות בכפר, כיסתה את כל דרכי הגישה לעמדות שלא היו אליהן תעלות קשר. בלית ברירה תפסו הלוחמים מסתור ועמדות בבורות ההשקיה, סביב העצים שבפרדסים.

במטה הגדוד תוכננה פעולת פשיטה על ביר-עדס, הואיל ובשל הימצאות הבריטים בארץ, לא ניתן היה בשלב זה לכבוש את הכפר ולהחזיק בו.

הכח כלל את פלוגה ב` בתוספת מחלקה מגדוד 33 ונשק מסייע, שהופעל על ידי חניכי הקורס לנשק זה, שהתקיים בסביבה ומחלקת חבלנים. בשעה 23.30 בלילה ה-4 במארס 1948, יצא הכוח לפשיטה.

הדרך הייתה בוצית וקשה לתנועה, גשמי זעף בלתי פוסקים ירדו כל אותו שבוע ובליל הפעולה החל שוב לרדת גשם חזק שלא חדל כל אותו הלילה. המסע אל הכפר היה מפרך.

ההסתערות על הכפר החלה ב-03.30 לפנות בוקר. אחרי קרב סוער שנמשך למעלה משעה, בו פוצצו עמדות אויב רבות ובחיפוי המקלעים הבינוניים והמרגמות, נסוג הכוח בדרכו חזרה. בשעה 05.00 לערך חזר הכוח למגדיאל.

עם עלות השחר נראתה פלוגת אויב שלמה במהלך התקדמות להסתערות מג`לג`וליה לביר-עדס. נפתחה עליו אש מקלעים ומרגמות, שאילצה את האויב לסגת בחופזה.

למחרת עזבו כוחות האויב את הכפר ועימם נטשוהו גם תושביו.
בקרבות נפלו חמישה לוחמים.