קשה לקבוע את סולם הקדימויות של המייסדים, אבל נדמה שהמצוקה הגדולה והדוחקת ביותר שהעיקה עליהם היתה - היעדר מים במקומותיהם. עד שנחפרה הבאר הראשונה במגדיאל, הובאו המים מן היישובים הסמוכים, מכפר מל"ל ומכפר סבא - תחילה בחביות שהועמסו על עגלה רתומה לחמור או לפרד, ואחר-כך בצינור. השכנים מכרו את המים בכסף מלא, ובכמויות מוגבלות, משום שהם עצמם היו זקוקים למים שלא היו מצויים בשפע.

 

רחמים בנימיני היה מחופרי הבאר הראשונה במגדיאל. "לא היה חשמל במגדיאל," סיפר בנימיני. "המים נשאבו בעזרת מנוע דיזל. עד שנבנתה ברכה לאגירת מים, היינו משקים את הפרדסים במים שהובאו בחביות, על עגלות. מים לשתייה היינו מביאים לבתים בדליים או בג`ארות (כדי חרס ערביים). רק כעבור שנים היו מים זורמים בבתים שלנו."
כשהשתקעה משפחת זמיר (זומר) במגדיאל, עדיין לא היו מים במקום. המים הובאו מכפר מל"ל, אבל כפר מל"ל לא היה ערוך לספק את כל צורכי מגדיאל. מי שהיו לו סוס ועגלה היה נוסע לכפר סבא ועמו חבית או שתיים ומביא משם מים.
למשפחת זמיר היה חמור. משני צדי החמור היו תולים ארגז ובכל ארגז היו מניחים שני פחי נפט רחוצים שנועדו להכיל מים. מכיוון שההורים היו עסוקים במשק ובבית, היתה הבת הגדולה הינדה נשלחת להביא מים. גם אם היתה הילדה מגיעה ראשונה אל צינור המים בכפר סבא, היא היתה מגיעה אחרונה למגדיאל, משום שלפעמים היה החמור מתעייף ונשכב לנוח ולאחר מכן לא היה יכול לקום עם הפחים המלאים מים. הילדה היתה נאלצת להמתין - לפעמים שעות מספר - עד שמישהו מבוגר יבוא ויוריד את הפחים, כדי שהחמור יוכל לשוב ולעמוד על רגליו.