מחנוונים בחו"ל לחקלאים בארץ ישראל

מתוך הספר: עיר בירוק, סיפורה של הוד השרון/חשביה אריה,, הוד השרון, 1996

"השנים 1927-1925 היו שנות משבר כלכלי וחברתי כבד ביישוב היהודי בארץ-ישראל. מן המשבר הזה נפגעו במיוחד העולים החדשים בני העלייה הרביעית, ביישוב היתה אבטלה. ענפי החקלאות שנראו מבטיחים במחצית הראשונה של שנות ה-20 - כמו גידולי טבק ומטעי שקדים - הכזיבו. על רקע זה עלתה קרנו של הפרדס. פרדסים ניטעו באזור החוף כבר מסוף המאה ה 19 ע"י בעלי קרקעות ערבים עשירים. מראשית המאה העשרים הפך ייצוא ההדרים לאירופה לאחד הענפים הכלכליים המרכזיים בארץ ישראל. בראשית המאה יוצאו כמעט חצי מליון תיבות לאירופה וערב מלחמת העולם הראשונה כבר יוצאו יותר ממליון וחצי תיבות פרי הדר. בהתחלה היה הייצוא מהפרדסים הערביים, אך עם הזמן תפסו את מקומם הפרדסים שהיו בבעלות יהודית. הפרדסנות היהודית נחשבה למהפכנית כיוון ששברה את המוסכמות והחדירה שיטות עיבוד חדשניות לפרדסים. היהודים הכניסו את המשאבות המוטוריות ובכך פתרו את בעיית המים שהגבילה את גודל הפרדסים, את פיזור השתילה בפרדס, את גידול הלימונים וסוגי תפוזים חדשים ולבסוף את הקידוחים העמוקים כאמצעי לייעל את השקיית הפרדס ולהגדיל את שטחי הנטיעה. חידוש אחר הייתה העובדה שהתוצרת מהפרדסים שהיו בבעלות יהודית אף שוּוְקה בצורה מאורגנת, שיתופית ואף כקרטל שהתחרה בתוצרת הערבית בארץ.

ערב מלחמת העולם השנייה הפרדסים השתרעו וכיסו חלק ניכר מאזור החוף והתחילו להתפשט מזרחה לכיוון אדמות השרון. הפרדסים נחשבו לענף שיוכל להבטיח פרנסה, הן לבעלים והן לפועלים. קרקעות שפלת החוף, השרון ומרגלות הרי יהודה התאימו לפרדסי הדר, אלא שהיתה בעיה של מימון ושל הזמן הרב המפריד בין נטיעת הפרדס ובין הקטיף הראשון. ב-1923 היו בידי יהודים 6,000 דונם של פרדסים. בשנים 1926-1924 נטעו עוד 6,000 דונם, וב-1927 כשנסתיים המשבר הגדול של העלייה הרביעית - נוסף שטח דומה לזה.

המשקיעים הראשונים היו פרדסנים ותיקים, ואליהם נוספו יהודים בעלי אמצעים, תושבי הארץ וגם משקיעים מחוץ-לארץ. התעוררות הפרדסנות הגבירה את ההתעניינות גם באדמות אבו-קישק, העלתה מאוד את מחיר הקרקע ואפשרה לחברת הכשרת היישוב לשוב ולרכוש את הקרקע. במאי 1927 נרכשו מן השיח` 4,000 דונם במחיר של 5 לירות ארץ-ישראליות לדונם. את הרכישה הגדולה ביותר - כ-1,200 דונם - עשתה "קבוצת איזקסון". בקבוצה זו היו צבי איזקסון, מוותיקי היישוב ומוותיקי ענף ההדרים, דניאל אוסטר, ד"ר דונקלבלום, מנשה בכור, יצחק רוקח ועוד ידידים אחדים. אחריהם באו השותפים נחום שיפר, יהודי ציוני ואידאליסט בעל הון מקנדה, ויעקב הלפרין, שרכשו יחד 1,000 דונם קרקע. קבוצה של תושבי הארץ - פקידים, מורים, מהנדסים, בעלי מלאכה ובוגרים של בית-הספר החקלאי מקווה ישראל - כולם עירונים שביקשו לשנות את אורח חייהם בהתיישבות בכפר - רכשו חלקות של 40-20 דונם, ובסך הכול - 325 דונם.
בקטע זה מדובר על אדמות הדר, שמחה קליין, הצריף הראשון.

המתיישבים עסקו בנטיעת פרדסים, בבניית לולים ובפיתוח משתלות עצי הדר.

מגדיאל, שהשליכה את יהבה על הפרדסים שניטעו בה בשנים 1927-1924, לא הספיקה ליהנות מפרותיהם. ב-1935 פרצה מלחמת איטליה-חבש, ונתיב היצוא - הים התיכון - נחסם. וב-1936 פרצו המאורעות, שנמשכו בהפסקות עד 1939.

מתחילת המאורעות הכריזו הערבים על חרם כלכלי נגד היישוב היהודי ונמל יפו נסגר בפני המשק היהודי. הסערה פגעה קשה בענף הפרדסנות הצעיר, שהיה מבוסס על מכירה לסוחרים ערבים, שדאגו לארוז את הפרי ולהפיץ אותו בארץ ומעבר לים. כדי להבין לאשורה את חומרת המשבר, יש להכיר את המצב בענף הפרדסנות הצעיר של יישובי השרון בשנות ה-30. שתי פנים היו לענף הזה - של הפרדסנים ושל הפועלים. על הפרדסנים סיפר יוסף רוזנבלום, מוותיקי רמתיים:

"כשבאתי ב-1923 היה התפוז באמת זהב. חשבתי: `אם אטע 10 דונמים - אהיה מלך.` באו מאורעות 1936 וענף הפרדסנות נהרס. כל שנה שחלפה היתה קשה יותר מקודמתה." על הפועלים סיפר יעקב פיינשטיין, תושב מגדיאל: "זה היה תור הזהב של המושבות: שתילת העצים, גידול העצים, הקטיף הראשון, האריזה, הרבה עובדים והכול עבודת ידיים - חדווה של פועלים ועזרה הדדית בין האיכרים.
האדמה באזורנו התאימה להפליא לגידול הדרים. שיטת הגידול הועתקה מקליפורניה. הערבים שתלו עצים צפופים, בלי סדר. הפרדס של היהודים היה מסודר - 4 או 4.5 מטרים בין השורות בקווים ישרים. בדקו את קווי הגובה בעזרת אגרונומים שבאו מבחוץ, ועבדו על-פי ספרות קליפורנית. היה לי דוד באמריקה שדאג שנקבל את הספרות הזאת וגם היה אתנו תקופה קצרה כדי שנלמד לעבד את הפרדסים `כמו שצריך`. מגדיאל וסביבתה ראו עתיד ורוד בהדרים.
אחד הביטויים לחדשנות הפרדסנות העברית הייתה הקמת אגודת "פרדס", ע"י שמעון רוקח. מטרתה של האגודה היה לקדם את שיווק פרי ההדר בעולם ויצירת קשרים עם שווקים חדשים. מנהלה היה כאמור שמעון רוקח מבעליו של פרדס בחריה, הגדול בפרדסי השרון ובגנו יהושוע שטמפר מראשוני פתח תקווה. השיווק של כל פרדסי השרון נעשה במשותף ע"י אגודת "פרדס".

למרות העליות והמורדות בתולדות הפרדסנות יצרו פרדסי השרון בסיס כלכלי יציב ולטווח ארוך, לבעליהם ולפועלים כאחת.