מגדיאל

ביום י"ב מנחם אב תרפ"ד, יולי 1924 התכנסו 11 מהמייסדים בתל אביב, והחליטו על קניית אדמה על מנת להקים יחד ישוב חדש בארץ ישראל, שלא כרוב העולים באותה עלייה, שהקימו בתי קפה מסעדות וקיוסקים, אשר תל אביב נתמלאה בהם. אלה היו אנשים בורגנים, ציונים נציגי העלייה הרביעית, מפולין.

יהושע חנקין שהיה יושב ראש חברת "הכשרת הישוב" וכוּנָה גם "גואל האדמות" שמע על הקבוצה והציע לה את אדמות "פרדס מרגושס" בגבול בני ברק ורמת גן, כיום שכונת "מרום נווה". כשהגיעו אנשי הקבוצה למקום נתגלה להם כי האדמה אינה מתאימה לחקלאות ודחו את ההצעה. חנקין הציע להם את אדמות "ביר עדס" והאדמות אכן התאימו. אלו היו שטחים זרועי קוצים, אבנים, שרצים ועוד. לא היה בשטח זכר להתיישבות, רק מזרחית למקום עמד הכפ הערבי ביר עדס.

חנקין קנה 4,000 דונם אדמה מהאפנדים של "ביר עדס" ומכר אותה למייסדים. בזמן הצגת גבולות השטח המיועד לישוב החדש, עבר במקום אדם ששמו, שלמה לִיוֶר, אשר היה בדרכו לחפש עבודה, כשראה קבוצת אנשים, התקרב ושאל: "מה קורה פה?"

ענו לו: "אנו מקימים ישוב, רוצה להצטרף?"

ענה ליור: "כן!"

וכך הצטרף לִיוֶר לקבוצה.

ומספר מייסדי מגדיאל היה ל-12.  

12 מייסדי מגדיאל היו: שמואל יצחק הרמן, שבתי ספיבק, צבי אלינסקי, זאב וולקובסקי, נחום גרינבלט, חיים קולטון, יהושע פסמניק, שלמה יששכר ליור, יחזקאל גולדברג, יעקב הירש, שמחה בונים גרינברג, אריה גרינברג (לפי החתומים באסיפה הראשונה).

מי תכנן את מגדיאל?

12 המייסדים פנו אל האדריכל-מהנדס, מרדכי מסטצ`קין-קריתי, ובקשו, כי יתכנן להם את הישוב החדש.

ביום כ"ה בתשרי תרפ"ה, איסרו חג הסוכות, "נעצו" שנים-עשר גברים יוצאי פולין את המעדר הראשון בנחלתם על אדמות ביר עדס.

תכנית המתאר של מגדיאל, שתכנן מרדכי קריתי, כללה 4 רחובות שיצאו ממרכזו של הישוב. בתכנית המתאר סומנו הרחובות, הבתים והחצרות. ליד הרחוב עמד הבית ומאחוריו תוכנן השטח החקלאי. כל שטח על התכנית סומן במספר והמתיישבים עשו ביניהם הגרלה. כל אחד הגריל בהתאם לתקציב שהיה ברשותו, אם זה מגרש אחד או כמה מגרשים. דונם אדמה אחד עלה 4 לי"מ (לירות מצריות).

מים לא זרמו עדיין בצינורות ולא הגיעו אל הבתים, המתיישבים היו אוספים את כל המכלים שהיו ברשותם והולכים או רוכבים על סוס או חמור רתומים לעגלה, אל הבאר הקרובה, שהיתה או בכפר מל"ל או בכפר סבא, כדי להביא מים לשתייה, לאוכל, לרחצה, לשטיפה, לכביסה, להשקיית בעלי החיים, לבנייה והשקיית הצמחים בגן הירק שבחצר. לא כל כמות המים ששאבו הגיעה למחוז חפצם, תוואי הדרך שהיה מאד משובש גרם לחלק מן המים להישפך.

בשנת 1925, כמה חודשים לאחר העלייה על הקרקע, הוחלט לחפור באר במגדיאל ולפתוא את בעיית המים בישוב. התושבים פנו אל חברת "קבוצת השדה" שעסקה בחפירת בארות, נמצא המקום המתאים והבאר הראשונה נחפרה בפינת הרחובות "המקשר" ו"הרצל". עומקה היה קרוב ל-40 מטר.

חפירת הבאר הביאה את הפריחה החקלאית ליישוב, זריעה בשדות ונטיעת עצי פרי ההדר.

בשנת 1927 כשהבינו כי המים מן הבאר אינם מספיקים לכל צורכי התושבים החליטו לבנות "מגדל מים" לאגור את מי הבאר וממנו להעביר מים בצינורות. מגדל המים הראשון הוקם ברחוב אהבה, מגדל על עמודים וקשתות.

כמה חודשים לאחר שהגיעו העולים מפולין הגיעה קבוצת עולים מבגדד בירת עירק, שנקראה "הבגדדים". קבוצה מליטא שנקראה "הקובנאים" וגם מאיטלה וגרמניה.

 

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון,2017

 

 מגדיאל, כפי שכתבו:

מגדיאל הוקמה בשנת 1924 ע"י אנשי העלייה הרביעית, בעיקר אנשי פולין וליטא. התנופה היישובית בארץ בין בשנים 1928-1924, שנות "העלייה הרביעית", נשאה אופי ייחודי בנוף ההתיישבותי: לא חלוצים חסרי כול שעבדו את אדמת הלאום שנרכשה בכספי הקרן הקיימת לישראל ומוסדות אחרים, ואף לא בעלי הון בינוני וגדול שפיתחו את המושבות ואת הערים, כי אם בעלי הון זעיר, עצמאיים שביקשו להקים בית ומשק חקלאי שיפרנס אותם, אם אפשר בלי לקבל סיוע מן המוסדות המופקדים על ההון הלאומי. רוב העולים פנו להתיישבות בערים כמו תל אביב וחיפה וחלקם פנה להתיישבות חקלאית חדשה בשרון ובשומרון, במושבות הוותיקות או בעמק יזרעאל. לרבים מהעולים שחיפשו את ההתיישבות הכפרית לא התאימה צורת החיים בקיבוצים ומצד שני גם לא במושבות הוותיקות. על כן פנו רבים מהם למושבים או להקמת מושבות חדשות.
(עמית עירית, הפעילות ההתיישבותית היהודית בשרון הדרומי (1918 - 1929), דוקטורט אוני` עברית, 1993. חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)


אזור השרון שהיה `באמצע` כדברי זקיף, `אלוף מגדיאל` היווה "מקום פשרה בין נהלל לפתח תקווה" וגם `אמצע` מבחינה גיאוגרפית, וקרוב לתל אביב. בראשית שנות העשרים מצאו ראשוני מגדיאל מספר נקודות התיישבות והתחלה של היאחזות באדמות השרון הדרומי. המושבות רעננה הרצליה וכפר סבא, הוותיקה מכולן, המושב כפר מל"ל (עין חי) שהוקם שוב בשנת 1921. סמוך לנקודות הללו החלו במפעל ההתישבות של ההון הזעיר בשרון כשהמושבה הראשונה שנוסדה הייתה מגדיאל.

ראשית הבניה ותכנית המושבה

 ראשוני מגדיאל התנחלו ביישוב בתנאים לא תנאים, כל חומרי הגלם לבניית הבתים הובלו על גבי גמלים, שיירות גמלים היו למחזה שבשגרה ביישוב, לצד העגלות שהובילו אתה מים מהבאר של כפר סבא. הטנדר הוביל את הפועלים. אך למרות כל הקשיים הסתיימה בניית בתי המגורים כעבור זמן קצר ומי שלא יכול היה להרשות לעצמו בית אבן השיג צריף או בנה אחד. את תכנית המושבה הראשונה הכין האדריכל קרייתי (מסטיצ`קין), ע"פ בקשת וועד המושבה. קרייתי קבע את מרכז המושבה אליו מתנקזים חמשת הרחובות הראשונים, כשבכיכר שנוצרה הוקם בית הכנסת המרכזי של היישוב. עם השנים הוכנה תכנית מתאר ראשונית ליישוב בה הושם דגש רב על השטחים שיוקצו לגנים ציבוריים, `כיכרות נוי` ומגרשי משחקים. המרכז המושבה תוכנן גן ונטעו עצי מחט ועצי נוי אחרים.

(זקיף שמואל, גולה ומולדת, מגדיאל, 1954)

מגדיאל הוקמה בשנת 1924 ע"י אנשי העלייה הרביעית, בעיקר אנשי פולין וליטא. התנופה היישובית בארץ בין בשנים 1928-1924, שנות "העלייה הרביעית", נשאה אופי ייחודי בנוף ההתיישבותי: לא חלוצים חסרי כול שעבדו את אדמת הלאום שנרכשה בכספי הקרן הקיימת לישראל ומוסדות אחרים, ואף לא בעלי הון בינוני וגדול שפיתחו את המושבות ואת הערים, כי אם בעלי הון זעיר, עצמאיים שביקשו להקים בית ומשק חקלאי שיפרנס אותם, אם אפשר בלי לקבל סיוע מן המוסדות המופקדים על ההון הלאומי. רוב העולים פנו להתיישבות בערים כמו תל אביב וחיפה וחלקם פנה להתיישבות חקלאית חדשה בשרון ובשומרון, במושבות הוותיקות או בעמק יזרעאל. לרבים מהעולים שחיפשו את ההתיישבות הכפרית לא התאימה צורת החיים בקיבוצים ומצד שני גם לא במושבות הוותיקות. על כן פנו רבים מהם למושבים או להקמת מושבות חדשות.

אזור השרון שהיה `באמצע` כדברי זקיף, `אלוף מגדיאל` היווה "מקום פשרה בין נהלל לפתח תקווה" וגם `אמצע` מבחינה גיאוגרפית, וקרוב לתל אביב. בראשית שנות העשרים מצאו ראשוני מגדיאל מספר נקודות התיישבות והתחלה של היאחזות באדמות השרון הדרומי. המושבות רעננה הרצליה וכפר סבא, הוותיקה מכולן, המושב כפר מל"ל (עין חי) שהוקם שוב בשנת 1921. סמוך לנקודות הללו החלו במפעל ההתישבות של ההון הזעיר בשרון כשהמושבה הראשונה שנוסדה הייתה מגדיאל.

(עמית עירית, הפעילות ההתיישבותית היהודית בשרון הדרומי (1918 - 1929), דוקטורט אוני` עברית, 1993. חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)

 

[sub-menu]