בין שנת 1929 לשנת 1930 לא חדלו היישובים בדרום השרון להכות שורשים, להצמיח ענפים ולהתפתח. תקופה זו נחשבת לנקודת מפנה חשובה בתולדותיהם של שלושת היישובים שנוסדו עד אז באזור הזה - מגדיאל, רמתיים והדר. הם גברו על חבלי הקליטה הראשונים אגב עמידה איתנה בתלאות המקום ותקיעת יתד יציבה בקרקע. במגדיאל פעל ועד מסודר בראשותו של שמואל זקיף; ברמתיים הוקמה שכונת פועלים מודרנית של 60 יחידות דיור; נסלל הכביש הראשון שחצה את רמתיים וקישר בין תל אביב ובין חדרה וחיפה, ומספר התושבים והמשקים החקלאיים גדל והלך. ואולם על הבסיס הזה איימו השכנים הערבים, שפתחו ב-1936 במה שהשלטונות הבריטיים כינו "הפרות סדר" ,(disturbances) היהודים בארץ-ישראל קראו להם "מאורעות", ואילו הערבים ראו בהם את "המרד הערבי הגדול". המאורעות פרצו באמצע 1936, כשהכריזו ערביי ארץ-ישראל שביתה כללית ומייד פתחו בתקיפת יהודים בכל רחבי הארץ. בהמשך כוון "המרד הערבי הגדול" גם נגד המנדט הבריטי, שאותו האשימו הערבים שאפשר למפעל הציוני להתפתח בארץ-ישראל - מבחינתם, פלשתין, ארצם שלהם.

מאורעות 1936 פרצו בעיקר בגלל העלייה החמישית, שהביאה לארץ-ישראל בשנים 1937-1935 כרבע מיליון יהודים, רבים מהם מגרמניה, שהמפלגה הנאצית עלתה בה לשלטון ב-1933. היישוב היהודי בארץ-ישראל צמח מכ-300,000 נפש ב-1936 לכחצי מיליון בערב מלחמת העולם השנייה. הערבים זעמו על הנחשול היהודי הזה ופתחו במאבק אלים בשלטון הבריטי שאפשר עלייה גדולה ומהירה כל-כך של יהודים, ונגד היישוב היהודי הגדל והולך במהירות לנגד עיניהם.

מייד לאחר שהכריזו המנהיגים הערבים בתחילת מאי 1936 שביתה כללית במגזר הערבי, קיבלה המחאה צביון אלים: יהודים הותקפו בכל רחבי הארץ, גרנות הועלו באש, מטעים נעקרו. "המרד" נמשך 3 שנים עקובות מדם והיה למעשה מלחמה שזרעה מוות והרס בכל רחבי ארץ-ישראל.

עם פרוץ המאורעות ב-1936 לא היה די בתחנת הנוטרים שהשלטונות הבריטיים הסכימו להקים בכל יישוב עברי שביקש זאת, וכל יישוב הצטייד, במקביל, בנשק משלו כדי להתגונן עד שתגיע תגבורת. כמו כן היתה בעיה של תקשורת. אנשי הכנופיות הערביות ניתקו שוב ושוב את קווי הטלפון המעטים שהיו אז בארץ-ישראל, והיה חשש מתמיד שמא יצמיד האויב האזנת-סתר לטלפון. לא רק הערבים היו מעוניינים לצותת ליהודים, אלא גם הבריטים, שלא ראו בעין יפה את ההגנה העצמית של היהודים וביקשו לעמוד על מוקדי הכוח שלהם.

ה"הגנה" נזקקה למערכת קשר בטוחה מעין זו, ולכן הוקמה רשת קשר ארצית של איתות ראייה. בכפר הדר הוקמה תחנת איתות על גג בית העם (לימים, הקומה הראשונה בחלק המזרחי של "מרכז האמנויות"), וזו עמדה לרשות הנוטרים שבסיסם היה בבית העם. את שירות הקשר הפעילו "קשרים", בני נוער בני ארבע-עשרה ומעלה. מכיוון שבכפר הדר היו מעט מאוד ילדים בגיל הזה, שיתפו בעניין גם את נשות הכפר וגם ילדים כמו עמיחי כהן, בנו של אפרים, שהיה אז בן אחת-עשרה. אחת הקשריות, לאה אהרונוביץ`, הוסיפה לטפס על הסולם לגג בית העם, גם כשהיתה בהיריון.
מונס מזורי היה מדריך הקשר, לאחר שלמד איתות מתוך ספר של תנועת הצופים ומתוך חוברת הדרכה. מייסדי כפר הדר רכשו מכשיר איתות צבאי בריטי מעולה, ששלח קרן אור מרוכזת למרחק רב, ותחנת האיתות במקום פעלה כל ערב שעות מספר ושמרה על קשר עם המרכז שהיה ברמתיים ועם התחנות בירקונה ובמגדיאל. כשהפריעו פנסי הרחוב להתקשרות רחוקה, היה עמיחי כהן יורד למשרדי הוועד בבית העם ומבקש לכבות את התאורה ברחובות.

במגדיאל היו נשים קשריות על גג בית הכנסת. הקשר היה ביום ם דגלים ובלילה אתות בפנסים.