מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט
בשנים 1937-1935 בעקבות עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה עלו לארץ-ישראל כ250.000 יהודים. היישוב היהודי בארץ-ישראל צמח מכ-300,000 נפש ב-1936 לכ-500.000 בערב מלחמת העולם השנייה. הערבים זעמו על נחשול העולים הזה ופתחו במאבק אלים גם בשלטון הבריטי, שאפשר עלייה גדולה ומהירה כל-כך של יהודים, וגם נגד היישוב היהודי הגדל והולך במהירות לנגד עיניהם.
מייד לאחר שהכריזו המנהיגים הערבים בתחילת מאי 1936 שביתה כללית במגזר הערבי, קיבלה המחאה צביון אלים: יהודים הותקפו בכל רחבי הארץ, גרנות הועלו באש, מטעים נעקרו. "המרד" נמשך 3 שנים עקובות מדם והיה למעשה מלחמה שזרעה מוות והרס בכל רחבי ארץ-ישראל.
עם פרוץ המאורעות ב-1936 לא היה די בתחנת הנוטרים שהשלטונות הבריטיים הסכימו להקים בכל יישוב עברי שביקש זאת, וכל יישוב הצטייד, במקביל, בנשק משלו כדי להתגונן עד שתגיע תגבורת. כמו כן היתה בעיה של תקשורת. אנשי הכנופיות הערביות ניתקו שוב ושוב את קווי הטלפון המעטים שהיו אז בארץ-ישראל, והיה חשש מתמיד שמא יצמיד האויב האזנת-סתר לטלפון. לא רק הערבים היו מעוניינים לצותת ליהודים, אלא גם הבריטים, שלא ראו בעין יפה את ההגנה העצמית של היהודים וביקשו לעמוד על מוקדי הכוח שלהם.
כל מושבה התארגנה להתגוננות באמצעים שהיו ברשותה.