מאורעות תרפ"ט במושבות-

בשלהי שנות ה-20 היו נוטעים בפרדסים שתילים שטופחו במשתלות שהיו זורעים בהן גרעינים, מגדלים את השתילים ומרכיבים אותם. "זאת היתה תורה שלמה," סיפר ליפמן קולטון, ממגדיאל. "איפה משיגים גרעינים? ביריחו גדלו עצי לימון מתוק, ועל פי רוב היו קונים שם את הגרעינים. שני חברים ואני החלטנו להקים משתלה. יום לפני שפרצו המאורעות נסענו לתל אביב ומשם לירושלים, ושם לקחנו מונית של ערבי שייקח אותנו ליריחו. לקחנו נהג ערבי משום שבירושלים פשטה שמועה שמשהו עומד להתרחש. נהג יהודי לא רצה לנסוע אתנו ליריחו. היינו צעירים ולא פחדנו. הנהג הערבי הביא אותנו לאחד האפנדים שהיה בעל פרדס של לימון מתוק. האפנדי הושיב אותנו על מחצלת בחדר וכיבדנו בקפה. ישבנו כשלושת רבעי שעה. פתאום נכנס הנהג ואמר: "בואו, ניסע. לאפנדי אין היום זמן לעסוק בזה. נבוא בפעם אחרת." נכנסנו למונית וחזרנו לירושלים. שם שמענו על הטבח בחברון. הסתבר שהאפנדי הציל אותנו כשעיכב אותנו בביתו."

על מקרה דומה סיפרה רות מישקין-שירזי, ממגדיאל. בשנות ה-20 הראשונות גרו הוריה במגדיאל ואחר-כך עברו לחברון, ששם עבדה דודתה של רות בתור רופאת עיניים. הערבים שבהם טיפלה הדודה הוקירו אותה, ולכן דאגו להזהיר את המשפחה קודם שהתחיל הטבח בחברון. כך הספיקה המשפחה לברוח בעוד מועד וחזרה למגדיאל. היהודים האלה היו בני-מזל. גורלם של רבים אחרים לא שפר עליהם. ב-1929 תקפו ערבים את שכניהם היהודים במקומות רבים בארץ. בחברון נטבחו היהודים, נשים נאנסו והקהילה כולה נמחקה ממפת העיר. במגדיאל חששו מהתקפה של ערביי קלקיליה וביר עדס שבמזרח ואבו-קישק במערב, והוחלט לפנות את הילדים ואת הנשים עד יעבור זעם. "העלו אותנו על עגלות ופינו אותנו לכפר מל"ל, כי שם היו רפתות ומבני משק מבטון. במגדיאל המבנים היו עשויים בלוקים, מה שנקרא "בנייה רכה".
 סיפר רחביה ורדי, ממגדיאל. את הגברים ריכזו סביב בריכת המים ברחוב אהבה במגדיאל, שהיתה בנויה על עמודים. המבוגרים מילאו שקים בחול וביצרו את הבריכה, שממנה אפשר היה לראות במשקפת את כל המרחב ממזרח לפרדס שאנטי - במיוחד במשקפת של גפנר שהיתה גדולה ועמדה על חצובה.

גם ילדים ונשים תושבי רמתיים פינו לכפר מל"ל. חנה רוזן מרמתיים, מספרת שאחיותיה נשלחו לדודות בחיפה ואילו לה ולאמה, שנשארו ברמתיים, הורו ללכת לכפר מל"ל ולשהות שם ברפת שהיתה עשויה בטון מזוין. על רצפת הרפת נפרשו מזרנים והן נשארו שם עד שהערבים חדלו לירות.
משפחת מטוס מרמתיים, התגוררה בימים ההם בצריף. ולידו מבנה מלבנים, וכשהיו מתחילות יריות מג`לג`וליה, היו מעבירים את הילדים אל המבנה הזה ומשכיבים אותם על שמיכות שנפרסו על הרצפה, עד שהסתיימו היריות.