מגדיאל-יחסים עם הערבים

השומר הראשון במגדיאל היה משה עמיקם, כך כותב שמואל זקיף בספרו: "גולה ומולדת". שומר ביישוב הגובל באדמות של ערבים חייב לדעת ערבית, וכך נעשה עמיקם למתווך ולמנהל הפוליטיקה עם השכנים. הדבר היה כרוך בסכנה, היות שבחור צעיר חם-מזג עלול עוד לסבך את היחסים. לא אחת פרצו מריבות עם הרועים על אדמת המושבה, והיו מקרים שעקרו את היתדות שסימנו את הגבול. היה צריך למצוא תמיד דרך ליישב את הסכסוך בדרכי נועם ככל האפשר.
באלול תרפ"ו, אוגוסט 1929, מצא השומר יתדות גבול אצל ערבי, תושב הכפר ביר עדס. השומר התלונן על כך במשטרת פתח תקוה וזו עצרה את הערבי. המאורע הזה גרם להתחדדות היחסים בין הכפר ובין מגדיאל.

זקיף לא היה מעוניין בהחרפת הסכסוך. הוא הורה לשומר להציע לערבים לנהל שיחות שלום. לאחר שנתקבלה תשובה חיובית נועץ זקיף ביהושע חנקין, וחנקין לימד אותו איך לנהוג: עליו להיזהר שלא להראות סימני חולשה משום שהערבים מכבדים כוח ואומץ לב ובזים לחלשים; עליו לקבל את משלחת השלום של הערבים בגבול מגדיאל בשעה קבועה, ומשלחת של מגדיאל תבטיח את שלומה של המשלחת הערבית ותלווה את האורחים עד לאוהל שבו התגורר זקיף בעת ההיא; הנציגים הערבים יתקבלו בתנאי שיודו מראש שהם מכירים בגבולות היישוב היהודי ובאשמתו של הערבי שעקר את היתדות - שהיו סימני הגבול. רק אז ינהל זקיף משא ומתן על העונש שייגזר על העבריין, על שחרורו ועל ביטול התלונה שהוגשה נגדו במשטרה.

וכך היה. נקבעו מועד ומקום למפגש, ונכבדי היהודים קיבלו את נכבדי ביר עדס על הגבול וליוו אותם לאוהלו של זקיף. הוכנה תקרובת, אבל הערבים סירבו לשתות את הקפה השחור שהוגש להם בנימוק שכל עוד לא באו הצדדים לידי הסכם, הם נחשבים לאויבים - ושתיית קפה עם האויב אסורה. זקיף פתח את המשא ומתן לפי הנחיותיו של חנקין והציג לפניהם את תנאיו. הערבים שמעו, התייעצו ביניהם וענו שאין להם ייפוי כוח לקבל את התנאים ועליהם למסור אותם לכפרם, ולכן רק מחרתיים יוכלו להשיב דבר. וכך נקבע אפוא מפגש שני.

לאחר שהתייעצו בכפר הסכימו הערבים לקבל את התנאים, והמשא ומתן החל.
כמה דברים אמר זקיף: 1) היהודים אינם דורשים עונש כספי; 2) היהודים מוכנים שלא להגיש תלונה נגד העבריין בתנאי שהוא יישפט אצל נכבדי הכפר שלו, והם יענישוהו: 3) מכאן ואילך לא יביא סכסוך בין הרועים והשומרים לידי מכות ומשפטים, אלא יובא לפני ועדה משותפת, והשיח` של ביר עדס ויו"ר הוועד של מגדיאל יסדירו ביניהם את העניין משום שהיהודים מעוניינים בשלום.
הערבים ציפו שאנשי מגדיאל ידרשו קנס כספי, והוויתור על הדרישה הזאת עשה עליהם רושם עז. לאחר התייעצות ביניהם הודיעו הנציגים הערבים שהם שמחים לקבל את ההצעה. הפעם הזאת הם שתו את הקפה שהוצע להם וגלגלו שיחה ידידותית שהתמקדה בהידוק היחסים בין השכנים. הוחלט לערוך טקס כריתת-שלום, "סולחה", כדי שכל בני הכפר ידעו שעליהם להימנע מסכסוכים עם שכניהם היהודים.

לאחר ההתפייסות הזמינו הערבים את המגדיאלים ליום כלולות שהוחג בכפרם באותו הזמן. חברי הוועד הביאו מתנה: עגל בן שנה. בגבול עמדו נכבדי הכפר הערבי להקביל את פניהם, הנשים קיבלו אותם בשירה, והשיח` הזמין אותם לאוהלו ושם כובדו בקפה.
אחר-כך השתתפו גם הערבים בחגיגות ט"ו בשבט שהתקיימו במגדיאל.

למרבה הצער, קשר שכזה היה נדיר ביותר, כי בדרך כלל שררו בין היישובים היהודיים  והערביים יחסי עוינות.

שמחה קליין. הצריף הראשון, 2020     

בשנות ההיאחזות בקרקע היה על המתיישבים להתמודד גם עם בעיית השכנות עם הערבים. תושבי הכפר ביר עדס שגבל במגדיאל ואנשי שבטים בדוים, שנטו את אוהליהם באזור והיו רועים את צאנם בסביבה, לא ראו בעין יפה את התיישבותם של היהודים שהתפתחה והלכה סביבם. רועים ערבים נפגעו מצמצום שטחי המרעה שלהם, וכפריים חמדו פרות, פרדים וציוד חקלאי שקרצו להם "מעבר לפינה".
עם הקמת המושבות בשרון השתדלו המתיישבים לקיים יחסי שכנות טובים עם הערבים, אבל עד מהרה הם למדו שיש לנקוט כלפיהם מדיניות של כבדהו וחשדהו, ושמידת הזהירות מחייבת לשכור שומרים שישמרו על המושבות דרך קבע.