חינוך ותרבות, בארבע המושבות

המוסד החינוכי הראשון שנבנה בארבע המושבות ב-1925 הוא בית הספר במגדיאל , שפעל בצריף במרכז המושבה.
בית הספר השני נבנה ברמתיים, ברחוב בן גמלא, בשנת 1934.
הבניין הציבורי הראשון של מגדיאל יועד לבית ספר, גן ילדים ובית כנסת וזה מעיד עד כמה היה נושא החינוך במושבה בעל חשיבות רבה. בית ספר זה היה ראשון ויחיד ושימש את כל ילדי הסביבה, עד שהוקם בית הספר ברמתיים, 1934.
באותן שנים ראשונות של הקמה לא היו במערכת החינוך במושבות מספיק אמצעים וכלים חינוכיים, כפי שמכירים כיום.
כיתות הלימוד מנו מספר מצומצם של ילדים ולעיתים היו בכיתה כחמישה-שישה תלמידים בלבד. משום כך למדו בחדר אחד שתי כתות יחד כמו: גן וכתה א', ב' וג', וכדומה. 
עם השנים הלכו ונבנו עוד גני ילדים ובתי ספר בהם בית הספר החקלאי על שם בן ציון מוסינזון במגדיאל
ב- 1941  התפתחו תנועות הנוער והספורט במושבות, בתי קולנוע, בתי עם ובתי תרבות.
החלוקה הפוליטית ביישובי האזור נתנה ביטויה גם במערכת החינוך. במגדיאל היה בית ספר של תנועת המזרחי.
בכפר מל"ל הישוב השכן שבו למדו גם ילדי רמתיים, היה בית הספר לילדי העובדים,
ברמתיים היה בית ספר ממלכתי.
ילדי ה"ימין" בני רמתיים נשלחו לבית ספר מזרחי שבמגדיאל בו הבנים חבשו כובע או כיפה על ראשם והתלמידים התפללו בבית הספר את תפילת שחרית.

כשהיה הפעמון מצלצל בבית ספר במגדיאל, היו התלמידים רצים לכיתות והמורה נכנס רק לאחר שכולם היו ישובים במקומותיהם. עם כניסתו של המנהל או המורה היו התלמידים נעמדים זקופים ושקטים עד שהתבקשו "לשבת", ואז התחיל השיעור. אל המורה לא פנו בשמו אלא קראו לו "המורה" .

ליד בית הספר עמדה בימת תיאטרון מעץ ותושבי מגדיאל זכו לראות מוצגים עליה, את מיטב המופעים שהועלו בידי תיאטרוני ארץ ישראל, כמו: ה"קומקום" ו"המטאטא", "לי-לה-לו".

בבית הספר בכפר מל"ל, עם צלצול הפעמון היה המורה הולך לכיתה והתלמידים היו נגררים אחריו בעצלתיים. בימיהם הראשונים של ילדי מגדיאל בבית הספר בכפר מל"ל, היו חבריהם לכיתה צוחקים להם כשמתוך הרגל היו קמים עם כניסתו של המורה לכיתה, וגם היו קוראים לו "המורה".
בכפר מל"ל וברמתיים קראו התלמידים למוריהם בשמותיהם הפרטיים, ולא תמיד שרר  שקט בכיתות. במגדיאל, לעומת זאת, לא היה הדבר עולה על הדעת. ועוד הבדל היה בין בתי הספר: לתלמידי רמתיים היתה תלבושת אחידה בצבעי כחול-לבן.
במגדיאל לא נדרשה תלבושת אחידה.
בית הספר ברמתיים היה חילוני, ועל כך סיפרה שושנה ורקר, תושבת רמתיים, שבאה מבית דתי: "אחותי  ואני למדנו בבית הספר העממי(יסודי) ברמתיים. סיימנו את כיתה ח`. הרגשנו חריגות מאוד. לטיולים ההורים לא נתנו לנו לנסוע: `מה תאכלו שם?` לתנועת הנוער החילונית, "המכבי הצעיר", שכולם הלכו אליה, אסור היה לנו ללכת. היינו הולכות למגדיאל, שם התארגנה תנועת `עזרא` של פועלי אגודת ישראל. המדריכה שלנו היתה הדסה רוטשילד. לא הלכנו לבית הספר הדתי במגדיאל, אולי משום שזה היה כרוך בתשלום נוסף. מי שלא שילם, נשלח הביתה, וזאת היתה בושה."
ב-1941 הגיעה לאזור השרון הדרומי, קבוצה של יהודים מאיטליה בעלי השכלה אקדמאית, שמצאו תעסוקה בתור מורים באזור השרון. אחד מהם, פרופסור אליה-שמואל (א"ש) הרטום- שלימים חיבר את פרוש "קסוטו" לתנ"ך - לימד תנ"ך במגדיאל. אביגדור לואיזדה - צָייר שגר ברמת הדר וחולל שינוי באיור ספרי ילדים בארץ - היה מורה לציור במגדיאל רמתיים והסביבה. רפאל רֶנָטוֹ-כהן לימד לטינית.
עם המורים והמחנכים שהטביעו את חותמם על ילדי הסביבה, היו יוסף בורג (לימים חבר כנסת, שר בממשלת ישראל משנת 1951 עד 1986 וסגן יושב ראש הכנסת, אביו של אברהם בורג שהיה יושב ראש הכנסת). ויצחק יצחקי לימים חבר כנסת, איש חינוך וסופר. דמות חינוכית נוספת באזור היה המורה והסופר אליעזר שמאלי, מידידיו של השומר, אלכסנדר זייד. וכתב את הספר "אנשי בראשית".
עד שנת 1961 עת פתח בית ספר מוסינזון את שעריו לתלמידי הסביבה והפך לבית ספר מקצועי, ובשנת 1963 לבית ספר מקיף. לא היה באף אחת מהמושבות שהרכיבו את העיר בית ספר תיכון, ובני הנוער נאלצו לנסוע ללמוד בכפר סבא או בתל אביב.
בהדר ורמת הדר לא הוקמו בתי ספר, כי מספר התלמידים במושבות אלה לא הצדיק הקמתו.

עד האיחוד 1964 פעלה כל מושבה בצורה עצמאית בנושא חינוך ותרבות,.

 

שמחה קליין. הצריף הראשון 2020