חינוך ותרבות בארבע המושבות

המוסד החינוכי הראשון שנבנה ב-1925 בארבע המושבות הוא בית הספר במגדיאל , שפעל בצריף במרכז המושבה.
בית הספר השני נבנה ברמתיים ברחוב בן גמלא בשנת 1934.
הבניין הציבורי הראשון שנבנה במגדיאל יועד לבית ספר, גן ילדים ובית כנסת וזה מעיד עד כמה היה נושא החינוך במושבה בעל חשיבות רבה. בית הספר הראשון והיחיד שימש את כל ילדי הסביבה, עד שהוקם בית הספר ברמתיים .
באותן שנים ראשונות של הקמה לא היו במערכת החינוך במושבות מספיק אמצעים וכלים חינוכיים כפי שמוכרים כיום.
כיתות הלימוד מנו מספר מצומצם של ילדים, לעיתים כחמישה-שישה תלמידים בלבד. משום כך למדו בחדר אחד שתי כתות יחד כמו: גן וכתה א', ב' וג', וכדומה. 
עם השנים הלכו ונבנו עוד גני ילדים ובתי ספר בהם בית הספר החקלאי על שם בן ציון מוסינזון במגדיאל ב- 1941. 
כמו כן התפתחו במושבות תנועות הנוער והספורט במושבות, בתי קולנוע, בתי עָם ובתי תרבות.
החלוקה הפוליטית ביישובי האזור נתנה ביטויה גם במערכת החינוך. במגדיאל בית ספר השתייך לתנועת המזרחי.
בכפר מל"ל הישוב השכן, שבו למדו גם ילדי רמתיים, השתייך בית הספר לילדי העובדים,
ברמתיים בית ספר היה ממלכתי.
ילדי ה"ימין" בני רמתיים נשלחו לבית ספר מזרחי שבמגדיאל שבו חבשו הבנים כובע או כיפה  והתפללו בבית הספר את תפילת שחרית.

כשצלצל הפעמון בבית ספר במגדיאל, היו התלמידים רצים לכיתות והמורה נכנס רק לאחר שכולם ישבו במקומותיהם. עם כניסתו של המנהל או המורה נעמדו התלמידים זקופים ושקטים עד שהתבקשו "לשבת" ורק אז התחיל השיעור. אל המורה לא פנו בשמו אלא קראו לו "המורה" .

ליד בית הספר נבנתה בימת תיאטרון מעץ ותושבי מגדיאל זכו לראות עליה את מיטב המופעים של תיאטרוני ארץ ישראל כמו: ה"קומקום" ו"המטאטא", "לי-לה-לו".

עם צלצול הפעמון בבית הספר בכפר מל"ל היה המורה הולך לכיתה והתלמידים  נגררו אחריו בעצלתיים. בימיהם הראשונים של ילדי מגדיאל בבית הספר בכפר מל"ל  צחקו עליהם חבריהם לכיתה, כשמתוך הרגל קמו עם כניסתו של המורה וקראו לו "המורה".
בכפר מל"ל וברמתיים קראו התלמידים למוריהם בשמותיהם הפרטיים, ולא תמיד שרר  שקט בכיתות. במגדיאל, לעומת זאת לא עלה הדבר על הדעת.
 בבית הספר הממלכתי ברמתיים נדרשה תלבושת אחידה בצבעי כחול-לבן ולא כך בבית הספר במגדיאל.
בית הספר ברמתיים היה חילוני, ועל כך סיפרה שושנה ורקר, תושבת רמתיים, שבאה מבית דתי: "אחותי  ואני למדנו בבית הספר העממי(יסודי) ברמתיים. סיימנו את כיתה ח`. הרגשנו חריגות מאוד. לטיולים ההורים לא נתנו לנו לנסוע: `מה תאכלו שם?` לתנועת הנוער החילונית, "המכבי הצעיר", שכולם הלכו אליה, אסור היה לנו ללכת. היינו הולכות למגדיאל, שם התארגנה תנועת `עזרא` של פועלי אגודת ישראל. המדריכה שלנו היתה הדסה רוטשילד. לא הלכנו לבית הספר הדתי במגדיאל, אולי משום שזה היה כרוך בתשלום נוסף. מי שלא שילם, נשלח הביתה, וזאת היתה בושה."
ב-1941 הגיעה לאזור השרון הדרומי קבוצת יהודים מאיטליה, בעלי השכלה אקדמאית, שמצאו תעסוקה בתור מורים באזור השרון. אחד מהם, פרופסור אליה-שמואל (א"ש) הרטום שלימים חיבר את פרוש "קסוטו" לתנ"ך,  לימד תנ"ך במגדיאל.
אביגדור לואיזדה, צָייר שגר ברמת הדר וחולל שינוי באיור ספרי ילדים בארץ, לימד ציור בבתי ספר במגדיאל רמתיים והסביבה.
רפאל רֶנָטוֹ-כהן לימד לטינית.
מורים ומחנכים נוספים הטביעו  חותמם על ילדי הסביבה :
יוסף בורג (לימים חבר כנסת, שר בממשלת ישראל משנת 1951 עד 1986 וסגן יושב ראש הכנסת, אביו של אברהם בורג שהיה יושב ראש הכנסת).
יצחק יצחקי לימים חבר כנסת, איש חינוך וסופר.
המורה והסופר אליעזר שמאלי, מידידיו של השומר אלכסנדר זייד, שכתב את הספר "אנשי בראשית".
ב- 1961 פתח בית ספר מוסינזון את שעריו לתלמידי הסביבה והפך לבית ספר מקצועי, וב- 1963 לבית ספר מקיף. עד אז  נאלצו בני הנוער לנסוע ללמוד בתיכון בכפר סבא, בפתח תקוה או בתל אביב.
מספר התלמידים במושבות הדר ורמת הדר  לא הצדיק הקמת בית ספר.

עד האיחוד ב- 1964 פעלה כל מושבה בצורה עצמאית בנושא חינוך ותרבות.

 

רשמה שמחה קליין. הצריף הראשון 2020