רחוב הבנים:
אחת הבעיות שעמדו לפני המושבה הייתה בעיית הקרקע. מדי פעם נעשו ניסיונות להרחיב את כמות הקרקעות שברשות המושבה. עם השנים נרכשו עוד חלקות בגבול המושבה, חלקן ע"י בעלים פרטיים, חלקן ע"י התיישבות של יחידים מבעלי ההון הגדול כמו נחום שיפר ואחרים אך הן לא הוכללו כקרקעות רמתיים למרות שלעיתים היו קשרים כמו למשל המים שנשאבו מהפרדס שנטע מוריס לוין (כיום רחובות בני ברית ואורנים). תכנית אב או תכנון ראשוני לא היה למושבה משום שההתיישבות הייתה פרטית וללא תמיכה כמעט מהמוסדות המיישבים. אך בשנת 1928 נפתחה דרך חדשה בעקבות רכישת גושים נוספים מאדמות אבו קישק הגובלות בעין חי - רחוב הבנים. הרחוב בפך למרכזי במושבה הצעירה ולאורכו התפתחה המושבה.

(קריגר יוסף, מזיכרונותיו של ציוני:מהגולה ועד ייסוד רמתיים, הוצאה פרטית)

כביש השרון:
עד ראשית תקופת המנדט שירת את כל אזור השרון הכביש האורכי מירושלים לשכם וג`נין וכביש רוחבי שיצא משכם לטול כרם ומשם המשיך דרומה לקלקיליה. בשנת 1928 השלים הממשל הבריטי את הדרך מיפו לפתח תקווה בראשית שנות השלושים החלו הדיונים על המשכה צפונה ליישובי השרון וליישובי גוש תל מונד שם תתחבר לדרך שהובילה מטול כרם לנתניה. לדרך שאמורה הייתה לקשר את תל אביב עם הצפון, נודעה חשיבות רבה - דמוגרפית, חברתית וכלכלית - מבחינתם של יישובי השרון.
התגובה הייתה התארגנות מקומית אזורית במסגרת מוניציפאלית מיוחדת, שהוכרה על-ידי הרשויות הבריטיות - `ועד מושבות השרון`. בוועד, בהנהגתו של שמואל זוכוביצקי-זקיף, הייתה נציגות לאנשי ההתיישבות העובדת וליישובי היזמה הפרטית. ראשיתה של ההתארגנות בשנת 1928, אם כי היא הוכרה רשמית רק ב-1932. מטרתו הראשונה של הוועד הייתה הדאגה לסלילת כביש שיקשר בין היישובים, החוות ומטעי החברות הפרטיות לבין המרכז העירוני תל אביב.ועד מושבות השרון נאבק בהחלטתם של שלטונות המנדט הבריטי לסלול את הכביש דרך יישובים ערביים, ועלה בידו לשנות את התכנית כך שהכביש נסלל דרך יישובים יהודיים. לצורך הסלילה בקו ישר היה צריך להרוס בית מגורים. לשם כך נדרש שיתוף פעולה ציבורי - והדבר נעשה בתוך פרק זמן קצר ובלי הפרעה. "כביש השרון" יצר תופעות מרחביות יישוביות מיוחדות בשטחו של דרום השרון. הקטע הראשון, לדוגמה, שנסלל מפתח תקוה לכפר מל"ל, חצה את רמתיים והתרחק ממגדיאל על-פי בקשה מיוחדת של המתיישבים, ובכך השפיע על התפתחותן השונה של שתי המושבות, הרחוב, שנקרא לימים "דרך רמתיים" ובמיפוי הארצי "כביש 40", היה בשנות ה-30 נטוע ברובו פרדסים. הכביש היה צר והתאים לתחבורה של אותם ימים, אף-על-פי שהיה עורק תחבורה ראשי בין חיפה ובין תל אביב וירושלים. כל התחבורה הארצית התנהלה בכביש הזה - אוטובוסים של הקואופרטיבים היהודים לתחבורה: "השרון המאוחד" שנסע ממושבות השרון לתל אביב ו"אגד" שנסע בין חיפה לתל אביב; אוטובוסים ערביים, משאיות ומעט מכוניות פרטיות (באותם ימים רק מעטים יכלו להרשות לעצמם להחזיק מכונית). במלחמת העולם השנייה שירת הכביש הזה את צבאותיהן של בעלות הברית, וכשעברו החיילים ברמתיים הם ניצלו את המקום למנוחה קצרה, ורמתיים יצאה נשכרת משהותם הקצרה בה - החל בקיוסק, עבור בבית הקפה וכלה במסעדה.

(עמית עירית, הפעילות ההתיישבותית היהודית בשרון הדרומי (1918 - 1929), דוקטורט אוני` עברית, 1993) עוד לפני הפעלת תחבורה על הכביש החדש הייתה תנועת אוטובוסים מכפר-סבא דרך "טריק אל שולטנה" (היום רח` בן-גמלא) האוטובוס היה מגיע אל הצריף והיו מעמיסים עליו כדי חלב וכן את מי שרצה ליסוע לתל-אביב. מזכרונותיו של עזרא בינדר