רמתיים נוסדה בתרפ"ה (1925), אם כי בשטח הזה התגוררו גם קודם לכן יהודים, שהתיישבו בקרקעות אבו-קישק לפני שנרכשו שישה עשר המגרשים הראשונים למושבה.
ראשוני רמתיים נקבצו ובאו אליה ממקומות שונים, בזמנים שונים, בלי יד מכוונת. יצחק ביצ`קוב, שבא לפתח תקווה בשלהי המאה ה-19, רכש משיח` אבו-קישק שטח גדול מעבר לירקון, חזר לרוסיה ושב ארצה עם משפחתו בתחילת המאה ה-20. אחד מבניו היה הראשון מבני המשפחה שהשתקע בנחלה. הוא הקים צריף על הגבעה הרמה ביותר, בלב בוסתן עצי השקד שהיה במקום, והתחיל לעבד את הקרקע. אחריו באו בני המשפחה האחרים והתנחלו במה שנקרא לימים רחוב בן גוריון. בשנת 1923 התיישבו ברוך ובילה גליניק על 20 דונם שרכשו עוד ב-1912 מדרום ל"גבעת הכיבוש". הם השתקעו עם בנם אברהם בצריף קטן, נטעו פרדס והקימו משק עזר. בצריף שכן השתקעה משפחת כהן, שרכשה את חלקת האדמה שלה ב-1914.

המשפחה הביאה מחוץ-לארץ את כל הרהיטים שלה וקצת כסף. בהמלצתו של תושב כפר מל"ל הסמוך, הוזמן נגר מהרצליה כדי לבנות צריף של חדר אחד, מרפסת ומטבח. השירותים היו בחצר. מים הביאו ממגדיאל השכנה.

ב-1925 קיבלה ההתיישבות ברמתיים תנופה של ממש, עם בואה של "הקבוצה ההולנדית". זו היתה חבורה של ציונים צעירים שחלמו, כדברי אחד מחבריה, יוסף קריגר, "להקים כפר בעל צביון חקלאי". זו היתה קבוצה מגוונת מבחינת המוצא וההכשרה, אבל כמעט הומוגנית מבחינת הרעיון וההגשמה. כל "ההולנדים" היו עירוניים. רק שתי משפחות מן הקבוצה הזאת היו הולנדיות באמת - משפחתו של מאיר סחפ ומשפחת אא.; האחרים - כמו יוסף קריגר וישעיהו (ג`ף) ליפשיץ - נשלחו להכשרה בהולנד ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. בהולנד למדו את ענף החלב, אבל קריגר, לדוגמה, למד לפני כן ביקוע יהלומים באנטוורפן; פרידמן היה בנו של תעשיין; גולדברג היה פרדסן; גפני היה מהנדס בניין; גרייזמן היה אגרונום; קנטרוביץ` היה איש ספר. והיו בהם גם משפחות אמסטרדמר ובינדר. כולם היו שונים זה מזה אבל היה להם מכנה משותף אחד: האמונה ביזמה פרטית. הם לא היו מוכנים לקבל בתור חברים ביישובם החדש מי שאין לו אדמה, וכן התנגדו לעבודה שכירה - לאחר השלב הראשון של נטיעת הפרדסים שלהם.

צעדיה הראשונים של רמתיים מתועדים בספר "מזכרונותיו של ציוני", פרי עטו של יוסף קריגר. יוסף היה בן למשפחה שמוצאה מן העיירה בלז שבגליציה המזרחית. סבו עקר לאודסה, ושם עסק ביצוא תבואות למערב אירופה. בחיפוש אחר פרנסה, עבר אביו של יוסף לקרקוב ומשם לאנטוורפן. באנטוורפן עסק האב בתיווך של יהלומים גולמיים, והבן יוסף נעשה פעיל בתנועה הציונית. הוא המשיך בפעילותו זו בהולנד, שאליה נאלצה משפחתו לעבור במלחמת העולם הראשונה. יוסף היה ממייסדיה של תנועת נוער ציוני, וכעבור זמן קצר ביקש מארגון "החלוץ" שיקבל אותו להכשרה לקראת הגשמה ציונית בארץ ישראל.

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)