מעברת מגדיאל

במושבות השרון קליטת העולים החדשים הייתה חלק ממסורת ארוכה של קליטה. מושבות השרון ראו בעולים החדשים מועמדים להתיישבות שיעזרו לפתח ולבסס אותן. יחד עם זאת הבעיות שניצבו בפני העולים שחיו במעברה היו רבות: תשתית לקויה, שיטפונות בחורף, מחסור בתעסוקה, ארעיות המגורים.
האחריות לתחזוקת הציוד המבנים וכן רווחת העולים היתה בידיהן של הרשויות המקומיות שלא תמיד מילאו את תפקידן בשל בעיות כלכליות ואחרות. במשך הזמן המעברות הפכו לפרברים של הערים הגדולות, לעיירות פיתוח, או למושבים חקלאיים.

היה צריך לספק לעולים החדשים את כל השירותים - חינוך, דת, סעד - והצרכים היו גדולים יותר מן ההיצע.
כ-4 שנים נמשך המצב הזה עד שנבנו בהדרגה שכונות לעולים. נבנתה גיל עמל במגדיאל שהפכה ממעברה לשכונת מגורים; וברמתיים נבנתה נוה נאמן על 600 יחידות הדיור שבה. היו עולים חדשים שהצליחו לחזור למקצועותיהם הקודמים כמו: שענים, סוחרים, יזמים. רמתיים פרחה מן הבחינה המסחרית.

כשבאו העולים החדשים בהמוניהם, היה צריך לאפשר להם להתפרנס. המקצועות שעסקו בהם העולים החדשים בחוץ-לארץ לא התאימו לשלבי ההיקלטות בארץ, ולכן היה צורך בעבודות יזומות, עבודות דחק. הוחלט לסלול כביש, אבל עבודה זו היתה טיפה בים, ומובן שלא היה די בזה. הוותיקים נתנו להם הכשרה מקצועית כדי שיוכלו להשתלב במהרה במשק הישראלי.

פכים קטנים בנושא הקליטה בימים ההם ניתן לשמוע מפי רבים מתושביה של הוד השרון. סיפרה שושנה מנצ`ר (לבית תמרקין): "למגדיאל באו עולים חדשים מתימן ומעיראק. התימנים באו ישר מלוד, כמו על מרבד קסמים, ונכנסו למושבה בשיירה. הם הובאו לרחוב נצח ישראל, לסמטה של רחוב חנקין. ילדי בית הספר חיכו להם ברחוב חנקין. הם הלכו בשורה עורפית ומילאו את כל הרחוב הצר, לבושים בגדים מסורתיים יפים, מכים בטמבורין ושרים בשמחה אדירה. אבי, נחמן תמרקין, התנדב לעזור להם בקליטה. אחר-כך הוא ביקר אצלם לעתים קרובות ואמא-רבקה, - כמו נשים רבות ממגדיאל - הביאה להם בגדים, מזון, כלי בית וצעצועים. כמה מהילדים הצטרפו כעבור ימים מספר לכיתה שלי, בבית הספר `מזרחי` במגדיאל."
"העולים מתימן גרו ברחוב הרצל," סיפרה רות מישקין-שירזי ממגדיאל. "כל לילה היו עושים חנגות, דופקים על פחים, רוקדים ושרים. למדתי לרקוד את הריקודים שלהם."

גם עמוס לִיוֶר ממגדיאל נזכר באורח חייהם של עולי תימן: "היתה חצר שבה בנו אוהלים וכל משפחה קיבלה אוהל. הצריף היחיד היה בית כנסת. רווקים גרו ברפת של זוכוביצקי, שהיתה בבניין גדול, מסודר, יפה ונקי. בכל ערב היו התימנים רוקדים ומתופפים על פחים. היינו באים לראות ולשמוע. האבות היו מלמדים את הילדים לקרוא בתורה בניגון שלהם, וסביב ספר אחד ישבו כמה ילדים. כל אחד מהם ידע לקרוא מזווית אחרת. כשבאו לבית הספר, הם היו מחזיקים את הספרים הפוך."

אחרי התימנים באו עולי עיראק. "באחד מימי חמישי בחורף, אחרי מלחמת העצמאות," סיפרה שושנה מנצ`ר, "באו עולי עיראק. שיכנו אותם באוהלים שנבנו בתוך יום-יומיים, סמוך למה שהיה הכפר הערבי ביר עדס. ירד גשם זלעפות, והוא גרם לשיטפונות גדולים. המשפחות הוותיקות והמבוססות של מגדיאל התארגנו והחליטו שכל משפחה שמוכנה ומסוגלת, תיקח אליה לפחות ילד אחד עד יעבור זעם, כלומר הגשם. אבא-נחמן הביא הביתה שלושה ילדים קטנים. אנחנו ישנו על הרצפה והם קיבלו את המיטות. אמא נתנה להם בגדים משלנו. בשבת בא לביקור אב המשפחה ואבא לקח אותו למרפסת ודיבר אתו בחביבות. הערצתי את אבא על שבתוך דקות הצליח ליצור קשר חם עם אדם שהיה מבוהל ומבולבל ובקושי דיבר עברית. "כמה מילדי עיראק הצטרפו לכיתה שלנו, וכעבור זמן קצר היו יוצאי עדות המזרח רוב מכריע בכיתות הקטנות."

גם משפחתה של רות מישקין-שירזי לקחה חלק בקליטת יהודי עיראק. וכך סיפרה רות: "משפחה גדולה משלי באה וגרה אצלנו עד שהסתדרה. אחי היה חקלאי, והעסקנו הרבה פועלים תימנים ועיראקים. עבדתי אתם בתפוחי אדמה, בעגבניות ובמלפפונים. הייתי חוזרת מבית הספר, משאירה את התיק ורצה ישר לשדות של אחי כדי לעזור."

גם בני משפחתם של האחים שמש באו מעיראק באותה העת. סיפרו האחים שמש ממגדיאל: "הדודה שלנו עלתה מעיראק עם בעלה וילדיהם. הם באו למגדיאל בשבת לתפילת מנחה, ונשארו. פינינו בשבילם חדר בביתנו. במשך כמה זמן גרנו 4 משפחות בבית אחד. הכול נעשה ברוח טובה. העולים מעיראק שבאו בתקופת המעברות היו כמו `הבגדאדים` הראשונים, שעלו לארץ-ישראל כציונים. לא גירשו אותם. אנחנו כבר היינו מבוססים והיה באפשרותנו לעזור להם."

האינטגרציה של העולים החדשים בקרב התושבים הוותיקים היתה טבעית, המשך למסורת המקומית. "פליטי השואה שהתיישבו במגדיאל למדו ערבית מאתנו ואנחנו למדנו יידיש מהם," סיפרו האחים שמש.

"זה היה נס שלא יחזור על עצמו," אמר יעקב פיינשטיין, איש מגדיאל. "ב-1950 מנתה מגדיאל כ-1,000 תושבים. ב-1951 היינו 5,000. לא קרה בעולם ש-1,000 יקלטו 4,000."
 

"כולנו יצאנו נשכרים, התחזקנו והתחשלנו כחברה," סיכם פיינשטיין. ועוד הוסיף ואמר: "הם גרו בְּבַדוֹנִים, אם כי באו מבתים. כמו שלנו מגיעה תודה על שקלטנו אותם, מגיעה להם הערכה כפולה על שהחזיקו מעמד באותם תנאים, בגשם ובשמש  ."

על המחסור במורים וההתנדבות בתחום הזה סיפרה שושנה בר-נתן מי שהיתה הגננת במגדיאל:
"בגלי העלייה שבאו אחרי קום המדינה, באו למגדיאל עולים רבים מעדות המזרח, רובם מתימן. היה מחסור במורים, ומחלקת החינוך, שקדמה למשרד החינוך, קראה לכל בעלי תעודת הוראה לחזור להוראה. אני חדלתי ללמד כ-9 שנים לפני כן, אחרי הולדת בני. מנהל בית הספר המקומי, שידע שאני מורה מוסמכת, ביקש שאלמד בבית הספר. הוא סיפר לי שבכיתה ב` יש 52 ילדים, ממרוקו, מתוניסיה וממצרים, והמורה מאיימת שתעזוב אם לא יחלקו את הכיתה לשניים. בלהט הרגע אמרתי שאני מסכימה לבוא, אבל בתנאי שאקבל את כל הילדים הבעייתיים. `אני מחפשת אתגר,` הסברתי. קיבלתי את הכיתה הבעייתית - 23 תלמידים. כעבור שנה בא המפקח אליעזר שמאלי לכיתה שלי. זה היה יום שישי והוא נכח בזמן קבלת שבת. כשיצא, הוא אחז בשתי ידי ואמר: `יישר כוחך, שושנה! מה שהספקת לעשות בשנה !`"
אחרי שיצאה לגמלאות, המשיכה שושנה בר-נתן ללמד בהתנדבות. על כך הוענק לה אות יקירת הוד השרון.


ב-1951 היו במגדיאל, כאמור, כ-1,000 תושבים ותיקים וקרוב ל-4,000 עולים חדשים שהתגוררו במעברות. העולים החדשים גרו באוהלים ובבדונים - באה רוח והעיפה אותם ובא שיטפון וסחף אותם. מגדיאל עשתה מאמצים אדירים כדי לספק לעולים החדשים את כל השירותים החיוניים: בתי ספר, קופת חולים - ועבודה, והעולים החדשים מצדם השלימו עם חבלי הקליטה הקשים והחזיקו מעמד.
"הם ראויים לכל הכבוד," אמר על כך יעקב פיינשטיין.

סיפורו של עידו אלמגור- אופייני למה שעבר על עולי תימן בימים ההם. עידו, שהיה יתום מאביו, עלה ארצה עם אמו, עם אחיותיו ועם אחיו לאחר תלאות רבות בתימן. אחותו הקטנה נחנקה למוות בדוחק ששרר במשאית שבה נסעו, ונקברה בדרך. המשפחה הקטנה הגיעה ארצה ב-1949, כשעידו היה בן חמש. תחילה הובאו בני המשפחה לראש העין, משם הועברו לבית ליד ומשם ליערה שליד קיבוץ אילון. האזור סבל מ"מסתננים" והעולים החדשים סבלו ממצב כלכלי קשה. דודו של עידו, צדוק, חיפש מקום נוח יותר במרכז הארץ, ומצא את מגדיאל.

במגדיאל שוכנה משפחת אלמגור במעברה בפרדס של שאנטי שבפאתי ביר עדס - הכפר הערבי שנכבש במלחמת העצמאות - שנקרא עכשיו, כאמור, שכונת גיל עמל. המשפחה גרה שם באוהל, והאם כלכלה את ילדיה מעבודות מזדמנות במשק בית. הילדים היו קטנים מכדי לעבוד - כולם היו בגיל בית הספר. מאחר שילדי תימן למדו בארץ המוצא שלהם מגיל רך, כשהגיעו ארצה הם כבר ידעו קרוא וכתוב עברית וארמית ולדבר בלשון הקודש. מבחינת קריאה והבנה הם עלו על הילדים הישראלים, שרק בגיל שש מתחילים ללמוד את האלף-בית. אבל העולים החדשים סבלו מחסרון כיס ולא יכלו לרכוש ספרים ומחברות, עפרונות ומחקים ותיק לנשיאת הספרים והמחברות. עידו חתך בד מיריעת אוהל ותפר תיק לבית הספר. לילדי העולים החדשים הוגשה בבית הספר ארוחת צהריים - שנקראה "הזנה" - ולרבים מהם זו היתה הארוחה העיקרית. עם זה נוצר חוסר פרופורציה בין ילדי הוותיקים לבין ילדי העולים החדשים. היו בתי ספר שרוב התלמידים בהם היו בני מעברות - כך קרה בבית ספר "שפרינצק", לדוגמה. בגני צבי היה בית ספר ממלכתי שלמדו בו רק בני מעברות. נחמה לב עבדה בימים ההם בבית החינוך לילדי עובדים במגדיאל. שני סוגי ילדים היו בכיתתה: ילדים של ותיקי ההסתדרות, שהיו מסודרים ומאורגנים מאוד, ושהוריהם עבדו והיה להם בית; וילדים תימנים שזה מקרוב עלו ארצה, שבאו ממשפחות ברוכות ילדים, שלא היה מי שיטפל בהם אחרי הלימודים משום שהוריהם עבדו קשה בעבודות דחק. נחמה התאימה את מערכת הלימוד בשביל ילדי תימן, ודאגה שכל העבודות ייעשו בכיתה. בניגוד למקובל, היא לא נתנה להם שיעורי בית, משום שידעה שאם תיתן להם שיעורי בית, יגדל וילך הפער בין ילדי הוותיקים לבין העולים החדשים.

רוב העולים שבאו למגדיאל היו מעיראק, והאחרים היו מתימן וממרוקו. מצב דומה שרר ברמתיים. היות שלא היה מקום לכל התלמידים החדשים במגדיאל, הוסעו קצתם - כמו ילדי נוה הדר - לכפר מל"ל. אוכלוסיית הילדים של גני עם, של ירקונה ושל כפר מל"ל היתה דלילה מאוד, ומשום כך נשלחו לבית הספר שבמקום ילדי אלישמע - מושב שהיה מאוכלס כולו ביוצאי צפון אפריקה.
לימים, רכשו בניהם של אנשי המעברה בתים בהוד השרון. המעברות היו לשכונות, הבתים היו לווילות, המצב הכלכלי שופר ובתי הספר נעשו יותר אינטגרטיביים.
עידו אלמגור למד בבית הספר העממי - אז לא קראו לו יסודי - שהיה דתי והשתייך לתנועת "המזרחי" (לימים, בית ספר "שילה"), ואחרי הלימודים היה משתתף בפעילות חברתית עם ילדי ותיקים, במיוחד במסגרת "מכבי צעיר" בהנהלתו של יוסף סיטי, שניהל את המועדון הזה מ-1944 עד למחצית השנייה של שנות ה-90. (לימים הקים יוסף-יוסק'ה סיטי תזמורת מנדולינות של "מכבי צעיר", וזו הופיעה בבית הנשיא בחג הסוכות 1995.) "שררה אחווה בין ילדי המעברות לבין ילדי הוותיקים, בין דתיים לחילוניים," סיפר עידו. "היינו כמו אחים, והמורים היו לנו כהורים."

כשנתיים התגוררה משפחת אלמגור באוהל, עד שנבנו בשטח שיכונים של בתים חד-קומתיים. במגדיאל בנו באותה העת שתי שכונות דתיות - מזרחי א' ומזרחי ב', ואמו של עידו, שרצתה לגור בשכונה דתית, קנתה בית של חדר אחד במזרחי ב, והצליחה לעמוד בתשלומי המשכנתא - ובהוצאות הלימודים של ילדיה. עידו למד בתיכון חקלאי בכפר חסידים ובסמינר למורים של עליית הנוער, ואחר-כך התגייס לצבא ושירת בו עד שפרש ב-1985 בדרגת סגן אלוף.

בשכונת מגוריו, מזרחי ב',  שנכללה במסגרת פרויקט שיקום השכונות, חיות כ-700 משפחות, רובן דתיות או מסורתיות. הכול חיים שם בהרמוניה ומכירים איש את רעהו. אם מישהו מבקש שיכוונו אותו לאחד הרחובות בשכונה, שואלים אותו העוברים ושבים: "את מי אתה מחפש?" כך קל יותר לענות. יש בהם שכירים ועצמאים, רופאים ומורים, מנהלי בית ספר, מפקחים ובעלי מקצועות חופשיים. רבים מבני הנוער לומדים באוניברסיטאות, קצתם הודות למלגות.

סיפורו של צדוק נגר- מציג פַּן אחר של הקליטה בתקופה שעליה מספר עידו אלמגור. כשעלה ארצה, נשלח צדוק לגליל, אבל כעבור 3 חודשים ביקש לעבור למרכז הארץ, ויעצו לו ללכת למגדיאל. במגדיאל גר צדוק עם אשתו באוהל, ושם נולד בנם הראשון. בתחילת שנות ה-50 היה שיטפון גדול - אוהלים התמוטטו והסבל היה רב, "אבל אהבנו את הארץ. נשקנו את עפרה. מה שלא זכו לו אבותינו, זכינו לו אנחנו: לחיות בארץ-ישראל," סיפר צדוק.

בתקופת הצנע בשנותיה הראשונות של המדינה חולקו מצרכי המזון שווה בשווה בין הוותיקים לעולים החדשים. הכול חולק בקיצוב, בנקודות, על-פי פנקסים. בתקופת המחסור הזאת הרגישו העולים החדשים שהם ישראלים לכל דבר. בתקופה הקשה של ראשית הקליטה עבד צדוק בבניין, בריצוף, בזבל, בכל עבודה שהזדמנה לו כדי לפרנס את משפחתו. פועל ממוצע היה עובד יום אחד בשבוע. צדוק עבד כל יום. יום אחד פגש צדוק בלשכת העבודה תושב ותיק, אָוֶורְבּוּך שמו, והאיש אמר לו כי לא נעים לו "לעשות עסקה" בלשכה, מאחורי גבה ומאחורי גבם של מבקשי העבודה האחרים, ולכן ביקש מצדוק שיסור לביתו כדי לשוחח שם. בשש וחצי בבוקר הקיש צדוק בדלתו של אָוֶורְבּוּך. האיש יצא ושאל אותו: "אתה יודע לעבוד בטורייה?" ענה לו צדוק (שעבד בחוץ-לארץ במסחר בתכשיטים) בכנות: "אני אפילו לא יודע מה זה טורייה, אבל אם תראה לי פעם אחת, זה יספיק." לקח אותו אָוֶורְבּוּך לשטח והראה לו מה זה עשב שוטה ומה זה שתיל והורה לו לסלק את העשבים השוטים. כשהגיע אָוֶורְבּוּך בצהריים, נגלו לעיניו השתילים עומדים כמו חיילים במסדר.
"שב ותאכל," אמר לצדוק, "ואחרי האוכל - לך הביתה."
צדוק חשב שעבודתו לא מצאה חן בעיני המעסיק, ושאל בהיסוס: "לבוא מחר?" "מהיום אתה קבוע," ענה לו אָוֶורְבּוּך.

סיפר ישקה פוטש, תושב מגדיאל: "קליטת העלייה תרמה לפיתוח היישוב. למענה התחילו לבנות בגדול. שיכון גיל עמל, שנבנה במקום המעברה המקומית, כמעט הכפיל את אוכלוסייתה של מגדיאל. מ-1935 ועד שבאו העולים החדשים, לא השתנתה מגדיאל. בנו בה מעט מאוד, לא מכרו בתים, לא קנו בתים, ורק מעט תושבים חדשים באו, לכן גם לא בנו שיכונים. הגידול המואץ החל עם העלייה של שנות ה-50 הראשונות. עד אז היו שני רחובות סלולים: רחוב חנקין ורחוב הרצל. בשנות הקליטה הגדולה סללו את הכביש ממגדיאל לרמתיים, ובהדרגה סללו את כל הרחובות."

בהדרגה הוסבו מעברות גיל עמל, נוה הדר וגיורא לשכונות של קבע. מצבם הכלכלי של אנשי המעברות לשעבר השתפר, ורמת התושבים עלתה.
עד אז התבססה החקלאות היהודית ברובה על עבודה ערבית שהיתה זולה, יעילה - ובשפע. הודות לעולים החדשים שהתערו במושבה, השתנו מאוד שיעורי העבודה העברית בחקלאות. כמו כן התחילו עולים חדשים לקבל תפקידים ציבוריים, בהסתדרות ובמועצה המקומית.

עד כאן מתוך הספר: העיר בירוק, סיפורה של הוד השרון,/אריה חשביה. 1996

במקום מעברת מגדיאל הוקמה ב 1950 שכונת גיל עמל, על מה שהיה קודם הכפר הערבי ביר עדס שננטש לאחר מלחמת השחרור. 1948.

המעברות שהיו ברמתיים הפכו לשכונות מבוססות, גיורא 1962, גני צבי 1948 ונוה הדר 1949. נווה נאמן שהוקמה בשנת 1951 אוכלסה בתושבים מפוני המעברות.

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון