מעברת רמתיים

במושבות השרון קליטת העולים החדשים הייתה חלק ממסורת ארוכה של קליטה. מושבות השרון ראו בעולים החדשים מועמדים להתיישבות שיעזרו לפתח ולבסס אותן. יחד עם זאת הבעיות שניצבו בפני העולים שחיו במעברה היו רבות: תשתית לקויה, שיטפונות בחורף, מחסור בתעסוקה, ארעיות המגורים.
האחריות לתחזוקת הציוד המבנים וכן רווחת העולים היתה בידיהן של הרשויות המקומיות שלא תמיד מילאו את תפקידן בשל בעיות כלכליות ואחרות. במשך הזמן המעברות הפכו לפרברים של הערים הגדולות, לעיירות פיתוח, או למושבים חקלאיים.

בסוף רחוב הבנים, (כיום שכונת גיורא),  במושבה רמתיים הוקמה מעברה גדולה, ששוכנו בה התימנים. לשונם היתה זרה לאוזני דוקטור הָמֶרְמֶש ורעייתו, אבל פער השפות לא יצר מחיצה ביניהם. "נתתי זריקות וחבשתי במעברות, בלי להתחשב בשעות," סיפרה הֶלֶנָה הָמֶרְמֶש, שעבדה בתור אחות לצד בעלה.

על העולים שבאו לרמתיים ונקלטו בה ובסביבותיה סיפרה מרים מגדלי: "היתה עלייה מתימן ומרומניה. הם לא ידעו חקלאות, אבל לא היתה בררה והם נעשו חקלאים. הם היו מבקשים הלוואה ואבי - שניהל את בנק `הלוואה וחיסכון` ברמתיים - אישר להם הלוואות והאמין שהם יחזירו. והם החזירו, אבל לאט. אבי חזה מבשרו את קשיי הקליטה בחסרון כיס, על כן תמך בהם."

כשהגיעה העלייה הגדולה, בשנות ה-50, היתה רבקה בראל (לבית רוזנבלום), אחות ב"טיפת חלב" המקומית שעבדה רבות עם דוקטור רטן. היא הדריכה מדריכות מקומיות כיצד לשקול תינוקות ולהדריך אמהות בהזנה נכונה של תינוקות ולעשות ביקורי בית. "היתה מדריכה בגיל עמל, שפרה סובלמן שמה, שתרמה המון," סיפרה רבקה בראל. "ברמתיים היתה שולה, והיו אחרות. עבדנו בגיל עמל במגדיאל, באלישמע, ברמתיים, בהדר, בנוה הדר ובנוה נאמן. המוקדים העיקריים היו גיל עמל, מעברת רמתיים ונוה נאמן. כשהיו שטפונות בגיל עמל, עבדנו שתי יממות רצופות בפינוי המעברה, במיוחד פינינו ילדים. רמתיים היתה קטנה, ועל כן הייתי באה אליה פעם אחת בשבועיים.

"עבדנו על ניקיון, על אוורור החדר, על תזונה נכונה. בראש ובראשונה דאגנו לשלום הילדים. אבל היו פערי תרבויות ולא אחת חטאנו בכך שלא הבנו אותם. היתה משפחה שישבה על הרצפה הנקייה ואכלה, ואני הושבתי אותם סביב השולחן. היום אני יודעת שטעינו: מה האסון, אם הרצפה נקייה ולה נוח לאכול על הרצפה? אותה משפחה אכלה ירק שגידלו בחצר. אמרתי: `מי אוכל דבר כזה?` אבל אלו היו טעויות מחוסר ידע. ידענו רק דפוס אחד, הדפוס המערבי. פגענו בהרבה אנשים בלי שהתכוונו לכך. ואולם הכוונה היתה טובה לכל אורך הדרך, ועשינו לילות כימים כדי לממש אותה."

אליעזר שמאלי היה המפקח של בתי הספר שנפתחו במעברות וביישובי העולים. "היה מחסור חמור במורים," סיפרה בתו, שולה ויתקון. "אמי, שעלתה ארצה בתור מורה לעברית, התנדבה ללמד עולים חדשים. היה לה ניסיון עשיר בכך: כשבאנו לרמתיים ב-1942 היו בה הרבה עולים חדשים של הימים ההם. גם ה`יקים` הוותיקים למחצה היו בחזקת עולים חדשים, כי רובם לא דיברו עברית - והיא היתה נותנת להם שיעורי ערב.

"כשהתחילה העלייה הגדולה לימדה אמי גם בנוה נאמן. היא היתה נוסעת באוטובוסים לכל מקום ומחכה בחושך, בגשם, בקור ובחום לאוטובוס שיגיע. היא עשתה זאת בנאמנות ממש עד ימיה האחרונים. בשביל העולים האלה היא היתה הכול: עזרה סוציאלית, כתף בשביל לבכות עליה. היא ידעה יידיש, גרמנית, רוסית ועברית, והיה להם קל למצוא אתה שפה משותפת."

על העולים החדשים ברמתיים סיפרה גם חוה קאופמן מרמת הדר: "במעברת רמתיים הכרתי כל אחד. הם התיישבו על אדמות אבו-קישק. ובעקבות ישיבתם זאת נוסדה נוה הדר. הכרתי שם כל ילד. היו משפחות של 18 ילדים, שישבו על הארץ ואכלו מעל מחצלת. היום הם משכילים ומצליחים, כאילו קפצו אלפיים שנה קדימה!"

בכפר הדר, הקטנה יותר, לא קמה מעברה.

בנוה הדר היתה מעברה - גיבוב של פחונים ואוהלים ובהם מיטות שדה, שאליהם הובילו דרכי עפר שעברו בפרדסים. בחורף היה צריך לחצות ביצות כדי להגיע לשם.

לדוקטור רָטָן מרמתיים היה זוג מגפי עור שהגיעו לו עד מעל לברכיים, והוא היה נועל אותם בלכתו אל המעברה. העולים החדשים היו מקבלים אותו כפי שמקבלים את המשיח. ילדים רבים היו משתעלים ואנטיביוטיקה עוד לא היתה ולכן ניתנו להם סוּלְפָה ואָסְפִירִין – עם הרבה אהבה ותשומת לב.
היה צריך לספק לעולים החדשים את כל השירותים - חינוך, דת, סעד - והצרכים היו גדולים יותר מן ההיצע.
כ-4 שנים נמשך המצב הזה עד שנבנו בהדרגה שכונות לעולים. נבנתה גיל עמל במגדיאל שהפכה ממעברה לשכונת מגורים; וברמתיים נבנתה נוה נאמן על 600 יחידות הדיור שבה. היו עולים חדשים שהצליחו לחזור למקצועותיהם הקודמים כמו: שענים, סוחרים, יזמים. רמתיים פרחה מן הבחינה המסחרית.

כשבאו העולים החדשים בהמוניהם, היה צריך לאפשר להם להתפרנס. המקצועות שעסקו בהם העולים החדשים בחוץ-לארץ לא התאימו לשלבי ההיקלטות בארץ, ולכן היה צורך בעבודות יזומות, עבודות דחק. הוחלט לסלול כביש, אבל עבודה זו היתה טיפה בים, ומובן שלא היה די בזה. הוותיקים נתנו להם הכשרה מקצועית כדי שיוכלו להשתלב במהרה במשק הישראלי.

סיפורו של משה ינוביץ`(לימים ראש מועצת הוד השרון)- מרגש לא פחות. ינוביץ`, שנולד ב-1927 בטקוץ שברומניה, היה פעיל במסגרת העלייה והחלוץ ועלה ארצה בשנת 1947 לאחר שישב בתור מעפיל במחנות בקפריסין. תחילה היה חבר גרעין הכשרה בדגניה ואחר-כך שירת בצה"ל. הוא נשא לאשה את בת עירו מרומניה והשתקע בחדרה. ב-1950 באו הוריו למעברה  של הדר-רמתיים שם היו כ-30 משפחות מרומניה. הוריו קיבלו שם אוהל. הם רצו שמשה יגור לידם, והוא נענה לבקשתם והקים את ביתו בשכונת נוה הדר, שהוקמה באותה העת. בשכונה נבנו בתים דו-משפחתיים, שכל דירה בהם היתה בת חדר, או חדר וחצי. הוריו קיבלו דירה שכזאת והוא, בהיותו חייל משוחרר, קיבל דירה דומה. היו בשכונה עולים מעיראק ומצפון אפריקה, ומשה התיידד אתם. בד-בבד עם עבודתו לפרנסתו השתלב משה בפעילות ציבורית, ובמיוחד עסק בקליטה.
המעברה שכנה ליד רמת הדר, אך השתייכה למועצת הדר רמתיים. קליטתו של ינוביץ` היתה טובה עד כדי כך, שבשנים 1969-1963 הוא היה מנהל סניף בנק הפועלים המקומי וכיהן גם בתור חבר הנהלת המועצה המקומית.

(מתוך הספר: העיר בירוק, סיפורה של הוד השרון,/אריה חשביה. 1996)

בהדרגה הוסבו מעברות גיל עמל, נוה הדר וגיורא לשכונות של קבע. מצבם הכלכלי של אנשי המעברות לשעבר השתפר, ורמת התושבים עלתה.
עד אז התבססה החקלאות היהודית ברובה על עבודה ערבית שהיתה זולה, יעילה - ובשפע. הודות לעולים החדשים שהתערו במושבה, השתנו מאוד שיעורי העבודה העברית בחקלאות. כמו כן התחילו עולים חדשים לקבל תפקידים ציבוריים, בהסתדרות ובמועצה המקומית

המעברות שהיו ברמתיים הפכו לשכונות מבוססות, גיורא 1962, גני צבי 1948 ונוה הדר 1949. נווה נאמן שהוקמה בשנת 1951 אוכלסה בתושבים מפוני המעברות.

משה ינוביץ` כיהן כראש מועצת הוד השרון בשנים 1978 - 1969. (שמחה קליין,  הצריף הראשון)