קליטת העולים החדשים במושבות הייתה חלק ממסורת ארוכה . המושבות ראו בעולים מועמדים להתיישבות שיעזרו לפתח ולבסס אותן. יחד עם זאת הבעיות שניצבו בפני העולים  במעברה היו רבות: תשתית לקויה, שיטפונות בחורף, מחסור בתעסוקה, ארעיות המגורים.
האחריות לתחזוקת הציוד המבנים וכן רווחת העולים היתה בידיהן של הרשויות המקומיות שלא תמיד מילאו את תפקידן בשל בעיות כלכליות ואחרות. במשך הזמן המעברות הפכו לפרברים של הערים הגדולות, לעיירות פיתוח, או למושבים חקלאיים.

ברמתיים , בסוף רחוב הבנים, מעבר לכביש 4 כיום,  הוקמה ב- 1949/50, מעברה גדולה, ששוכנו בה התימנים. לשונם היתה זרה לאוזני דוקטור הָמֶרְמֶש ורעייתו הלנה שעבדה בתור אחות לצד בעלה. אך פער השפות לא יצר מחיצה ביניהם. "נתתי זריקות וחבשתי במעברות, בלי להתחשב בשעות," סיפרה הֶלֶנָה הָמֶרְמֶש.

על העולים שבאו ונקלטו ברמתיים  וסביבתה סיפרה מרים מגדלי מרמתיים: "היתה עלייה מתימן ומרומניה. הם לא ידעו חקלאות, אבל לא היתה בררה והם נעשו חקלאים. הם היו מבקשים הלוואה ואבי - שניהל את בנק `הלוואה וחיסכון` ברמתיים - אישר להם הלוואות והאמין שהם יחזירו. והם החזירו, אבל לאט. אבי חזה מבשרו את קשיי הקליטה בחסרון כיס, על כן תמך בהם."

כשהגיעה העלייה הגדולה, בשנות ה-50, היתה רבקה בראל (לבית רוזנבלום), אחות ב"טיפת חלב" המקומית ועבדה רבות עם דוקטור אריה רטן. היא הדריכה מדריכות מקומיות כיצד לשקול תינוקות ולהדריך אמהות בהזנה נכונה של תינוקות ולעשות ביקורי בית. "היתה מדריכה בגיל עמל, שפרה סובלמן שמה, שתרמה המון," סיפרה רבקה בראל. "ברמתיים היתה שולה, והיו אחרות. עבדנו בגיל עמל במגדיאל, באלישמע, ברמתיים, בהדר, בנוה הדר ובנוה נאמן. המוקדים העיקריים היו גיל עמל, מעברת רמתיים ונוה נאמן. כשהיו שטפונות בגיל עמל, עבדנו שתי יממות רצופות בפינוי המעברה, במיוחד פינינו ילדים. רמתיים היתה קטנה, ועל כן הייתי באה אליה פעם אחת בשבועיים.

"עבדנו על ניקיון, על אוורור החדר, על תזונה נכונה. בראש ובראשונה דאגנו לשלום הילדים. אבל היו פערי תרבויות ולא אחת חטאנו בכך שלא הבנו אותם. היתה משפחה שישבה על הרצפה הנקייה ואכלה, ואני הושבתי אותם סביב השולחן. היום אני יודעת שטעינו: מה האסון, אם הרצפה נקייה ולה נוח לאכול על הרצפה? אותה משפחה אכלה ירק שגידלו בחצר. אמרתי: `מי אוכל דבר כזה?` אבל אלו היו טעויות מחוסר ידע. ידענו רק דפוס אחד, הדפוס המערבי. פגענו בהרבה אנשים בלי שהתכוונו לכך. ואולם הכוונה היתה טובה לכל אורך הדרך, ועשינו לילות כימים כדי לממש אותה."

אֱלִיעֶזֶר שְׂמָאלִי הסופר, היה המפקח של בתי הספר שנפתחו במעברות וביישובי העולים. "היה מחסור חמור במורים," סיפרה בתו, שולה ויתקון. "אמי, שעלתה ארצה בתור מורה לעברית, התנדבה ללמד עולים חדשים. היה לה ניסיון עשיר בכך. כשבאנו לרמתיים ב-1942 היו בה הרבה עולים חדשים של הימים ההם. גם ה`יקים` הוותיקים למחצה היו בחזקת עולים חדשים, כי רובם לא דיברו עברית - והיא היתה נותנת להם שיעורי ערב".
"כשהתחילה העלייה הגדולה לימדה אמי גם בנוה נאמן. היא היתה נוסעת באוטובוסים לכל מקום ומחכה בחושך, בגשם, בקור ובחום לאוטובוס שיגיע. היא עשתה זאת בנאמנות ממש עד ימיה האחרונים. בשביל העולים האלה היא היתה הכול: עזרה סוציאלית, כתף בשביל לבכות עליה. היא ידעה יידיש, גרמנית, רוסית ועברית, והיה להם קל למצוא אתה שפה משותפת."

על העולים החדשים ברמתיים סיפרה גם חוה קאופמן מרמת הדר: "במעברת רמתיים הכרתי כל אחד. הם התיישבו על אדמות אבו-קישק. ובעקבות ישיבתם זאת נוסדה נוה הדר. הכרתי שם כל ילד. היו משפחות של 18 ילדים, שישבו על הארץ ואכלו מעל מחצלת. היום הם משכילים ומצליחים, כאילו קפצו אלפיים שנה קדימה!"

בכפר הדר, הקטנה יותר, לא קמה מעברה.

בשטח של נווה הדר היתה מעברה,  גיבוב של פחונים ואוהלים ובהם מיטות שדה שאליהם הובילו דרכי עפר שעברו בפרדסים. בחורף היה צריך לחצות ביצות כדי להגיע לשם.

לדוקטור אריה רָטָן מרמתיים היה זוג מגפי עור שהגיעו לו עד מעל לברכיים, ונהג לנעול אותם בלכתו אל המעברה. העולים החדשים קבלו אותו כפי שמקבלים את המשיח. אנטיביוטיקה עוד לא היתה וילדים רבים השתעלו  וקבלו תרופות כמו:סוּלְפָה ואָסְפִירִין  עם הרבה אהבה ותשומת לב.
לעולים החדשים ניסו הרשויות לספק את כל השירותים - חינוך, דת, סעד - והצרכים היו גדולים יותר מן ההיצע.
כ-4 שנים נמשך המצב הזה עד שנבנו בהדרגה שכונות לעולים, כמו: גיל עמל במגדיאל שהפכה ממעברה לשכונת מגורים, ברמתיים נבנתה נווה נאמן למפוני המעברה. 


כשבאו העולים החדשים בהמוניהם, היה צריך לאפשר להם להתפרנס. המקצועות שעסקו בהם העולים החדשים בחוץ-לארץ לא התאימו לשלבי הקליטה בארץ, ולכן היה צורך בעבודות יזומות, עבודות דחק. הוחלט לסלול כביש כדי ליצור מקומות עבודה, אבל עבודה זו היתה טיפה בים, ומובן שלא היה די בזה. הוותיקים נתנו להם הכשרה מקצועית כדי שיוכלו להשתלב במהרה במשק הישראלי.
עולים  רבים הצליחו לחזור למקצועותיהם הקודמים כמו: שענים, סוחרים, יזמים. רמתיים פרחה מן הבחינה המסחרית.

סיפר משה ינוביץ`(לימים ראש מועצת הוד השרון), שנולד ב-1927 בטקוץ שברומניה, היה פעיל במסגרת העלייה והחלוץ ועלה ארצה בשנת 1947 לאחר שישב בתור מעפיל במחנות בקפריסין. חבר גרעין הכשרה בדגניה א', שירת בצה"ל. ב-1950 הגיעו הוריו למעברת רמתיים בה היו כ-30 משפחות מרומניה. הוריו קיבלו שם אוהל. הם רצו שמשה יגור לידם, והוא הקים את ביתו בשכונת נווה הדר, שהוקמה באותה העת ובה נבנו בתים דו-משפחתיים, שבכל דירה  חדר, או חדר וחצי. הוריו קיבלו דירה שכזאת והוא, בהיותו חייל משוחרר, קיבל דירה דומה. בשכונה היו גם  עולים מעיראק ומצפון אפריקה, ומשה התיידד אתם. בד-בבד עם עבודתו לפרנסתו השתלב משה בפעילות ציבורית, ובמיוחד עסק בקליטה.
המעברה שכנה ליד רמת הדר, אך השתייכה למועצת רמתיים.
קליטתו של ינוביץ` היתה טובה ובשנים 1969-1963 ניהל את סניף בנק הפועלים ברמתיים וכיהן כחבר הנהלת המועצה המקומית.

(עד כאן מתוך הספר: העיר בירוק, סיפורה של הוד השרון,/אריה חשביה. 1996)

בשנים 1978 - 1969. כיהן משה ינוביץ` כראש מועצת הוד השרון  

בהדרגה הוסבו מעברות גיל עמל, נווה הדר וגיורא לשכונות של קבע. מצבם הכלכלי של אנשי המעברות  השתפר, ורמת התושבים עלתה.
עד אז התבססה החקלאות היהודית ברובה על עבודה ערבית שהיתה זולה, יעילה - ובשפע. הודות לעולים החדשים שהתערו במושבה, השתנו מאוד שיעורי העבודה העברית בחקלאות. כמו כן התחילו עולים חדשים לקבל תפקידים ציבוריים, בהסתדרות ובמועצה המקומית

המעברות שהיו ברמתיים הפכו לשכונות מבוססות, גיורא 1962, גני צבי 1948 ונווה הדר 1949. נווה נאמן שהוקמה בשנת 1951 אוכלסה בתושבים מפוני המעברות.

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון