במגדיאל
בשנים הראשונות להקמתה, היו חיי התרבות במגדיאל דלים מאוד, עד שהוקם במרכז המושבה צריף ובו בימת תיאטרון. הצריף הוקם ליד המקום שבו נמצא לשעבר סניף הדואר במגדיאל.  לצריף היה גג מקומר ואת הקיר המזרחי שפנה לכיוון חצר בית הספר ניתן היה לפרק.  התפנה מקום לקהל צופים גדול ממה שהיה יכול הצריף להכיל ובתוכו הוקמה בימת עץ. הותקנו בה גלגיליות להרמת תפאורות ודלת סמויה ברצפתה. לימים הפך הצריף הזה למועדון "מכבי".
הבימה התאימה לכל התאטראות מתל אביב  שהופיעו במושבה. הופיעו תאטרון "הקומקום", "המטאטא", "לי-לה-לו"  ו"הבימה". 
הודות לצריף התאטרון-מועדון הזה, הגיע למגדיאל  קהל מכל הסביבה במקום לנסוע לתל אביב הרחוקה.
סיפר עזרא בינדר, תושב רמתיים "מאחר שאצלנו לא היה מרכז תרבות, היינו הולכים למגדיאל, הוותיקה מאתנו בשנה,". 

ברמתיים
להווי של צעירי רמתיים תרמו חברי גרעיני ההכשרות  שהתמקמו באזור.
סיפרה מלכה לדור תושבת רמתיים: "צעירים אלה נהגו לבוא למרכז רמתיים בערבים, לטייל ברחובה הראשי ולצאת במחולות הורה, כפי שהיה מקובל בין החלוצים בארץ-ישראל."
הוסיפה על כך נחמה לב, תושבת רמתיים: "כל היום עבדו ובערב היו הולכים להרצאות או לאירועים, ועוד נותר זמן לקריאה. החיים כאן היו מלאים ויפים."
רבים מוותיקי מגדיאל ורמתיים מזכירים את חשיבותו של צריף הספרייה הירוק ברחוב הבנים  בתור אחד ממוקדי התרבות של בני הנוער 
כך סיפר בן-עמי זמיר: "החיים של בני הנוער סבבו סביב חצר בית הספר, מועדון הספורט של `מכבי` וצריף הספרייה שניצב במרכז המושבה. בתקופה מאוחרת יותר, כשהכניסו חשמל, היה עמוד החשמל במרכז מגדיאל מקום מפגש שלנו בערבים." את הספרייה ניהל שנים רבות אברהם ליפשיץ. בנוסף, כעבור שנים, הוקמה ספרייה בבית מועצת הפועלים בדרך מגדיאל 55, שאותה ניהל יעקב גינינסקי ממגדיאל(בשנת 1999, נהרס המבנה).
בדרך רמתיים פינת הבנים, של היום, עמד הקיוסק של משפחת אופטובסקי. רק להם היה רדיו, ולשם הלכו לשמוע חדשות.

בחגים חגגו הילדים בל"ג בעומר סביב מדורות גדולות, ובפורים הרבו במעשי קונדס.
סיפר אליעזר כספי מרמתיים: "בפורים התחפשנו והיה שמח. היה סנדלר אחד שבא מרוסיה, שם שירת 25 שנים בצבא הצאר ניקולאי. הוא היה צנום, גבוה, ונהג לנעול מגפיים ממורקים למשעי וללכת זקוף כמו חייל רוסי, כשהיינו מתחפשים, היינו מצרפים אותו לחבורתנו - אף-על-פי שהיה מבוגר בהרבה מאתנו - משום שהוא נראה כמתחפש, בכל ימות השנה. והיה במושבה רופא שאמרו עליו דרך היתול שהוא סנדלר. מה עשינו בפורים? החלפנו את השלט של הרופא בשלט של הסנדלר..."

ביתר ימות השנה ארגנו הילדים תאטרון. נהגו להתלבש בבגדים שלקחו בהשאלה מן המבוגרים ואלתרו עלילות. כולם עסקו בארגון ההצגה: סידרו מושבים וגבו מיל אחד דמי כניסה (רוב המוזמנים לא שילמו אך הילדים שמחו שבאו צופים להצגותיהם).

משפחתו של רופא השיניים גורדון, שבאה למגדיאל מגרמניה ,  הביאה עמה "ליפט"(ארגז גדול שבו העמיסו את המטלטלים באוניה ש.ק) מלא רהיטים וחפצים. כשמשפחת גורדון הוציאה מתוך ה"ליפט" כל מה שנדרש לה, מצאו בו הילדים קופסאות ופחיות ומהן בנו תפאורות, וכן התקינו מסך מִבַּד. בני הזוג גורדון לא ששו למסור רבים מן הפריטים לצורכי "התאטרון", אבל בנם השתתף בהצגות ועל כן  נעתרו.

ברמת הדר
 ועדת תרבות ברמת הדר דאגה למתן שיעורים בעברית למבוגרים  והביאה מרצים שדיברו על אמנות ועל היסטוריה. אנשי הוועדה אספו כסף וקנו פסנתר כנף כדי לאפשר קיום קונצרטים קאמריים.

בכפר הדר
בכפר הדר נבנה צריף ששימש מקום מפגש לחברים ובערבים שקק המקום חיים. לימים החליטה מועצת הפועלים בכפר הדר לבנות בית מפגש חדש, לידו הסילו,  שיקרא "בית הפועלים". התכנון הופקד בידי האדריכל מרדכי מסטצקין-קרייתי, אחיו של המהנדס שמואל קרייתי, שהיה לו פרדס במקום. טקס הנחת אבן הפינה נערך ביוני 1939 ומסיבת סיום הבנייה התקיימה בבאוקטובר אותה שנה. בית הפועלים הכיל שני חדרי משרדים שיועדו למועצת הדר וללשכת העבודה וגם אולם לאספות ולפעולות תרבות. הבניין הוקם בעזרת המרכז החקלאי ובתרומות ימי עבודה של פועלי המקום.

בכ"ט בנובמבר 1947, עת הוכרזה באו"ם חלוקת ארץ ישראל, ישבו בכל מושבה סביב מקלטי הרדיו הבודדים שהיו, ולאחר כשנודעה התוצאה יצאו כולם למרכזי המושבות ויצאו במחול הורה סוער.