הווי ותרבות בארבע המושבות

בשנים הראשונות, היו חיי התרבות במגדיאל דלים מאוד, עד שהקימו במרכז המושבה צריף ובו בימת תיאטרון. הצריף הוקם ליד המקום בו נמצא סניף הדואר במגדיאל. לצריף היה גג מקומר, וקיר אחד שלו (הקיר המזרחי)שפנה לכיוון חצר בית הספר, ניתן לפירוק כדי לפנות מקום לקהל צופים גדול ממה שיכול הצריף להכיל. לימים הפך הצריף הזה למועדון "מכבי". בימת העץ שהוקמה בצריף התרבות של מגדיאל היתה משוכללת למדי. הותקנו בה גלגליות להרמת תפאורות, והייתה בה דלת שאפשרה להיבלע ברצפה. כל התאטרונים מתל אביב של אותה תקופה הופיעו על בימה זו ויכלו לקיים הופעותיהם ללא בעיה. הופיעו מתאטרון "הקומקום", "המטאטא" "לי-לה-לו" ואפילו "הבימה", ומכל הסביבה באו למגדיאל כדי לצפות בהצגות.

הודות לצריף התאטרון-המועדון זה, הגיע למגדיאל  קהל מכל הסביבה. מהרצליה, מכפר סבא סיפר עזרא בינדר, תושב רמתיים "מאחר שאצלנו לא היה מרכז תרבות, היינו הולכים למגדיאל, הוותיקה מאתנו בשנה,". מרכז הבידור האחר היה רחוק הרבה יותר - בתל אביב.

להווי של צעירי רמתיים תרמו חברי ההכשרות-הגרעינים, שהיו באזור. סיפרה מלכה לדור תושבת רמתיים: "צעירים אלה נהגו לבוא למרכז רמתיים בערבים, לטייל ברחובה הראשי ולצאת במחולות הורה, כפי שהיה מקובל בין החלוצים בארץ-ישראל."
הוסיפה על כך נחמה לב, תושבת רמתיים: "כל היום עבדו ובערב היו הולכים להרצאות או לאירועים, ועוד נותר זמן לקריאה. החיים כאן היו מלאים ויפים."

צריף הספרייה הוזכר בזיכרונותיהם של רבים מן הוותיקים בתור אחד ממוקדי התרבות של בני הנוער במגדיאל. וכך סיפר בן-עמי זמיר: "החיים של בני הנוער סבבו סביב חצר בית הספר, מועדון הספורט של `מכבי` וצריף הספרייה שניצב במרכז המושבה. בתקופה מאוחרת יותר, כשהכניסו חשמל, היה עמוד החשמל במרכז מגדיאל מקום מפגש שלנו בערבים." את הספרייה ניהל שנים רבות אברהם ליפשיץ. ספרייה אחרת, שהוקמה כעבור שנים, נוהלה בידי יעקב גינינסקי בבית מועצת הפועלים בדרך מגדיאל 55(בשנת 1999, נהרס המבנה)

בדרך רמתיים פינת הבנים עמד הקיוסק של משפחת אופטובסקי. רק שם היה רדיו, ולשם היו הולכים לשמוע חדשות.

החגים היו ימי בידור לילדים. בל"ג בעומר חגגו סביב מדורות גדולות, ובפורים הרבו במעשי קונדס. סיפר אליעזר כספי ממגדיאל: "בפורים התחפשנו והיה שמח. היה סנדלר אחד שבא מרוסיה, שם שירת 25 שנים בצבא הצאר ניקולאי. הוא היה צנום, גבוה, ונהג לנעול מגפיים ממורקים למשעי וללכת זקוף כמו חייל רוסי, כשהיינו מתחפשים, היינו מצרפים אותו לחבורתנו - אף-על-פי שהיה מבוגר בהרבה מאתנו - משום שהוא נראה כמתחפש, בכל ימות השנה. והיה במושבה רופא שאמרו עליו דרך היתול שהוא סנדלר. מה עשינו בפורים? החלפנו את השלט של הרופא בשלט של הסנדלר..."

בימות השנה האחרים ארגנו הילדים תאטרון. היו מתלבשים בבגדים שלקחו בהשאלה מן המבוגרים והיו מאלתרים עלילות. כולם עסקו בארגון ההצגה. היו מסדרים מושבים וגובים מיל אחד דמי כניסה (רוב המוזמנים לא שילמו, אבל הילדים שמחו שבאו צופים להצגותיהם). כשבאה למגדיאל מגרמניה, משפחתו של רופא השיניים גורדון, היא הביאה עמה "ליפט"(ארגז גדול שבו העמיסו את המטלטלים באוניה ש.ק) מלא רהיטים וחפצים. לאחר שבני המשפחה הוציאו מתוכו את כל מה שנדרש להם, מצאו בו הילדים קופסאות ופחיות ומהן בנו תפאורות, וכן התקינו מסך מִבְָּד. בני הזוג גורדון לא ששו למסור רבים מן הפריטים לצורכי "התאטרון", אבל בנם השתתף בהצגות ועל כן הם נעתרו.

ברמת הדר היתה ועדת תרבות שנתנה שיעורים בעברית למבוגרים, וכן הביאה מרצים שדיברו על אמנות ועל היסטוריה, הוועדה אספה כסף וקנתה פסנתר כנף כדי שיהיה אפשר לקיים קונצרטים קאמריים.

בכפר הדר נבנה צריף כדי לשמש מקום מפגש לחברים. בערבים שקק המקום חיים. לימים החליטה מועצת הפועלים בכפר הדר לבנות בית מפגש חדש שיקרא "בית הפועלים". התכנון הופקד בידי האדריכל מרדכי מסטצקין-קריתי, שלאחיו, המהנדס שמואל קריתי, היה פרדס במקום. טקס הנחת אבן הפינה נערך ביוני 1939 ומסיבת סיום הבנייה - באוקטובר של אותה שנה. בבית היו שני חדרי משרדים למועצה וללשכת העבודה ואולם לאספות ולפעולות תרבות. הבניין הוקם בעזרת המרכז החקלאי ובתרומות ימי עבודה של פועלי המקום-זהו מתחם הסילו.

בכ"ט בנובמבר 1947, עת הוכרזה באו"ם חלוקת ארץ ישראל, ישבו כולם סביב מקלטי הרדיו הבודדים שהיו, ולאחר שהושמעה התוצאה יצאו כולם למרכזי המושבות והחלו לרקוד הורה.