בראשית צעדיו העצמאיים בארץ הועמד הקיבוץ בפני השאלה בדבר מקום השתקעותו. הַיִשאר בחדרה או יעבור למגדיאל אשר בשרון הצעיר? נערך ויכוח בהשתתפות נציג הועד הפועל של הקיבוץ הארצי ולבסוף סוכם לעבור למגדיאל. לאחר ביקור שליחים במגדיאל ומשא ומתן עם המרכז החקלאי על מגרש, אוהלים, צינור מים ועוד, יצאה באחד מימי חודש מארס 1930 קבוצה ראשונה בת שלושה בחורים ושתי בחורות  לתקוע יתד במגדיאל.
עגלון חֲדֵרָתִי הוביל את האנשים עם מעט מטלטליהם אל תחנת הרכבת בחדרה, משם נסעו ברכבת עד תחנת קלקיליה ומשם הלכו ברגל, בעקבות שני גמלים שעל דבשותיהם הועמסו המטלטלים. עד הגיעם בדרך החולית אל חורשת האקליפטוסים שבקצה מגדיאל (כיום יער ויצמן ברחוב אסירי ציון). בפינת החורשה, הוקם האוהל הראשון. 
עד מהירה התמלא המקום באוהלים לְבַנים ונקבע כמקום המחנה הזמני של הקיבוץ.     

עבודה במקום כמו: תלישת תורמוסים והצנעתם בקרקע לשם דישונה, נטיעה ועבודה בפרדסים, היתה מצויה בימי האביב והקיץ.

ביוני 1930 כבר מנה הקבוץ 45 חברים, שהיו צעירים בני 20 – 22, חסרי נסיון. בנובמבר 1930 מספר החברים היה 55. 

בבוא הסתיו, נסגרו הפרדסים הצעירים ובמושבה שָׂרַר מחסור בעבודה, שאילץ לחפש דרכים להתפרנס. קבוצות חברים יצאו לחפש עבודה בסלילת כבישים בעמק, במשתלה בשכונת בורוכוב, בלול בקיבוץ מזרע, במטבח במשמר העמק, בטיפול בתינוקות בירושלים. קבוצת חברות יצאה לעבוד במשק בית בתל אביב. רק קבוצה קטנה של חברים נותרה במקום ומצאה עבודה בחפירת תעלות, בעקירת עצי אקליפטוס, בבניה ועוד.
בימי האביב התחדשה שוב העבודה בפרדסים ובנטיעה חדשה. 
ב-1931 החלו עבודות בכביש פתח תקוה רעננה.

בסוף השנה השנייה לקיומו נמנו בקבוץ 70 חברים.

המצב הכלכלי היה בכי רע, לא פעם הלכו החברים לישון על בטן ריקה.                                      

באותם ימים נקרא הקיבוץ "משמר השרון" ואחר כך הוחלף ל"עין השרון".
                                                                                            בתמונה:עין השרון במגדיאל                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

זה היה תוכן המכתב שנשלח מההסתדרות הכללית אל הקבוץ במגדיאל:

גרעין של הקיבוץ
"השומר הצעיר" מיוגוסלביה                                                               משמר העמק 29.5.1933

אל קבוץ "משמר השרון"
מגדיאל

חברים יקרים,
בזה אנחנו רוצים רק בקיצור להודיע לכם שהחלטנו להתאחד אתכם ובזמן הכי קרוב לעבור אליכם.
הקבוצה הראשונה של 3 בחורים כבר ביום החמישי או השישי והם ימסרו לכם כל הפרטים.
אנחנו ניגשים בתקוה רבה ורצון גדול לחיינו המשותפים שעומדים לפנינו.

להתראות!
בשם הגרעין:
הלל לבני

באחד הימים התבשרנו כי משלחת המוסדות המתיישבים ובה החבר גוברמן יצאה לאתר מקום ומשבצת קרקע להתיישבות בארץ עבור קיבוצנו שבמגדיאל. בין חברי המשלחת היו: י. וייץ, הרצלפד, בדר וברוך לין.
בדרך מקרה, כשחזרה המשלחת מסיורה בעמק בכביש משמר העמק – חיפה, הצביע וייץ לעבר הגבעה מזרחית לקישון וסיפר כי מסביב לגבעה נרכש באחרונה על ידי הקרן הקיימת שטח לא גדול. מיד עלו על הגבעה, העיפו מבט מראשה השומם אל הכרמל, אל יערות האלונים והליבנה שמסביב, אל חיפה ועמק זבולון ובעיניהם נדלק אור: זהו המקום!

מספר ישעיהו וגנר מתל אביב בתכניתו של משה טימור שישי אישי ברשת ב', בדצמבר 2009 היה בן 94
עלה לארץ בשנת 1933 במסגרת גרעין לכיבוש שער העמקים מרומניה, באוניה עם סרטיפיקט.
הם הקימו את הקיבוץ במגדיאל וההכשרה הקימה אוהלים בחורשת האקליפטוסים עד שהקיבוץ יצא להתיישבות.
ישעיהו נשאר בארץ ועבד בתחילה בפרדס ובבנין. הוא מספר כי בהתחלה הביאו את החוֹרָנִים מחוֹרָן ללא בגדים שעבדו בפרדסים, היתה להם שיטה – בקצה השורה תלו חַלְווָה ומי שהיה מגיע ראשון היה מקבל אותה.
כשהתחילה המלחמה נגד העבודה הערבית, הביא ארגון האכרים ממרמורש שברומניה עובדים יהודים שהחליפו את החוֹרנים הערבים.