ה"הגנה".

ארגון ה"הגנה" במושבות

 ה"הגנה" היתה חצויה: חלק הארי שלה היה מחתרתי, וחלק אחר היה גלוי, במסווה של שירות במשטרה או ב"משטרה המיוחדת" - חיל הנוטרים (ה"גפירים") - שהקימה ממשלת המנדט לתגבר את כוחות המשטרה והצבא בהתמודדותם עם "המרד הערבי הגדול" - מאורעות 1939-1936. אצ"ל ולח"י, לעומת זאת, פעלו אך ורק במחתרת.
בקרב מפקדי ה"הגנה" באזור בלטו זלמן תלם ממגדיאל ואברהם גליניק מרמתיים. זלמן פראם ממגדיאל, שהיה חבר ה"הגנה", הושבע בתור שוטר מוסף, "גפיר". לאחר שנשבע אמונים לכתר האנגלי, הוא הורשה לשאת נשק, ונשקו - כמו נשקם של לובשי מדים רבים אחרים בקרב היהודים ששירתו במשטרה המנדטורית - שימש לא אחת לאימונים של אנשי ה"הגנה" האחרים.

במחתרת היה פראם מופקד על "סליק" של נשק שנמצא בדיר העזים של איסרובסקי (לימים, החותן שלו). החביות היו קבורות באדמה, מכוסות בקש. הנשקים היו מטמינים שם את כלי הנשק והתחמושת, ומפעם בפעם שבים ומוציאים אותם כדי לנקותם ולמשוח אותם בשמן סיכה או לאפשר לחברי ה"הגנה" להתאמן בהם.
חברי ה"הגנה" עברו אימוני שדה ולפעמים גם התאמנו בירי ובהטלת רימון, והיו שלמדו להפעיל מרגמה 25 מ"מ - "טו-אינץ`". "חשבנו שנכבוש את כל העולם במרגמה כזאת," סיפר יעקב פיינשטיין. "כשהיה צריך להשתמש בה, במלחמת העצמאות, ראינו שהיא לא יעילה..."

שולמית ויתקון-שמאלי, תושבת רמתיים, היתה חברת "הנוער העובד", ובהיותה בכיתה ט` צורפה ל"הגנה". "העבירו `קשר` בסודי סודות, מאיש לאיש, שבערב מסוים צריך לבוא - בנפרד - לצריף בפרדס מסוים," סיפרה שולמית. "חיכינו בחוץ בדפיקות לב. אני הייתי נרגשת ומתוחה במיוחד משום שהייתי צעירה בשנה מהכיתה שלי (כי קפצתי כיתה). פחדתי שלא יצרפו אותי ל`ארגון`. נכנסנו אחד-אחד. ישב שם המפקד עם נר דולק, תנ"ך ואקדח על השולחן, והיינו צריכים להישבע אמונים. אחד הנערים חשש שמא לא ענה כמו שצריך לשאלות שהוצגו לפנינו. זה היה יצחק בן-מנחם, שלימים היה לוחם אגדי שכינויו גוליבר."

טקס ההשבעה של חברי המחתרת החדשים הותיר בלב כולם רושם בל יימחה.
"ההשבעה שלנו נערכה בסוף חג הסוכות. פניו של המפקד שהשביע אותנו הוסתרו באפלולית שנוצרה על ידי הזווית שבה הוצב הפנס מול ספר התנ"ך, על השולחן. זה היה מעמד מרגש מאוד," סיפרה חנה לוין-רוזן מרמתיים.

הנערות והנערים שצורפו לשורות ה"הגנה" אורגנו בגדודי הנוער, גדנ"ע, שקיבלו אימון קדם-צבאי אבל לא נועדו להשתתף במבצעים קרביים. הם היו קשרים ומדביקי כרוזים. במסגרת חישול הגוף והרוח אימנו אותם בשדאות ובהתמצאות בלילה: קראו לזה א"ש לילה (אימוני שדה בחשכה). המדריך של שולמית ויתקון-שמאלי בגדנ"ע, יהויכים קנולר, עשה לחניכיו מבחן אומץ, ושלח אותם באישון לילה ברגל מרמתיים לרעננה דרך גבעת חן. לא המרחק היה הבעיה אלא הפרדסים וחורשת האקליפטוסים שמן העבר האחד שלהם היתה שכונת הפועלים ומן העבר האחר - השבט של אבו-קישק, שכלביו נבחו כשהבחינו בתנועתם של בני הנוער.

"פחדנו - אבל המשכנו ללכת!" סיפרה שולמית.
"יצאנו למסעות שנועדו לאפשר לנו להכיר את המולדת ברגליים ולחשל את גופנו," סיפרה חנה לוין-רוזן. "בחופש הגדול של 1944 עברנו במשך 6 שבועות קורס של ספורט שימושי, מחנאות, תרגילי סדר - כדי להיות `מדריכי עזר למ"כים`. הקורס התקיים ליד שוני, בפאתי בנימינה, סמוך למחנה של בית"ר. היתה לנו ברעננה מחלקת קשרים בפיקודו של יוסף גולדשטיין-גולן. אחד המדריכים, חנוך איביאן, נהרג בקרב בביר עדס בתחילת מלחמת העצמאות."

רמת הדר היתה מעוז של ה"הגנה". שלומית אדלר, שהיתה חברת הארגון במקום, למדה עם חבריה למחתרת לזרוק רימונים ולירות באקדח וברובה, "אם כי לא ירינו אף פעם אש חיה, מחשש שמא יגיעו קולות הירי לאוזניים בריטיות," סיפרה שלומית. כשהגיעה אניית מעפילים לחוף שפיים נחפזו אל החוף "יקים" רבים מרמת הדר כדי להתערבב עם המעפילים ולבלבל את האנגלים.
על ה"הגנה" ברמת הדר סיפר גם דן הברר: "ה`הגנה` היתה חזקה מאוד אצלנו. אנחנו, הילדים, ראינו אנשים מתאמנים ומילאנו את פינו מים." אמו של דן, הדה, היתה מרכזת העזרה הראשונה ב"הגנה", והפעילה בביתם תחנה של עזרה ראשונה. אביו היה אחד השומרים על גשר הירקון.
יצחק לב, שהצטרף ל"הגנה" בעודו תלמיד במקווה ישראל, נמנה עם הפעילים המרכזיים בכפר הדר. חברי "הגנה" רבים מתל אביב קיבלו בכפר הדר את הכשרתם בתנאי שדה. נוהלו שם קורסים לפלוגות שונות של הפלמ"ח, כמו מחלקת החבלה והמחלקה הגרמנית. הפלמ"חניקים התאמנו בפרדסים שהיו מוקפים בגדרות תיל ובשדרות ברושים צפופות, ובית האריזה נתן מחסה לבחורים ולבחורות שעסקו באימוני נשק בלילות גשם.

כשהסכימו השלטונות הבריטיים להקים יחידות של נוטרים יהודים לסייע בשמירה על הסדר והביטחון, אפשר הדבר ל"הגנה" להשתמש בנשק החוקי של הנוטרים. בחסות חיל הנוטרים נתאפשר ירי במטווחים בכדורים חיים - ולא בכדורי סרק - והדבר הוסיף ביטחון למשתתפים בקורסים, וגם הרגשת סיפוק ועניין.
בכפר הדר היה גם מרכז לפריקת נשק שהוברח לארץ מחוץ-לארץ. המוקד הזה היה בבית האריזה של יצחק לב. מכבש כביש מוסווה היה מגיע עד לפתח בית האריזה, ופעילי ה"הגנה" היו פורקים את הנשק מתוך תוף המכבש ומטמינים אותו בין התפוזים. לאחר מכן היו מפזרים אותו למקומות מסתור שונים בארץ.

"כאשר ה`הגנה` ביקשה לערוך מפגש אזורי, היו בוחרים בפרדס גדול, המרוחק מדרכי הפטרולים של הבריטים; למשל, פרדס סקורוחוד במגדיאל," כתב אפרים הרץ בזיכרונותיו. "נוטרים היו ממונים על השמירה לגישה לפרדס מכל עבריו. גם תרגילי-שדה נערכו במקומות כאלה. באחד הימים הגיעה פלוגת חברים כדי לקיים קורס מפקדים. רובם לא היו מקומיים. גייסו כמה נוטרים, שצורפו לקורס גם כדי לאבטח אותו מפני הבריטים - וכן צירפו אלינו את הקשרית המקומית, לאה אהרונוביץ`. אלה שגרו בקרבת מקומן ישנו בבית. העיקר היה להתייצב למפקד בזמן."