בית העלמין של רמתיים

 ב-1935, הלך לעולמו ברמתיים. אחד מתושבי המקום - ועדיין לא היה בית קברות ביישוב הצעיר. "היינו אנשים צעירים ולא חשבנו על התקנת בית קברות," סיפר יוסף קריגר בזיכרונותיו. לאחר התייעצות קצרה הוחלט שלא לשלוח את המת לקבורה באחד היישובים הקרובים, אלא להקצות חלקת קרקע לבית עלמין ליישוב הגדל ומתפתח.
למטרה זו הוקצה אחד המגרשים שנרכשו מאדמות עין חי, ממערב לכפר מל"ל, כעבור פרק זמן פנו מר שרק וד"ר סימון בשם תושבי רמות השבים וביקשו לצרף את יישובם לבית הקברות ברמתיים. היתה נטייה להיענות להצעה. באחד הדיונים המשותפים הודיעו נציגי רמות השבים שיש להם חברה קדישא משלהם והיא תשרת את תושבי רמות השבים. התעורר החשש שעלולים לצוץ חיכוכים בין שתי חברות קדישא הפועלות במקום קבורה אחד והועלתה הצעה לאחד אותן. ואולם התברר שהדבר לא ניתן לביצוע בשל מנהגי קבורה שונים.

על גבול בית הקברות של רמתיים היתה חלקה של שני דונמים שהיתה שייכת לאדם שנספה בשואה, ואנשי רמות השבים קבעו בה את בית הקברות שלהם.

שביל צר הפריד בין שוכני העפר בשתי החלקות. מנהגי הקבורה השונים לא הפריעו את מנוחת עולמם של המתים, אבל היה בהם טעם לפגם בעיני החיים.

באחד הימים נגול חיזיון סוריאליסטי בכביש הראשי שבמרכז רמתיים: הלוויה יוצאת דופן שבראשה מתנהל סוס רתום לעגלה שהמנוח מוטל עליה. ההלוויה התנהלה בכיוון דרום ואילו בית העלמין היה בכיוון צפון. מספר המלווים היה קטן יחסית (15-10 אנשים), ובלטו בהם אנשי "ועד שמאל" של רמתיים, (שהיתה בה תקופה מסויימת חלוקה בין שמאל לימין). הם ליוו את המת למנוחת עולמים בירקונה. התברר שזה היה המשכו של המאבק בין שמאל לבין ימין, שתחילתו בחֶרֶם על בית הספר הכללי. מאחר שמזכירות הוועד הוותיק היתה מופקדת מן הבחינה המנהלית על בית העלמין, ומאחר שאנשי השמאל לא רצו לפנות אל הוועד הזה כדי להסדיר את ענייני הקבורה של חברם, הם החליטו לשלוח את המת לקבורה בירקונה.

חיזיון זה לא נשנה. תושבי ירקונה לא רצו לעשות את בית העלמין שלהם למקום קבורה כללי, וגם בקרב אנשי רמתיים לא נמצאו תומכים להפרדה בין המתים 

בשנת 1979, הוקם בשכונת נווה הדר, בית עלמין לכלל תושבי הוד השרון.

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון, 2021