בית העלמין הישן של רמתיים

לפי יוסף קריגר- מתוך "מזיכרונותיו של ציוני", ספר

בשנת 1935 קרה מקרה פטירה ברמתיים, היינו אנשים צעירים וכל מחשבותינו ומרצנו היו נתונים לחיי היום יום שלנו ומה שהם תובעים.
לאחר התייעצות החלטנו שלא לקבור את הנפטר באחד הישובים הקרובים לנו אלא להקצות חלקת אדמה, שתהיה לבית עלמין ליישובנו הגדל ומתפתח.
היו לנו כמה מגרשים שרכשנו מעין חי-כפר מל"ל. את אחד מהם בגודל של 2 דונם, הועדנו למטרה זו.
ועם כריית הקבר הראשון היתוסף ליישובנו מוסד חשוב.
כעבור זמן פנו אלינו האדונים שְרֶק מכפר מל"ל ודר' סימון מרמות השבים, בשם תושבי רמות השבים השכנה וביקשו  שנצרף גם אותם כשותפים בבית העלמין. היחסים ביננו היו טובים והם גם שכנים לבית העלמין אז השבנו בחיוב.
באחד הדיונים המשותפים בעניין, הם הודיעו כי יש להם חברה קדישא משלהם, והיא שתשרת את תושבי רמות השבים. אצלנו התעורר חשש כי בין שתי חברות הקדישא עלולים לצוץ חיכוכים מיותרים במקום קבורה אחד, אז הצענו להם לאחד אותן. אך התברר הדבר לא ניתן לביצוע בשל מנהגי קבורה שונים. ברוב הארצות בחו"ל נהוג לקבור את המת בארון ואילו בארץ ישראל, לא.
כיוון שחברות הקדישא עומדות תחת פיקוח הרבנות והיא מתנגדת לקבורה בארון. לא התאפשר האיחוד.
על גבול בית הקברות של רמתיים היתה חלקה בת שני דונם השייכת לאדם שנספה בשואה. אנשי רמות הפכוה לבית העלמין שלהם.
מאז רק שביל צר מפריד בין שוכני העפר של רמתיים ורמות השבים ומנהגי הקבורה אינם מפריעים את מנוחתם.

באחד הימים נגול חיזיון סוריאליסטי בכביש הראשי שבמרכז רמתיים: הלוויה יוצאת דופן שבראשה מתנהל סוס רתום לעגלה שהמנוח מוטל עליה. ההלוויה התנהלה בכיוון דרום ואילו בית העלמין היה בכיוון צפון. מספר המלווים היה קטן יחסית (15-10 אנשים), ובלטו בהם אנשי "ועד שמאל". הם ליוו את המת למנוחת עולמים בירקונה. התברר שזה היה המשכו של המאבק בין שמאל לבין ימין, שתחילתו בחרם על בית הספר הכללי. מאחר שמזכירות הוועד הוותיק הייתה מופקדת מן הבחינה המנהלית על בית העלמין, ומאחר שאנשי השמאל לא רצו לפנות אל הוועד הזה כדי להסדיר את ענייני הקבורה של חברם, הם החליטו לשלוח את המת לקבורה בירקונה.
החיזיון הזה לא נשנה. תושבי ירקונה לא רצו לעשות את בית העלמין שלהם למקום קבורה כללי, וגם בקרב אנשי רמתיים לא נמצאו תומכים להפרדה בין המתים.

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון