בית העלמין במגדיאל


כמה שנים לאחר עליית האבות המייסדים על הקרקע, הלך לעולמו, אברהם זיו-אב, בט"ז בשבט תרפ"ז, 19 בינואר 1927, והוא רק בן 51. היה זה הנפטר הראשון במושבה. מותו זעזע את המושבה הצעירה ויצר צורך שעד לאותה העת לא נתנו עליו את הדעת: להקדיש חלקת אדמה לבית עלמין.


בספר הפרוטוקולים של מגדיאל אנו מוצאים את הרישום הזה, המובא כאן כלשונו, בלשון העברית שנהגה בימים ההם:
וכך נכתב: 
"ביום הרביעי, ט"ז שבט תרפ"ז (19.1.27), בשעה שש וחצי לפנות בוקר יצא חבר המושבה אברהם זיו-אב מחצרו עם פרותיו והכניסן להמקום (לא רחוק מחצרו) (בלשון הסופר)שמשמה הן כולן הולכות למרעה. וכתום המלאכה הזו הספיק עוד להתאונן בפני הרועה שמרגיש לא טוב ותוך כדי דיבור נפל שדוד. תיכף הבהילו את החובשת (הגב` לוקצ`ר) וכל התאמצויותיה בעזרת הנאספים להשיב את רוחו היו לאל (הלב היה חלש מאוד). והרופא שבא מרעננה היה נאלץ לרוב דאבונו לאשר לנו את מותו של חברנו החביב והנעים.

מיד נתכנסו חברי הוועד לישיבה תכופה בהשתתפות רוב התושבים ומתוך שברון-לב ואבל הכריזו על ביטול המלאכה במושכה והשומר נשלח להפסיקה בכל פינות מגדיאל...

היו"ר מר שמואל  זוכוביצקי עודד את הנאספים שלא להתייאש כי אנו בתקופת התחלת בנין המושבה שלנו ועלינו להתחזק, להתאמץ ולהמשיך את העבודה במרץ כפול ובעקשנות מרובה.

ה' (החבר) ספיבק שבתי: צריך עתה להחליט על המקום הקבוע לבית-עלמין. נחוץ לעשות את כל המנהגים הכרוכים בעקב בית-קברות חדש".

כולם מביעים את רצונם שיביאו את המת לקבורה במגדיאל ולא בכפר סבא. 

את החלקה 207 שעל-יד יער פסקל (סוף רחוב אסירי ציון, שמחה קליין)- שהיה מקום מושבם של מגורשי תל-אביב-יפו שגירשו התורכים - קובעים לבית עלמין, ואת המקום היה צריך לסדר ולגדור.

נבחרים שני אנשים, מר אידלשטיין יהודה המורה, ומר דאום ש' (שמואל) - לנסוע אל הרב בכפר סבא ולברר אתו את כל השאלות הכרוכות בקבורת המת הראשון. (הרב הרשה לקברהו במגדיאל כרגיל ולא להאריך בסידור הקבורה).

עד שעת הקבורה שולחים משמר הכבוד אל המת! 1) פריל ש`; 2) גרינברג ש`; 3) פלטינסקי; 4) שפיבק שבתי; 5) רוזנבלום רפאל; 6) יום טוב; 7) וינקלר ח`; 8) קולטון; 9) פירסט ל`; כל שלושה אנשים שמרו שעתיים.

סדר הקבורה. נבחרים שלושה סדרנים: פוטש, ספיבק יצחק וגולדברג.
 

אחרי שפריל וצודיק בעזרת אחד מכפר סבא טיהרו את המת, הוציאוהו בשעה 3 בערך אחה"צ מביתו (במיטה שנעשתה היום לשם כך) כשילדי בית הספר הולכים לפני מיטתו וזר פרחים חיים בידם עם הכתובת "בית הספר - לידידו!" על-יד בית הספר מספידהו המורה מר יהודה אידלשטיין ואחרי זה כל בני המושבה בנעריהם ובזקניהם, שאליהם נצטרפו גם מיתר המושבות, מלווים את המת לבית המועד לכל חי. על יד קברו הפתוח והטרי מספידהו  מר ז`וכוביצקי, ראש הוועד, בתארו את המנוח כקרבן טהור שנלקח מאיתנו בעד חטאינו אנו (הלא תמיד לוקחים לקרבן את הכי טהור), שהשלום איננו בסרר אצלנו. האסון הזה הפתאומי צריך להחזיר אותנו למוטב ולהשכין את השלום בקירבנו ועלינו להמשיך את העבודה במשנה מרץ, שהיא ראש מאווייו של המנוח ז"ל. את הבעת השתתפותנו בצערה של המשפחה נבטא בצורת עבודה בציבור למחרת בנחלתו של המנוח.

ויבך כל העם בדברו". (סוף ציטוט כלשונו)

וכך כותב שמואל זוכוביצקי-זקיף בספרו "גולה ומולדת" -

"אברהם זיו אב מת משבץ לב, אגב טיפולו בפרתו. מיתתו הפתאומית עשתה רושם מדכא על הכפר. הסתלקותו של אחד מטובי האנשים בכפרכשלעצמה והעובדה שמקרה מוות זה היה הראשון בכפר, השפיעו. נדמה כי בוני מגדיאל היו כה שקועים בכפר ובבנינו, ובחידוש ארחות -חייהם, עד ששכחו כלל על קיומו של המוות. לא קבענו מקום לבית קברות ולא היתה "חברה קדישא". במות זיו אב נמצאנו איפוא במבוכה גדולה. אך צרות ויסורים מעוררים למעשים, וכהרף עין התחלנו להשלים את החסר. אנשים שהתנדבו לטפל במת התייצבו לפני הוועד והם היו לחברה קדישא. קבענו בית קברות וכרינו את הקבר הראשון במגדיאל...במקום הספד השמעתי...תפילה לאל רחום ובקשה לנשמת זיו אבאם תבוא למעלה וישאלו מאין באת?-ואמרה: ממגדיאל החדשה. ואם יחפשו את השם ולא ימצאו אותו, כי עדיין לא נפתח פנקס מגדיאל,- תמסור כי החברים בונים את המקום ואת עצמם. ותפילה על שום מה? שלא ימהרו לנפול מאתנו עוד קורבנות, כי המלאכה מרובה ואין לוותר על מישהו כל זמן שמגדיאל לא תעמוד על תילה..."