בית ספר ממלכתי א', הראשון ברמתיים

רחוב בן גמלא

לא מעטים מילדי רמתיים למדו עד כיתה ח`, במגדיאל, עד שהוקם בית הספר ברמתיים, 1934. ואחר-כך המשיכו ולמדו בכפר מל"ל, את כיתות ההמשך – ט' - י"א (כתה י"ב טרם הייתה בארץ).

ציפורה שומרון לבית גפני מרמתיים, שהיתה מהתלמידים שלמדו בבית הספר העממי במגדיאל, סיפרה: "היינו הולכים בבוקר ברגל וחוזרים בצהריים ברגל - עד כיתה ג` או ד`, כשהתחילה להיות הסעה. זאת היתה דרך עפר לא סלולה, ובאמצע, קצת לפני הפנייה למוסינזון, היתה בעונת הגשמים שלולית גדולה מאוד. הייתי צריכה לעלות על הגדר שלצד הדרך כדי לעבור את הקטע הזה. לפעמים היה מפלס המים גבוה עד לגדר, ואז היו נעלי מתמלאות מים. הדרך מהבית לבית הספר - וחזרה - נמשכה כמחצית השעה." לימים נעשה הסדר בין ועד רמתיים לבין ועד מגדיאל, בדבר הסעה מסודרת של תלמידים באוטובוסים של "השרון" (לימים, "השרון המאוחד").

המושב, כפר מל"ל, נתקל בקשיים כספיים בכל הקשור באחזקתו של בית הספר, וכששקלו תושבי רמתיים להקים בית ספר מקומי, הציעו להם אנשי כפר מל"ל שותפות בבית ספרם .
ברמתיים התפתח ויכוח. היו שהתנגדו שילדי רמתיים ימשיכו ללמוד ביישוב אחר, במיוחד בתקופה שלא היתה הסעה מסודרת. סוגיה אחרת, נוקבת שבעתיים, היתה פוליטית. בית הספר בכפר מל"ל לימד את תלמידיו ברוח זרם העובדים, ואילו רבים מאנשי רמתיים רצו לחנך את ילדיהם על-פי רוחם הליברלית.

בין מנהלי המלחמה העיקשת בהקמתו של בית ספר ברמתיים בלט יוסף קריגר, חבר בעל משרד במרכז החקלאי. עם התומכים בו נמנו עובדים שהיזמים הפרטיים ממקימי רמתיים עזרו להם במצבים קשים וראו בהם חברים. "הם קיבלו נחלות אצלנו ועזרנו להם להתערות במקום. איך יכלו להיות כפויי טובה ולמנוע ממייסדי רמתיים לחנך את ילדיהם ברוחם?" תהו קריגר וחבריו הליברלים.

הקרן הקיימת לישראל הקצתה לבנייני ציבור ברמתיים את "גבעת הכיבוש", ששטחה כ-10 דונמים (גבעת הכיבוש-בין הדואר לרחוב הרשות ובין דרך רמתיים לבן גמלא משני צידיו כולל בית הספר והקולנוע ש.ק הצריף הראשון). בישיבת הוועד מ-29 ביולי 1929 דרש קריגר שבית הספר המקומי ייבנה בראש הגבעה. מאחר שבאותה שנה אירעו מאורעות דמים בארץ-ישראל - "מאורעות תרפ"ט", שנקודת השפל שלהם היתה הטֶבָח שעשו הערבים ביהודי חברון - הוחלט לבנות את בית הספר במיקום גבוה יחסית, והבניין יבנה מבטון מזוין ולו גג שטוח ומעקה מוגבה, שיוכל לשמש מבצר בעת צרה. (גישה דומה נקטו תושבי מגדיאל כשבנו במרכז המושבה שלהם את בית הכנסת הגדול.) בניין בית הספר ברמתיים כלל שני חדרים גדולים ללימודים, חדר מורים ומרפסת גדולה לאורכו. על גג הבניין נצבעו עיגולים גדולים בצבעים בולטים לעין, על-פי הוראות הצבא הבריטי ששלט בארץ, כדי לסמן לחיל האוויר הבריטי שבבית זה שוכנים אזרחים טעוני-הגנה.
הבניין אכן הוקם בראש "גבעת הכיבוש", שממנה נשקפת הסביבה כולה למרחק רב, בכיוון דרום, מזרח ומערב.
תחילה שכנו במבנה הזה גן ילדים וכיתה א`.

סיפר יאיר אמסטרדמר, תושב רמתיים. "בכיתה א` של בית הספר ברמתיים היינו חמישה או שישה ילדים, בכיתות ג` עד ה` למדנו במגדיאל. בכיתה ו` חזרנו לרמתיים והמשכנו שם עד לגמר ח`."

כשבאה השעה לפתוח כיתה ב`, היו שהתנגדו לכך ושוב ניטש ויכוח סוער. הוועד העלה את הנושא לדיון באֲסִפַת חֲבֵרִים. האספה היתה סוערת ומלווה בצעקות רמות. השוללים טענו כי, "יש בית ספר במגדיאל ויש בית ספר בכפר מל"ל, סמוך לרמתיים. אין צורך בבית ספר שלישי." ועוד הוסיפו השוללים ואמרו: "לא התנגדנו לכיתה א` משום שראינו בה המשך לגן הילדים ולא רצינו לטלטל פעוטות ליישוב אחר. כיתה ב` היא אופרה שונה." המחייבים העלו טענות שכנגד: א) בית הספר במגדיאל שייך לרשת בתי הספר הדתיים; ב) בית הספר בכפר מל"ל שייך לזרם העובדים, ותושבי רמתיים רוצים בית ספר כללי, בלי זרמים בחינוך.

בסוף הוצעה פשרה: המתנגדים יסכימו לפתוח במקום כיתה ב` בתנאי שהוועד יתחייב שלא לפתוח עוד כיתות. הוועד דחה על סף את ההצעה הזאת והתנגד להגבלה כלשהי ולבלימת ההתפתחות הטבעית של בית הספר המקומי. אחר-כך הועלתה הצעה אחרת: אם חבר רמתיים המשלם מסים לוועד המקומי ירצה לשלוח את ילדיו לבית הספר במגדיאל או בכפר מל"ל, יישא ועד רמתיים בחלק הארי של שכר הלימוד, אבל גם ההצעה הזאת נדחתה. בסופו של דבר הובא הנושא להצבעה באספה. וברוב דעות אושרה פתיחתה של כיתה ב` בלי הגבלות לעתיד.

כשהוברר שההצבעה נסתיימה לטובת המחייבים יצאו המתנגדים את האספה בהפגנתיות, וכעבור ימים מספר הקימו ועד משלהם, "ועד השמאל". כך נוצר מצב - שנמשך שנים רבות - שבו התקיימו באותו יישוב-רמתיים, שני ועדים שונים זה לצד זה.

הקמת בית הספר הטילה על שכמו של היישוב הקטן עול כבד של אחזקת המוסד החינוכי הזה ופיתוחו. מאחר שמספר התושבים ברמתיים לא היה גדול דיו לאכלס כיתות לימוד נפרדות בבית הספר, והיות שמספרם של תלמידי המקום אף פחת בגלל החרם שהטילו חברי זרם העובדים על בית הספר המקומי, הונהגה שיטה של כיתות משולבות.
רבקה בראל סיפרה, כי מאחר שהכיתה שבה למדה היתה קטנה והיו בה 10 בנים ו-3 בנות בלבד, למדה רבקה לפעמים עם כיתה נמוכה ממנה ולפעמים עם כיתה גבוהה ממנה.

לאחר שהוקם בית הספר ברמתיים, באו ה"יקים", יוצאי גרמניה מבית הספר בכפר מל"ל, שהעדיפו את החינוך הממלכתי על החינוך של השמאל ומילאו את בית הספר.

במרוצת הזמן, כשגדלה אוכלוסיית בית הספר ומספר הכיתות גדל, התעורר הצורך לבנות כיתות נוספות. נעשה שימוש במבנים מאולתרים, אבל זה היה פתרון זמני בלבד. אי אפשר היה להטיל מסים נוספים על התושבים, במיוחד שקצתם תמכו ב"ועד שמאל" והתנגדו מלכתחילה לבית הספר המקומי. משום כך נמכר אחד המגרשים הציבוריים שליד בניין המועצה (פינת דרך רמתיים ורחוב הרשות), ובכסף הזה נבנו שתי כיתות גדולות.

בניין בית הספר ברמתיים היה עכשיו מרשים בגודלו יחסית למקובל בימים ההם בארץ-ישראל. לימים גדל בית הספר והתפתח עד שהיה למוסד החינוכי הגדול ביותר באזור

בשנת 2008 הונחה אבן הפינה למבנה חדש לבית הספר, בסוף רחוב הבנים מול היער. בחודש יוני 2010 נערך טכס סיום השנה האחרון ברחוב בן גמלא וב-1 בספטמבר 2010 נחנך בית הספר ברחוב הבנים.

המבנה שנותר ברחוב בן גמלא, הפך למבנה משרדי העירייה.

רשמה שמחה קליין, הצריף הראשון, 2020