המוסד החינוכי על שם מוסינזון

המוסד הוקם כבית ספר חקלאי של עליית הנוער על אדמת הקרן הקיימת לישראל, באפריל 1941 ביזמתו של משה קול מזכיר תנועת הנוער הציוני. תמכו בו ארגון "הדסה" ארצות הברית והמחלקה לעליית ילדים ונוער בסוכנות היהודית.      

בשנת היווסדו קלט המוסד ילדים שהצליחו להימלט מהכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה באירופה. נקלטו בו גם "ילדי טהרן" שהגיעו ארצה מפולין דרך רוסיה ופרס. בהמשך נקלטו בו יתומים ניצולי מחנות הריכוז וההשמדה ועם קום המדינה - ילדים ונוער מארצות אפריקה והמזרח התיכון.
קליטתם של בני נוער עולים בבית הספר החקלאי במגדיאל היתה נקודת מפנה בקליטת העלייה ביישוב כולו.
מנהל המוסד הראשון, היה שמריהו אלנברג, לשעבר מנהל הגימנסיה העברית בלודז` שבפולין. הוא הצליח לעלות לארץ בתקופת השואה. עם המדריכים במוסד נמנו לפחות שלושה ניצולי שואה ולכן הבינו  לנפש חניכיהם. אחד מהם  משה בייסקי, לימים  שופט עליון בישראל ומי שהעיד במשפט אייכמן.
כשהגיע משה בייסקי למוסינזון היו שם כ-250 צעירים ניצולי שואה שעלו במסגרת עליית הנוער ובדרך כלל ללא הורים. בקבוצה של בייסקי, שמנתה 40 ילדים,  רק לשניים היו הורים ולשניים אחרים הורה אחד בלבד.
הילדים בגילאי 14-12 נשלחו לבית הספר היסודי מזרחי במגדיאל ובצהרים חזרו למוסד. הנערים עד גיל 18 נשארו ללמוד במוסד ולמדו תכנית לימודים מיוחדת.  התכנית כללה  מקצועות שלא למדו  בחוץ לארץ  כמו: תנ"ך, תולדות ישראל וידיעת הארץ. בנוסף התקיימו גם פעילויות חברתיות שלא הותירו להם שעות פנאי מיותרות. לאחר הלימודים עבדו ארבע שעות בחקלאות ובשירותים.  בשבת, פעם אחת בחודש, יצאו התלמידים  לבקר קרובים ואלה שלא היו להם קרובים  נשארו במוסד.  ביתר השבתות התקיימו טיולים או פעולות חברה .
המדריך משה בייסקי, שהיה מבוגר מחניכיו ב-10 שנים בלבד,  שימש להם כדמות אב  והמדריכה שהיתה בכל קבוצה שימשה להם כדמות אם. המדריכים לא התיימרו למלא את החסר לחניכיהם מבחינת בית ומשפחה, אך עשו כמיטב יכולתם לספק להם משענת.
במשק החקלאי הלימודי של המוסד גידלו ירקות ופירות במגמה לכוון את התלמידים להתיישבות העובדת. התוצרת שימשה לצורכי המוסד עצמו.

המוסד השתדל להוות גוף נפרד מן המושבה מגדיאל ושמר על אוטונומיה. רק קומץ תלמידים צעירים נקלטו בבית הספר היסודי שבמושבה.  - בני הנוער במוסד היו שונים מבני הנוער במושבה ובהיותם ניצולי שואה התקשו  בני הנוער המקומי  למצוא אתם שפה משותפת. ילדים רבים  מצאו במוסד את ביתם ומדריכיהם לא עודדו יצירת קשר חברתי עם החוץ. הקשר היחיד נוצר בלילות שבת כשהתקיימו במוסד ריקודי עם, ולעיתים הגיעו גם בני נוער ממגדיאל, מרמתיים ומכפר מל"ל.
לעליית הנוער ולהנהלת המוסד נראה שיש להשוות בהקדם האפשרי את רמתו של הנוער ניצול השואה לרמתם של הנערים והנערות הוותיקים בני גילם. "לא ידענו אז שאין דחיקת הקץ בחינוך, ולא היה לנו מספיק ניסיון בעבודה מסוג זה," הודה משה בייסקי כעבור שנים. "לא היו לנו כלים כדי להגיע לנפשם. בני החמש-עשרה והשש-עשרה היו מבוגרים בהרבה מגילם, מבחינת ניסיון החיים שלהם."


בשנת 1961 שנת תשכ"ב, הפך למוסד חינוך מקצועי
1963-1964 שנת תשכ"ד, הפך לתיכון מקיף עם פנימיה שממשיך עד היום

בנוסף
סמינר אמריקאי שבו לומדים בני נוער מחו"ל במסגרת נעל"ה-נוער עולה לפני הורים.
בתחום המוסד הוקם מוסד אקדמי ללימודי משפטים בשם "שערי משפט"
בשנת 2002 שנת תשס"ב, הוקם משק חקלאי ללימודי אגרואקולוגיה.
 

בין בוגרי מוסינזון :
 קצינים בכירים בצבא הגנה לישראל -
תת-אלוף אפרים פיחוטקה-חירם.
אלוף חיים נאדל.
יצחק אהרונוביץ קצין בכיר בצה"ל ושר בממשלת ישראל,
איש תקשורת - צבי גיל מן הטלוויזיה, ועוד.
 עובדי המוסד, למעט הצוות החינוכי , מדריכים בעבודה, בחקלאות ובשירותים - רובם נימנו על אנשי מגדיאל. עם רבים מהם יצרו החניכים קשרים חמים. נוצרו עף קשרים רומנטיים בין צעירים וצעירות מהמוסד לצעירים וצעירות ממגדיאל.
 

שמחה קליין. הצריף הראשון, 2020