התיישבותם של יהודים על קרקעות שנקנו מהשכנים הערבים, יצרו חיכוכים תמידיים בין האוכלוסיות. בשנים הראשונות להקמת המושבות פרצו מריבות עם הרועים הבדווים ועם תושבי הכפר ביר עָָדָס שבמזרח (שטח גיל עמל) ואנשי שבט שָאקֶר אָבּוּ קִישֶק במערב (אזור הדר ורמת הדר).
תושבי הכפר ביר עדס שגבל במגדיאל ואנשי שבטים בדוים, שנטו את אוהליהם באזור והיו רועים את צאנם בסביבה, לא ראו בעין יפה את התיישבותם ההולכת ומתפתחת, של היהודים סביבם. רועים ערבים נפגעו מצמצום שטחי המרעה שלהם, וכפריים חמדו פָּרות, פְּרָדִים ופְרָדוֹת  וציוד חקלאי של מתיישבים יהודים שקרצו להם "מעבר לפינה".

עם הקמת המושבות בשרון השתדלו המתיישבים לקיים יחסי שכנות טובים עם הערבים, אבל עד מהרה הם למדו שיש לנקוט כלפיהם מדיניות של כבדהו וחשדהו, ושמידת הזהירות מחייבת לשכור שומרים שישמרו על המושבות דרך קבע.
לשם כך היה צורך בהתארגנות לשמירה על המושבות, ובארגון עמדות הגנה וסיורים בדרכים. זה התבקש יותר בזמן "המאורעות" בארץ ישראל (תרפ"ט-1929  ו-תרצ"ו-תרצ"ט- 1936 - 1939).

מהתקופה של טרום המדינה, לא פסח חלקם של בני המושבות במאבק לעצמאות ובטחון המדינה הן במחתרות השונות והן במלחמות ישראל כחיילי צה"ל לאחר מכן.