עם הקמת המושבות בשרון השתדלו המתיישבים לקיים יחסי שכנות טובים עם הערבים. עד מהרה הם למדו שיש לנקוט כלפיהם מדיניות של כבדהו וחשדהו. מידת הזהירות חייבה לשכור שומרים שישמרו על המושבות דרך קבע. לשם כך התארגנו אנשי המושבות לשמירה, לסיור בדרכים ולהקמת עמדות הגנה . צרכי הבטחון גברו בזמן "המאורעות" בארץ ישראל (תרפ"ט-1929  ו-תרצ"ו-תרצ"ט- 1936 - 1939).
 מריבות פרצו בין היהודים לבין שכניהם הרועים הבדווים, תושבי הכפר ביר עָָדָס שבמזרח (שטח גיל עמל) ואנשי שבטו של שָאקֶר אָבּוּ קִישֶק במערב (אזור הדר ורמת הדר).
 ערביי הסביבה לא ראו בעין יפה את התיישבותם ההולכת ומתפתחת של היהודים סביבם. רועים ערבים נפגעו מצמצום שטחי המרעה שלהם, וכפריים חמדו פָּרות, פְּרָדִים ופְרָדוֹת  וציוד חקלאי של מתיישבים יהודים שקרצו להם "מעבר לפינה".

בשנים שלפני הקמת המדינה תרמו גם בני המושבות את חלקם במאבק לעצמאות ובטחון המדינה הן במחתרות השונות והן במלחמות ישראל  .