"מיום עלייתנו על הקרקע החלטנו לא לעשות שום חגיגות פומביות עד שלא נשלים את רצוננו
במעשים. כעת אחרי עבור שנה ש...הכפר בנוי, חרשנו וזרענו...בנינו בתים ורפתות...חפרנו באר...הפכנו את האדמה...בנינו בניינים צבוריים...כעת כשזוכים אנו לנטוע יער אקליפטוסים של 35.000 – 40.000 עץ החלטנו לחוג...בט"ו בשבט תרפ"ו(1926), שיכלול ...חנוכת בית הספר,...הכנסת ספר התורה...מתכבדים אנו...ויכבדנו בבקורו במגדיאל...לזכר ביקורו החלטנו לקרוא אתתת היער...בשם "יער חיים ויצמן".  
(כך כתבו אנשי מגדיאל לנשיא ההסתדרות הציונית דאז מר חיים ויצמן.)

באותה שנה במגדיאל 42 משפחות, 25 מפולין, 10 מליטא ו-7 מבגדד.
התאריך נקבע ליום ראשון ט"ז בשבט תרפ"ו, שנת 1926 (כיוון שט"ו בשבט אותה שנה חל בשבת)
חיים ויצמן השיב במברק חוזר כי נבצר ממנו להשתתף.
לפני הקרואים צעדו בנים ובנות מבית הספר בשירה עברית, כשהם אוחזים ביד אחת דגל כחול לבן וביד השנייה שתילים צעירים של אקליפטוס.
עם המגדיאלים הגיעו לחגוג: הרב שלמה הכהן אהרונסון- רבה הראשי של תל אביב, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל-הרב הראשי, הרב זאב-וולף גולד-יו"ר המרכז העולמי של המזרחי וצעירים מתל אביב.
באותו מעמד אף נקבעו שמות לשלושה רחובות במגדיאל: רחוב נחום סוקולוב, רחוב מנחם אוסישקין ורחוב יהושע חנקין.
השטח עליו נטעו העצים הוא בן 45 דונם. בין רחוב אסירי ציון, דפנה, שמיר ומסילת הרכבת כיום.
בצהריים הוזמנו כל המכובדים לביתו של החבר שבתאי ספיבק.
לעת ערב הוזמנו כולם לביתו של חבר הוועד שמואל יונה דאום, ושם רקדו ושרו עד אור הבוקר. הייתה זו שמחה גדולה, שהרקדנים הטובים ביותר היו הבגדדים. הם רקדו ופיזזו עד אור הבוקר שהמוביל היה מנשה חבה שהיה מסמר כל חגיגה בכפר.

קודם ליער שימש השטח אזור קרב בין הבריטים והתורכים ששלטו בארץ. שני הצבאות התבצרו באזור ולחמו זה בזה, במלחמת העולם הראשונה, 1914 – 1917.
שנים אחרי, מצאו הילדים שהסתובבו באזור לא פעם. חלקי תחמושת שנותרו מאותה מלחמה.
לפני קום המדינה שימשה החורשה לאימוני המחתרת לח"י, חפרו בה "סליק" להחבאת נשק.
לאחר קום המדינה, 1948,  שימש היער את ילדי הישוב ואת תלמידי בתי הספר לקומזיצים וא"ש לילה (אימוני שדה).