הצריף הראשון
רחוב סוקולוב 6
בצריף הראשון, פוגש המבקר את ההיסטוריה והנוסטלגיה של העיר.
הצריף הראשון כפי שהוא היום 2020, בא להגשים חלומם של ותיקים וקברניטי היישוב לשמש מפגש בין ההיסטוריה והנוסטלגיה של המקום עם מערכות מידע ממוחשבות ומֵייצָגים.
מאז משמש 2005 המקום, כמוזיאון היסטורי של העיר, בו מצויים כלים ורהיטים של פעם ומתועדים בו סיפורי משפחות המייסדים והוותיקים, תמונות ומסמכים ושיטת בנייתו של הצריף. ניתן לצפות בסרט המתאר את הקמתו של הישוב. בנוסף, ניתן לקבל במקום ובסביבתו, הדרכה על סיפור ההיסטוריה של הבית והעיר. בצריף מבקרים תלמידי העיר ושומעים את הסיפורים כחלק ממסע לימוד ההיסטוריה של המקום בבית הספר. מבקרות קבוצות ומבקרים יחידים. משפחות ותיקי העיר מקיימות מפגשים במקום כדי להנחיל לדורות ההמשך את הסיפורים.
אנו מניחים כי המעורבות של הדור הצעיר ודור ההמשך בישום המערכת והקשר הבלתי אמצעי עם הוותיקים במקום יעמיקו את השייכות שלהם להוד השרון ויסייעו להנחיל את המורשת לדורות הבאים.
אמר יגאל אלון (ראש הממשלה הרביעי, 1969, בין לוי אשכול לגולדה מאיר) :
"עַם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת עָבְרוּ הַהֹוֶוה שֶׁלּוֹ דַּל וַעֲתִידוֹ לוֹט בַּעֲרָפֶל"
בין המייסדים שנפגשו ב-1924 בתל אביב והחליטו להקים מושבה על אדמות הכפר הערבי ביר עדס היה גם חיים קולטון, שבנה את הצריף הראשון במגדיאל.
סיפר הנכד ישראל ארנון: "במשך חודשים רבים היה זה הצריף היחיד במקום. שנה וחצי היתה המשפחה שלנו היחידה שגרה במגדיאל. האחרים היו באים לעבד את אדמותיהם במגדיאל ולבנות את ביתם , אבל גרו בכפר סבא".
בנייתו של הצריף :
חיים קולטון, חסיד ציוני, שעלה לארץ-ישראל רק לאחר שהושיט לו הרבי ידו ואמר: "סע לחיים ולשלום". חיים עלה קודם לבדו על מנת לבדוק את השטח. ובשנת 1924 עלתה כל המשפחה לארץ: אב-חיים, אם-מינדל, שלושה בנים: אריה-לֶייב, נחום-נָתֶק, יהודה לִיפְּמָן ושתי בנות: חיה ומיכל-מִיכְלָה.
זמן קצר קודם, חיה המשפחה בתל אביב עד שרכש חיים את האדמה במגדיאל.
לאחר שהוגרל בחלקו מגרש מספר 11, החליט חיים להקים עליו את ביתו. הצריף של קולטון, כמו צריפים אחרים במושבות נקנה מפורק מבסיס בריטי, שבטול כרם, רכוש נטוש של התורכים ששלטו קודם בארץ. יחד עם בנו אריה, רכבו על עגלה רתומה לְפֶרֶד לקנות ולהביא את הצריף המפורק למגדיאל. רק לאחר יישור הקרקע בכורכרית (סלע משקע פריך ונקבובי, שנוצר כתוצאה מהתאבנות חולות, כלומר, התלכדות גרגירי הקוורץ בחול בעזרת חומר גירי). הורכב הצריף במקום. על היסודות חיברו את קורות העץ ובמקום זכוכית, כיסה בד את פתחי החלונות.
בצריף שלושה חדרים: גדול, בינוני וקטן , מטבח והול. השירותים והמקלחת נבנו בנפרד בחצר.
העץ החיצוני של הצריף צופה בגיליונות נייר זפת שנקרא "נייר טוּל" ובשמם הערבי "פאפא". זו היתה יריעת זפת שחוברה עם מסמרים על ידי לוחות עץ דקים ושטוחים, פְּלָאפוֹנִים, שהגנו על הצריף מחדירת מי גשמים.
את הקירות הפנימיים עִיבּוּ בחומרים המצויים בשטח. שכבות של אדמת חמרה וחלוקי נחל שנאספו מנחל קָנָה והָדָס הקרובים ובלוחות עץ צרים, שנקנו. כל זה נמרח בטיח ובצבע. הטִיחַ היה מורכב מחול רטוב, מלט וסיד, שנמרח על הקיר ויצר כיסוי חָלָק. שיטת עיבוי קירות זו נקראת "שיטה בַּגְדָּדית" ונועדה לבודד את הבית מחום וקור.
כשתמה עבודת הבנייה, נותרה המשפחה ללא אמצעים כלכליים למחייה ונאלצה לנקוט כמה צעדים פרודוקטיביים לפרנסתה:
- תחילה החליטו להשכיר את החדר הבינוני בצריף לתושבים שעדיין אין להם בית ומקום ללון בו ובכך הפכה משפחת קולטון את הצריף ל"בית המלון" הראשון במגדיאל.
- ליד הצריף של המשפחה עמד צריף קטן אותו הפכה המשפחה לחנות מכולת בה מכרו מוצרים יבשים כמו: אורז, קטניות, לחם, סוכר את הגבינות והלֶבֶּן, שהכינה מינדל מחלב הפרות, שמרו ב"ארגז הקרח" .
- כשמינדל הָאֵם, בישלה למשפחתה, הגיע ריח הבישולים לכל עבר, אז עלתה המחשבה שמינדל תבשל ומי מתושבי מגדיאל שאין לו היכן ומה לאכול יגיע לביתם, יאכל וישלם. המשפחה הציבה בחדר הגדול שולחן וספסל והפכה אותו ל"מסעדת הפועלים" הראשונה במגדיאל.
- גם לעליית הגג שבמטבח, בין התקרה לרעפים, עלו פועלים ללון.
חיים עסק בחקלאות ופיתח את משקו בעזרת הלוואות ממקורות שונים. ברשותו היו 45 דונם פרדס, בית, לול תרנגולות, רפת עם 2 פרות .
באמצע שנות ה- 30 של המאה ה-20, נקלעה משפחת קולטון לקשיים כלכליים ובאמצע שנות השלושים עברה לפתח תקווה ומכרה את נכסיה במגדיאל.
הצריף עבר מספר בעלים, אחרי משפחת קולטון היתה משפחת אשכנזי ואחריה משפחת סַנְדָק.
בשנות ה-70 הפך הצריף להיות רכוש הרשות המקומית.
ציטוטים מהעיתונות המקומית-
ינואר 1996 - הצריף הראשון צריף הרוחות "הצריף הראשון ברחוב סוקולוב במגדיאל, עזוב מוזנח, ומט ליפול. עכשיו יותר מתמיד. עכשיו, כי מסביבו ולידו מוקמים רבי קומות ורודים וממורקים. והוא, העלוב והמסכן, שחה קומתו יותר ויותר. "אין לי תקווה" הוא מביע מבעד לחלונותיו הפרוצים, מבעד שאריות הפתחים, גגו וקירותיו. רק שריקת הרוח ויללתה עוברת בין פתחיו הפרוצים. בעוד הדיירים החדשים שזה עתה באו לשכון מסביבו ממרקים בפוליש ובטפטים, בפוטלים ובלוסטרות הוא, הצריף, כורע תחת עומס הזכרונות. למרבה האירוניה, עץ גדוע שמגזעו מבצבצים עלים ירוקים, סימבוליקה של ניגודים - כליה וניוון מחד, פריחה ותקווה מאידך. הוא מחזיק מעמד בשארית כוחותיו בזכות הרוח, לא הרוח הנושבת, אלא רוח אחרת. רוח של תקווה והגשמה. רוח של עמידה איתנה בפני כל הרוחות הרעות שהכו בקירותיו וניסו למוטטו ולא יכלו לו" (מקומון, חדשות הוד השרון).
ינואר 1998 - שחזור הצריף הראשון: התחלה טובה "אין ישוב בארץ שנוסד בתחילת המאה, בראשית הגשמה ציונית, שאינו משמר את ראשיתו ועברו. מעשה ראשונים בראשון-לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב ומקווה ישראל - הם מקור לעלייה לרגל של קבוצות נוער ובוגרים, ללמוד ולהכיר את התרבות החומרית והרוחנית של ראשית ההתיישבות בארץ. במגדיאל וברמתיים, וכן בהדר, יש אתרים הראויים לשימור ולשחזור. מלבד בית-הכנסת במרכז מגדיאל, שבנוי כמבצע לכל פורענות שתבוא, מצויים בתים עם סגנון ייחודי. באר ראשונה, מגדלי מים, עמדת מגן ממלחמת השחרור וכמובן הצריף של משפחת קולטון, שנשתמר עם מצוקות העתים ועתה סוף סוף יש תכניות לשחזור ויוצגו בו סגנון חיים של המייסדים לפני למעלה משבעים שנה" (מקומון, חדשות הוד השרון).
אביב 2003 - ההגשמה, שנים עוסקים כמה מאנשי המקום בהסבר על ימיה הראשונים של המושבות: בתי-ספר יסודיים, בתי-ספר תיכוניים, מבקשים ללא הרף מאנשי המקום, בני המייסדים פרטים. סמינריונים שולחים תלמידים בכתיבת עבודות מחקר על נושאים שונים בעבר המושבות. אין תיעוד מסודר, אין ארכיון ערוך, אין כמעט היסטוריה. פה ושם נערכו עבודות הצלה ונכתבו ספרים כמו "העיר בירוק", ו"ספר הדר", מלבד כמובן פרסומים של מייסדים, כמו ספרו של שמואל זקיף וספרו של יוסף קריגר. מחקרים ותמונות מפוזרים בחדרים עבשים ונרקבים. בשנה האחרונה ולפניה, החלה הפעילות המוסדית להנצחת העבר. הוקצו המשאבים לכך, כיאה לעיר המכבדת את עצמה. (מקומון, הוד הכפר, יצחק קדמון)
בתמונה: הצריף בחלקו האחורי, מימין גלי ושני קליין, 1989
[sub_menu]