אחד העקרונות המרכזיים עליהם הושתתה ההתישבות החדשה של עולי העלייה הרביעית הייתה העבודה העברית.לאורך השנים הייתה סוגיית העבודה העברית אבן מחלוקת בין המושבות החדשות, ציבור הפועלים לבין אכרי המושבות הוותיקות.בעלי הפרדסים שנזקקו לידיים עובדות רבות לא ששו להעסיק תמיד פועלים והללו מצידם ראו הרבה פעמים באיכרים כממנים של מםפעל ההתישבות עד אשר יוכלו הם להתיישב ולהקים לעצמם בית. הדבר עורר לא מעט ויכוחים ועימותים. אך במגדיאל התפתח מודל שראה את האינטרס המשותף של שני הצדדים - קידום החקלאות ובנינה של הארץ - ועל כן קרא לארגון חזק שייצג את שני הצדדים - הפועל והאיכר כאחת.

בשנת 1926 התאספו איכרים מגדיאל לאסיפה מייסדת של `חבר החקלאים הלאומיים`. איכרים וותיקים ואיכרים חדשים כאחת, בני השרון שהכרתם הלאומית הייתה איתנה שיש לבסס את החקלאות על עבודה עברית כי אי אפשר להתקיים בלעדיה. הנציגים באו מהרצליה, רעננה, מגדיאל, רמת גן, בני ברק, עין גניםובאי כוח של סניפי חבר החקלאים בפתח תקווה ונס ציונה. לוועידה באו גם נציגי הוועד הלאומי: ד"ר טהון וברלין, מזכיר ההנהלה הציונית אריאב וד"ר רופין. על סדר היום של הארגון החדש עמדו מספר שאלות שונות- שכונות פועלים ליד המושבות, העמדה לגבי המוסדות הנבחרים של היישוב, היחסים והקשרים עם התאחדות האיכרים ומוסדותיה וכו`. אך שאלת העבודה העברית הייתה השאלה המרכזית כשהארגון הציע לקבוע מה שנקרא `חוקת עבודה חקלאית כללית` כדרך לקביעת היחסים `הנורמאליים` בין נותן העבודה והפועל. ההצעה שהציעו חברי הארגון בראשות שמואל זקיף התקבלה ע"י המוסדות הציוניים והביטוי המעשי היה ייסוד לשכות עבודה משותפות לפועלים ולאיכרים.

כן אורגנה וועדה לעבודה עברית שפעלה בהשתתפות מחלקת העבודה של הסוכנות שבראשה עמד אז יצחק גרינבוים. מלבד זה התארגן ועד מושבות השרון של כל המועצות והוועדים בשרון כשוועדת העבודה פועלת לידו. `התאחדות האיכרים` שימשה כארגון כלכלי גרידא. על רקע המאורעות בשנות השלושים קיבלה שאלת העבודה העברית משנה תוקף כשהיישוב כולו למעשה מכיר בחשיבותה. השינוי הביא בשנת 1937 לאיחוד בין התאחדות האיכרים לבין חבר החקלאים הלאומיים.

(זקיף שמואל, גולה ומולדת, מגדיאל, 1954)