אקסלרוד ניסן

מוקדש באהבה לאבי,

חיים אקסלרוד ז"ל שנפטר

ב-4 בנובמבר 1984, בן 78

 

גברת זליבנסקי

 

לפנינו סיפור אמיתי משנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה. כל דמיון בינו למציאות עשוי להיות אמיתי, כולל הדמויות המשתתפות בו והמציאות, הרי עשירה מכל דמיון.

זהו פרק בתולדות משפחתי וגם בתולדות הציונות הבורגנית. גברת זליבנסקי המככבת בהצלחה באחד ממערכוני "הגשש החיוור", היתה, גם היתה, בשר ודם, וחלק חשוב בהיסטוריה של משפחתי, מבית אבא, למרות שלא הכרתיה אישית ומעולם לא ראיתיה.

אבי, חיים אקסלרוד, עלה לארץ בשנת 1924, נער כבן 14 – 15. הוא עלה עם אמו גנסיה ואחיו עמנואל, הצעיר ממנו בשנתיים. האב נמלט מרוסיה ב-1915 בעקבות השמועות על גיוס יהודים לצבא הרוסי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא הגיע ברכבת הטרנס-סיבירית למזרח הרחוק, משם למונגוליה, סיאול שבקוריאה ויוקוהמה שביפן. מיוקוהמה נסע לאמריקה, גר בעיר סייאטל (ושינגטון) והיה המורה לעברית ויהדות, בקהילה היהודית שם. בכסף שהצליח לחסוך, הציל את משפחתו שברוסיה, בעיר יקתיריניסלב (דנייפרופיטרובסק) מחרפת רעב. אחרי המלחמה, בתוך שנים אחדות העלה את אשתו ושני בניו לארץ ישראל (זה סיפור בפני עצמו). הוא ניהל את חיי המשפחה בתקיפות, למרות היותו במרחקים (כמובן בעל המאה – בעל הדעה).

האם ושני בניה, גרו בעיר תל אביב, ברחוב יהודה הלוי. אבי למד בגימנסיה "הרצליה" וסיימה בהצלחה בשנת 1927.

שכנתם הטובה היתה הגברת זליבנסקי, שהתפרנסה ממתן שיעורים פרטיים באנגלית.

המשפחה המשיכה להתקיים מן הכסף ששלח האב מאמריקה. יתכן, שלאחר סיום הגימנסיה עבד אבי בעבודות פקידותיות שונות והקל במקצת על משלוח הכסף למשפחה ואיפשר לאב לחסוך יותר כסף. לקראת שנות ה-30, בערך ב-1929, שב אבי המשפחה מאמריקה והגיע לארץ ישראל, לעיר תל אביב.

דבריו היו:"לא באנו לארץ ישראל, כדי להיות עירוניים ולגור ברחוב יהודה הלוי. אנחנו צריכים להיות חקלאים ובכסף שחסכתי באמריקה (כסף שנחסך בעמל רב ובחיים הספרטניים שחי) אנחנו נחפש לקנות אדמה, מחוץ לתל אביב, ניטע עליה פרדס ונהייה פרדסנים".

החיפושים אחר אדמה הסתיימו בערך בשנת 1931, כשסבי (אבי המשפחה שעל פיו יישק כל דבר) קנה אדמה מאת השיח' אבו-קישק ב"כפר הדר" (כיום חלק מהוד השרון) כ-50 דונם.

כך עקרה המשפחה מתל אביב ובשנת 1932 בנו צריף בקצה החלקה. קנו חמור (יקטן) ועגלה וכולם החלו לעסוק בנטיעת הפרדס (על 30 דונם לערך). כולם עבדו מצאת החמה עד כלות הנשמה (או עד שקיעת השמש). הם טיפלו בפרדס הצעיר וחיכו בסבלנות רבה עד שיתחיל להניב פרי, ולא יצטרכו לאכול יותר מחסכונותיהם.

אבי אהב מאוד את החיים בתל אביב והתגעגע אליה. לאחר מאמצים הצליח להשיג מאביו, שכאמור, ניהל ביד חזקה את חיי המשפחה (ועכשיו מקרוב) – הנחה וגם קצת דמי כיס – וכך אחת לכמה שבועות הוא היה נוסע לתל אביב, מבקר שכנים לשעבר וחברים מהגימנסיה שנותרו בתל אביב.

בימים ההם בראשית שנות השלושים היו יוצאים מכפר הדר השכם בבוקר, צועדים בחולות למעלה משעה ומגיעים לכביש טול כרם – תל אביב, שנסלל על ידי שלטונות המנדט. שם היו ממתינים לאוטובוס המיוחד, שנסע מטול כרם לתל אביב ומשתדלים מאוד לא לאחר כי מספר האוטובוסים היה מועט. באותו האוטובוס גם היו חוזרים לאותה תחנה בה עלו ושוב צועדים ברגל מעל שעה, מצוידים במקל חזק שהיה אמור לגרש את התנים ולהגיע הביתה בשלום.

באותו "יום תל אביב" היה אבי בא, קודם כל, לביתה של שכנתם הטובה (בעבר) הגברת זליבנסקי, שהיתה מכינה לו כוס תה, בתוספת פרוסת עוגה. הוא היה מוסר לה דרישת שלום, מאמו גנסיה ושומע ממנה את חדשות תל אביב. חדשות "כפר הדר" היו מצומצמות מאד, כי לאנשים מהכפר כמעט לא היה מה לספר. הם היו מועטים ועבדו מהנץ החמה עד כלות הנשמה.

מדירתה של גברת זליבנסקי היה אבי ממשיך ומבקר את חבריו וידידיו ומשתדל מאוד להגיע לתחנה של האוטובוס לטול כרם לפני צאת האוטובוס האחרון.

 

אמי, שולמית עלתה ארצה בגיל 18 בשנת 1935, באניה "רוסלאן". היא היתה ממשפחה ציונית, בעיר גרודנא (אז פולין) היום רוסיה, למדה בגימנסיה "תרבות" ודיברה עברית היטב. חלום העליה לארץ ישראל היה אחד הנושאים העיקריים המדוברים בקהילה.

כדי לעלות לארץ היה צריך סרטיפיקט (רשיון) מן הבריטים. אך מדיניות "הספר הלבן" היתה קמצנית שבקמצנית במתן סרטיפיקטים.

למשפחת אמי, בעיר גרודנא, היה דוד בליברפול שבאנגליה, יוסף, אחי אביה של אמי-דב. שנתיים קודם לכן גוייס הדוד על ידי המשפחה בפולין, לתמוך במתן סרטיפיקטים למרים (שהיתה בת אחותו ז"ל – מלכה) ואריה מנקר - בעלה ובזכותו, הם עלו לארץ, וגרו בתל אביב בדירת חדר ומטבח ברחוב אחד העם.

הדוד יוסף, בליברפול, גוייס שוב, הפעם לתמוך בהשגת סרטיפיקט לאמי בת ה-18, במכסת הסטודנטים. כך עלתה אמי לארץ, בתור תלמידת בית ספר לאחיות בבית החולים "הדסה" בהר הצופים בירושלים. אמי, החלה ללמוד שם, אך לאחר שלושה חודשים עזבה את בית הספר לאחיות ובאה לחפש דיור ופרנסה בתל אביב.

קרוביה, מרים ואריה מנקר, הציעו לה שעד שתמצא דיור, תגור אצלם. המצב היה כזה, שבחדר האחד גרו מרים ואריה עם בתם התינוקת: מלכל'ה, שנולדה בינתיים ואילו, אמי, ישנה בלילה על מיטה מתקפלת במטבח. למזלה, קרובים טובים היו לאמי. (אחרי מלחמת העולם השנייה, כשנודע מה אירע בשואה, אמי ובת – דודתה מרים למדו לדעת שבגלל עליתן לארץ ישראל, היו הניצולות היחידות ממשפחתן העניפה. הן הפכו באופן בלתי רשמי מבנות דודות לשתי אחיות!)

אמי מצאה פרנסה בטיפול בילד, אך הכסף עדיין לא הספיק לה למצוא דיור חלופי. על כן היא החליטה ללמוד בשעות אחר הצהריים אנגלית, באופן פרטי, כדי שאולי תמצא בעזרת ידיעת השפה, עבודה במשרדי השלטון המנדטורי.

היא פנתה לגברת זליבנסקי, שנתנה שיעורים פרטיים באנגלית והחלה ללמוד אצלה בשעות אחר הצהריים. הדבר היה בשנת 1936, כשנה לאחר עליתה ארצה.

 

יום אחד, באחד "מימי תל אביב" שניתנו לאבי, על ידי אביו, לצורך נסיעה לתל אביב, הגיע אבי העירה. הוא ירד מן האוטובוס, בשעות הבוקר המאוחרות וביקר, כמובן, בראש ובראשונה את גברת זליבנסקי, ישב אצלה זמן – מה, שתה כוס תה עם פרוסת עוגה, שמע את חדשות תל אביב האחרונות והמשיך במסלולו הקבוע מחבר לידיד...

השמש החלה לאט-לאט לשקוע ואבי החל לעשות הכנות לנסיעה הביתה. אבל, אבוי, הארנק איננו. האם אבד? האם שכחו במקום כלשהו? מה יעשה?

הוא חשב והחליט ללכת לבית הגברת זליבנסקי. הרי, התחיל את "סיבובו" בביתה וממנה גם יוכל ללוות כמה לירות כדי לחזור הביתה.

מיהר אבי לביתה של הגברת זליבנסקי. נקש בדלת. הגברת בדיוק לימדה תלמידה אנגלית ואמרה לאבי לשבת ולהמתין, כי עוד מעט תסיים.

בינתיים, התבונן אבי בתלמידה, שהיתה לא אחרת מאשר אמי, שולמית.

בחייו, לא ראה אישה שכל כך מצאה חן בעיניו. ואבי חשב בליבו: הלוואי והיא רווקה והלוואי שתסכים להיות אישתי (ובלשון ימינו, אבי "נדלק" עליה).

השעור הסתיים כעבור דקות אחדות. התלמידה הלכה. אבי סיפר לגברת זליבנסקי מדוע שב לביתה. למזלו, על הפסנתר היה מונח הארנק. גברת זליבנסקי הבחינה, כנראה שהתלמידה מצאה חן בעיני אבי ומסרה לו, מספר פרטים עליה.

בכל כוחו מיהר אבי לאוטובוס וממש דקה לפני צאתו הספיק לעלות עליו. כל הדרך עמדה לנגד עיניו תמונתה של התלמידה לאנגלית: אישה נמוכת קומה, עם פנים יפהפיות ועיניים כחולות. לו רק יכול להכירה. האוטובוס עצר. אבי ירד והלך במהירות, בין החולות לצריף שגרו בו ב"כפר הדר".

הוא חיפש את אמו. אבי, היה בנה האהוב ומשענתה היחידה, בכל הימים הקשים שעברו עליהם ועד שוב בעלה מאמריקה, כעבור חמש עשרה שנה. הוא שב לצריף וכעבור כמה דקות היה יושב עם אמו...

אבי היה איש נפלא. אדם טוב לב, עדין נפש, חכם, אינטלקטואל, בעל חוש הומור ועוד מעלות טובות כהנה וכהנה אבל... וכאן בא האבל הגדול. הוא לא היה גבר נאה בלשון המעטה. הוא אמר לאמו: "אימא, היום ראיתי אצל גברת זליבנסקי תלמידה, בשעור אנגלית אישה כל כך יפה וכל כך נחמדה לא ראיתי עד היום והייתי מאד רוצה שזו תהיה אישתי, אבל אני דואג אני גבר לא יפה והיה, אם תהיינה לי בנות והן תהיינה דומות לי, הרי הן תהיינה מכוערות. איך יכול אני להעיז ולהכיר את האישה הזו?!"

ואמו גנסיה שהיתה אישה חכמה מאוד אמרה לו: "חיימ'קה, אל תדאג. אתה יכול להכיר את האישה הזו ולהנשא לה. תהיינה לך בנות, הן תהיינה דומות לך והן תהיינה יפות".

ואכן, כעבור ימים אחדים נסע אבי לתל אביב, לביתה של הגברת זליבנסקי וביקש ממנה שתערוך הכרה בינו לבין התלמידה שולמית. תוך זמן קצר הכירו השניים ונישאו (בתחילת שנת 1937) המיטה המתקפלת עזבה את המטבח של דירת החדר. שולמית עברה לגור בצריף ב"כפר הדר", אחרי שנישאה ל"פרדסן העשיר", כך היה אבי מכונה אז. חלק מן הצריף הוקדש להם וכל בני המשפחה האחרים בכפר היו מאושרים, במיוחד סבתא גנסיה.

אני נולדתי בשנת 1940 וסבתי גנסיה שנפטרה בשנת 1941, אחרי שנותחה בירושלים על ידי פרופסור צונדק, שהציל אותה מסרטן הקיבה, אך מסיבוך של דלקת ריאות שבא לאחר הניתוח לא הספיקה להנצל. סבתא גנסיה הספיקה עדיין לראות אותי, ילדה חמודה ויפה בת שנה וחצי.

נבואתה התגשמה לאמי ולאבי נולדו שתי בנות (אחותי, בשנת 1943, ושמה גינתיה על שם גנסיה) שתינו דומות מאוד לאבי ושתינו נאות עד יפות.

כך התגשמה נבואתה של סבתא גנסיה, שנאמרה לבנה האהוב חיימ'קה, אחרי שאבי חזר מביתה של הגברת זליבנסקי בתל אביב, באחד מימי תל אביב, בשנת 1936.

 

                                                                                                            נעמי אסף