אליהו שמעוני

 

אביו שמריה בזל נולד באיזמיר שבתורכיה בשנת 1912 ועבר לבגדד עם הוריו אברהם ולאה כדי שלא יגויס לצבא העותמני-התורכי. בבגדד הוחלף שמו לשמעון.

אימו, יוכבד, בת רחמים ותמר לבית כהן נולדה בעיירה לידו, ליד איזמיר שבתורכיה.( שנת הלידה לא ידועה) הוריו של אליהו נישאו בשנת 1930.בבגדד

לזוג נולדו 7 ילדים: אליהו יליד 1932, לולו – 1933, אברהם – 1937, נעימה - 1939, סביחה-חנה – 1942, ניסים – 14 בינואר 1945, דיצה – 6 ביוני 1950.

כילד בכור במשפחה ספג אליהו מהוריו חינוך ומשמעת במיטבה .

          אליהו למד בבגדד בבית ספר הדומה ל"חדר" שם הרבו ללמוד תורה ועברית. ובנוסף למד בבית ספר ערבי שנקרא "רפידיין". בן 15 הצטרף לתנועת "החלוץ" ועד מהרה התמנה לראש קבוצת המחתרת שבבגדד. הקבוצה מנתה כעשרה נערים פעילים ובמסגרת זו למדו הגנה עצמית בנשק קר. המדריכים היו יהודים מקומיים ולא שליחים מארץ ישראל. את פעולותיהם קיימו בחשאי, כל פעם בבית אחר, לבל ייוודע הדבר ברבים. הוא לימד עברית, שפה שידע על בוריה. נדים ונעים ממקום למקום ולעיתים קיימו  את מפגשיהם החשאיים בפארקים שבבגדד. בקיץ נהגו להיפגש במסתרים באיים שבנהר החידקל. כלפי חוץ הם נראו כאילו עורכים מפגשים חברתיים, פיקניק, או דגים להנאתם. באחד הפעמים התקיימה פעולה בבית המשפחה ומלשין יידע את המשטרה. מיד הוחבאו בבוידעם כל הממצאים המרשיעים הנוגעים לציונות. המשטרה חיפשה ופשפשה בכל הבית, ולמזלם החומר לא נמצא.  בתנועה המחתרתית שבבגדד ספגו הפעילים היטב את ערכי הציונות וחלמו לעלות ארצה.

          בתקופת הפרעות נגד היהודים -"הפרהוד", שהחלו בחג השבועות 1941, שיחדה המשפחה את שכניהם הערבים והם אכן הגנו עליהם מכל משמר. הם ניצבו בכניסה לבית ועצרו כל זר שהתקרב. בחוץ נשמעו באותם ימים צעקות וצווחות, נאצות וקללות, קולות הרג וביזה ורבים מן היהודים נרצחו בדם קר.

          פעילותו המחתרתית של אליהו נמשכה בין השנים 1947 – 1951. הבולשת עקבה אחריו והוא נאלץ לשנות את גילו את שמו ופניו. נרשם כיליד 1935 ועד היום הוא רשום בתעודת הזהות כיליד אותה שנה, למרות שנולד ב 1932. את שמו שינה לאליאס שמריה.

 

אליהו, שמאוד כיבד והוקיר את הוריו, הִמרה את פיהם רק פעם אחת. בתוקף עמד על דעתו וזכותו לעלות ארצה. ב-8 בפברואר 1951 עלתה המשפחה ארצה. הם טסו בלילה מבגדד לקפריסין ומשם לשדה התעופה לוד. בארץ הקודש הם הופנו למחנה הקליטה הנודע – שער העלייה שבחיפה, ששימש שלפנים מחנה צבאי של הבריטים. בהגיעם שינו את שם משפחתם לשמעון. כעבור ימים אחדים עברו למעברת פרדס חנה למתחם של צריפים, ביתנים ואוהלים. למזלם זכתה משפחתו מרובת הילדים לביתן מגורים. הם התאקלמו ועבדו בחקלאות ובענף הפרדסים בחדרה ופרדס חנה. האב היה איש מעש ועבודה, אדם חסון ואיתן. אליהו שהיה בקי בשפה העברית התעניין ביישובי הארץ, ונודע לו על המושבה מגדיאל הקרובה לתל אביב. המשפחה גמרה אומר להתיישב ולהתערות בה ושם לבנות את עתידה.

          במרס 1951 הגיעו למעברת מגדיאל, שהוקמה על חורבות הכפר הערבי ביר עדס הנטוש ושם נגלו לעיניהם רק אוהלים. מעברת מגדיאל הוקמה לפני מעברת רמתיים. למעברת מגדיאל הגיעו העולים בשנים 1950 – 1951 ואילו למעברת רמתיים הופנו העולים בין השנים 1951 – 1952. נשות מגדיאל, אהובה סלוביק-זמיר אשת ראש המועצה דאז ושפרה סוֹבלמָן שהיו פעילות בנעמ"ת עשו נפלאות ונצורות למען רווחת העולים החדשים. הן קשרו קשרים אמיצים עם הנשים וניסו בכל כוחן לסייע בידן להפנים את אורחות הארץ וללמדן את השפה העברית. מנהל המעברה היה אברהם קָליש שדאג לכל צרכי העולים החדשים ואלו כמובן לא חסרו.

          המעברה היתה מחולקת לשניים בכל חלק התיישבו כ-250 משפחות .חלק א' –קרוב לפרדס שאנטי ולשיכון "מזרחי ב' " (דרום מזרח). חלק ב' –ליד אזור התעשייה של גיל עמל ליד הכיכר ובית הקפה שנקרא קודם ביר עדס. משפחת שמעון גרה במעברה ב'. בשכנותם גרו משפחות : ימין מורד שלימים עבד בלשכת העבודה, יחזקאל ששון שלימים היה מזכיר קופת חולים, חלסצ'י, אליאס ועוד. *

המשפחה קיבלה אוהל גדול ומתומן שבמרכזו עמוד. הסוכנות היהודית סיפקה מיטות ומזרונים. הוקמו מבני ציבור שיועדו לקהל הרחב: בית כנסת, מזכירות המעברה ,שבה ישבו המנהל והפקידה, וחנות מכולת נגישה לציבור העולים. כעבור שנים ניהל את המעברה אבו-שלום נעים. רוב העולים באו מעירק, מעט מפרס, מתימן, טריפוליטאים שהגיעו מלוב, ומזרח אירופה רובם - ניצולי שואה.

כשהגיעה המשפחה לאוהל לא מצאו מאומה, פרט לשדה קוצים ודרדרים, נחשים ועכברים.

הם ניקו את האוהל וניכשו סביבו שיהא הולם למגורים.
העולים נרשמו בלשכת העבודה שהתמקמה בפאתי המעברה כדי להקל על העולים. ובתחילת הדרך רובם נשלחו עם טוריה לנכש עשבים. זה לא נראה להם כפחיתות כבוד. פקידי הרישום לעבודה: מורד ימין, יחזקאל ששון, מאיר מנטליך ומשה פינגולד מנהל הלשכה, שלחו את העולים  לעבודות חקלאיות שנקראו עבודות דחק. כל עבודה התקבלה בברכה והעולים לא היו בררנים. חלקם נשלחו לעקור עצים ,עבודת פרך של ממש. רוב העולים הופנו לפרדסים שם עסקו בקטיף תפוזים וכן בשדות, בהוצאת תפוחי אדמה ובוטנים. אליהו נשלח לפרדסן יהושע פסמניק ולחקלאי יקותיאל מינץ .

יום אחד הגיע אריה רטנר מירקונה  למעברה ושאל: "מי רוצה לעבוד בחרמש?" אליהו השיב מיד – אני... למחרת בבוקר התייצב במיטב מחלצותיו, כשהוא  לבוש בחליפה ולוקח עמו בגדי עבודה. רטנר הגיש לו חרמש ואבן משחזת ולתדהמתו הבחין כי אליהו מחזיק במהופך את החרמש.... רטנר הדריך את אליהו איך לאחוז את החרמש בגובה הנכון מבלי לאבד אנרגיה לשווא. מאותו יום ואילך הפך ל"חרמשיסט" של ירקונה והיה קוצר במומחיות ובמיומנות עשב ואספסת למספוא.

באחד הימים הגיע מעביד ושאל: "מי רוצה לעבוד בבית חרושת שמפיקים בו שמן מדגים?" רבים נרתעו מעבודה זו, הצחנה הייתה ללא נשוא. למרות זאת אליהו נענה להצעה. להסרת הריח שפשט  בבגדיו נדרשה ממנו רחצה בסבון ובבושם.

אליהו עבד גם במפעל שנקרא "חרישפוליט" בפתח תקווה ,שסיפק יריעות "טול" לזיפות בתים  . למגינת לבו נכח אליהו באירוע מחריד שבו אדם נפל לבור זפת רותח . גם  בעבודת פרך זו לא ליקק אליהו דבש.

למעברה נהגו להביא בעגלה ולמכור, קרח ולחם , מוצרים שהמדינה סיבסדה.
בני המשפחה לקחו ארגז תפוזים – "בוקסה"- והפכוהו לארגז קרח. הנשים בישלו על פתיליה ומאוחר יותר על פרימוס. בסביבה נמצאו כל מיני מבנים נטושים של ערבים ובארות מים. המשפחה היצירתית נאלצה להסב מוצרים, חפצים וכל שנקרה לידם למוצר שימושי ויעיל אחר.

בחורף שנת 1950 בעת השיטפון הגדול שפקד את מעברת מגדיאל הגיעה אגודת "בני מגדיאל" עם טרקטורים מחוברים לעגלות ופינו את כל תושבי המעברה . העולים פוזרו בבתי הוותיקים במגדיאל וברמתיים.

          שמעוני עשה חיל בעבודתו בפעילותו הציבורית. אברהם קליש הבחין בבחור צעיר ונמרץ, הדובר עברית על בוריה ועד מהרה מינהו ליושב ראש ועד המעברה. תפקידו היה לטפל ולשמש איש קשר בין ההנהלה לצרכי תושבי המעברה כולל ייצוגו בוועד קופת החולים ששכנה מחוץ למעברה. הוא דאג לרווחת האנשים, עזר למי שהתקשה בעברית, קבע תור אצל הרופא ועוד. הוא הקדיש את מלוא מרצו למצוא פתרונות הולמים למצוקותיהם ותלונותיהם של העולים.

          בשנת 1955 עבר אליהו בגפו ממעברת מגדיאל למעברת רמתיים והחל לעבוד בלשכת העבודה הכללית של ההסתדרות שפעלה בבית הפועלים ליד הסילו, שבכפר הדר. שם גם נמצא בית הקולנוע "הדר". בתחילה הם פעלו באולם  הגדול של הקולנוע וכל תושבי גני צבי וכפר הדר הגיעו למקום. במסגרת תפקידו דאג לעבודה לנזקקים. הטריד את מנוחתו הפער, בין מספר המקומות פנויים וכמות מחוסרי עבודה. אליהו גייס אליו חברים ויחד איתם חילק את מקומות העבודה הפנויים. חלוקת העבודה התבצעה כשהוא עומד על כסא ומקריא את שמות ברי המזל שבחלקם הזדמנה העבודה המבוקשת ומסביר להם את מהות העבודה והיכן עליהם להתייצב. לעת בוקר טרח ללוותם הלכה למעשה למקום עבודתם החדש ווידא את התאקלמותם בעבודה. בבקרים נהג אליהו לכתת את רגליו ולחפש עבודות חדשות למחוסרי העבודה ובצהריים חילק את המקומות שהתפנו ונזקקו לכוח אדם. הוא לא שקט על שמריו ועבר ממשק למשק, ממפעל למפעל, בתקווה למצוא עבודות יזומות ומזדמנות. לרוב פנה למשקים בכפר מל"ל, רמות השבים, כפר הדר, רמת הדר ורמתיים. לאליהו פנו בכל נושא ודרשו ממנו עולם ומלואו. הוא שימש להם ככותל והם שטחו בפניו את כל הסבל שבחייהם.  

          במעברת רמתיים קיבל לרשותו צריף למגורים וכעבור זמן קצר נישא לבחירת לבו ג'נט לבית טוטי שנולדה בבגדד בשנת 1935 ועלתה ארצה בשנת 1951. הזוג המאושר נישא ב-4 באפריל 1952, בבית זקיף. ההורים ואחיו של אליהו נשארו במעברת מגדיאל.

מעברת רמתיים הוקמה במערב היישוב במקום שכיום(2020) עובר כביש 4 ממורשה - לכפר סבא. בשתי המעברות, א' – ב' התגוררו כ-250 נפשות. במשך הזמן במקום אוהלים הוקמו צריפי עץ. העולים באו: מטורקיה, אירן, עירק, רומניה, לוב ותימן. שכניו של הזוג היו משפחות חנוכה רחמים, יחזקאל צפאר, נחום, נתנאל נעים.  
בנה של אחותו לולו, טרומפלדור יוסף, נהרג בפעילות צבאית לפני שנים רבות.

          סביבת המעברה לא התאימה לאליהו והוא קנה מג'ורג' שאבי, (שעבד מאוחר יותר במס הכנסה והיה נשוי לאחותו של קדמי יצחק), צריף בסך של 25 לירות. בצריף היה מטבחון עם כיור וברז שנחשב למותרות. הצריף ניצב ליד בית הקפה, ליד מגרש הכדורגל בכניסה למעברה. במעברה התקיימו כנסים ואסיפות בחירות והובאו אמנים מטעם– תל"ם  - תיאטרון למבוגרים. מפלגת מפ"ם היא שארגנה את צוותי ההווי.

          בבחירות למועצת הפועלים בשנת 1955 נבחר אליהו שמעוני כחבר מועצת הפועלים של הדר רמתיים והחל את מסכת פעילותו הבלתי נלאית בהסתדרות ובמפלגה. מועצת הפועלים שכנה ברחוב בארי שבהדר ולשכת העבודה ליד מבנה הסילו ברחוב דגניה- כיום 2020 דרך כפר הדר) פינת התכלת. ישראל ציטילובסקי מירקונה כיהן כמזכיר מפלגת הפועלים. שמעוני  פעל בהתנדבות ללא ליאות עד 1957.

          בשנת 1956 ,לפני מבצע סיני, שלחה מפ"ם את שמעוני, שנמנה על מפלגתה, לסמינר בגבעת חביבה, שנמשך שבועיים ונועד למדריכי החטיבה הצעירה. למרות שלארץ הגיע כשבפיו שגורה השפה העברית נרשם לשיעורים למתקדמים בשפה  וגם לימד עברית במעברה.
איש ציבור ברמ"ח אבריו– "נרקומן פוליטי". כך הגדירו מאיר יערי", מנהיג מפ"ם האגדי, באחד ממפגשיו הרבים עם שמעוני. שאף יערי לשכנעו לעבוד במרכז מפ"ם. שמעוני השיב פניו ריקם בנימוק שהוא מתנדב בכל להט מרצו ונשמתו לטובת מפ"ם, אך לא יעבוד בה בפועל.

          בשנת 1957 נערכו הבחירות למועצה המקומית הדר רמתיים. שמעוני כבר גר אז בשיכון עממי. הוא הוצב במקום השני ברשימת מפ"ם, אחרי ד"ר שמעון פריץ, עורך דין במקצועו, שמשרדו שכן בתל אביב ליד בית הכנסת הגדול. הלכה למעשה לקח על עצמו שמעוני לבצע בהתנדבות את תפקידיו של ד"ר פריץ העסוק מאוד , שנתן בו אמון מלא. הוא פעל בוועדת הנחות במיסים, ועדת לשכת הסעד, ועדת התרבות ועוד. האנשים הפעילים במועצת הדר רמתיים: ציטילובסקי – מזכיר, משה ינוביץ – גזבר ומנהל  חשבונות, יצחק שפירא מנווה נאמן - אחראי על השכונות, פרידלר אברהם – מזכיר איגוד מקצועי, שרה שניידר – מנהלת קרן ביטוח לפועלים חקלאים, שטרק יוסף – מנהל מבטחים. חיה יוכט –  מרכזת ארגון אמהות עובדות, אדלה צפורי – עוזרת לחיה יוכט ושלום בן שלוש הגיע מאוחר יותר.       

          בשנים 1960- 1973– מונה שמעוני לסגנו של ראש המועצה בנימין אבן ושוב בהתנדבות. פעם כסגן בקואליציה ופעם כסגן באופוזיציה....  בנימין אבן - כיהן בשנים 1957- 1964  כראש מועצת הדר רמתיים ומשנת 1964 -1969 , לאחר האיחוד, כיהן כראש מועצת הוד השרון. זו הייתה תקופה קשה – תקופת קליטת עלייה ותקציבים מועטים ודלים. אי   אפשר היה להכריז הכרזות ולהבטיח גדולות ונצורות, המצב והתנאים היו בכי רע וקשים מנשוא.
בנימין אבן רווק ישר כסרגל, איש צנוע ועניו,  הקדיש את חייו למועצה. בשנת 1965 הוקמה ביוזמתו שכונת שרת.

          מ 1973 - 1976 עבד שמעוני במרכז מפ"ם וניהל שני מחוזות , המרכז והשומרון. הוא  "חרש" את הארץ לארכה ולרוחבה.

          משה ינוביץ כיהן כראש מועצת הוד השרון בשנים 1969- 1978. בתקופה זו שימש שמעוני כסגנו. אחד המפעלים הגדולים שקרמו עור וגידים היה בניית שיכון זוגות צעירים במתחם הרחובות: אנשי בראשית, האורנים ובני ברית. חברת ב.פ.דיור , חברת בת של סולל בונה, בנתה את השיכונים. חלק נועד לזוגות צעירים וחלק מהדירות נמכרו בתנאים נוחים . ינוביץ יזם ושמעוני פעל רבות בתחום זה. מאותו זמן ואילך אף ראש מועצה או ראש עיר לא טרח לבנות שיכון לזוגות צעירים . החלק הראשון של בית הספר לפיד נבנה בתקופתו של ינוביץ וכנראה שגם חטיבת הראשונים.

          שמחה מעוז - כיהן בשנים  1979– 1982. שמעוני שימש במשך כמה שנים כסגנו בהתנדבות. בשנת 1981 פרצו חילוקי דעות בקשר לבית הספר בנווה נאמן. שמחה מעוז רצה לסגור את בית הספר ושמעוני התנגד. שמחה התעקש ועמד על דעתו בתקיפות והחליט לפטר את שמעוני שהקדימו והגיש בעצמו את התפטרותו.

          מ1982- 1983 כיהן יצחק קדמי כראש מועצת הוד השרון.

          בתקופת כהונתם של שמחה מעוז ויצחק קדמי גמלה ההחלטה אצל שמעוני על הקמת רשימה עצמאית – "התנועה למען הוד השרון". באותה תקופה הוא כיהן כמזכיר הארצי של הסתדרות הפועלים  החקלאית שישבה ברחוב שאול המלך 8 בתל אביב והצליח מאוד במשימותיו. מה שדרבן אותו  להקים את רשימתו היה הצורך להקים מערכת חינוך תקינה. .
ב1983 הוא זכה בבחירות.

 

פעילותו הברוכה של ראש מועצת הוד השרון – אליהו שמעוני – 1983 - 1989.

 

 

צימצום הוצאות  בראש וראשונה נרתם שמעוני לצמצם את ההוצאות של העירייה שמצבה הכלכלי היה בכי רע.  במקום להעסיק בסכומי עתק קבלנים לאיסוף זבל, ניקיון, בניין ועוד הוא הפך את העירייה ל"קבלנית של עצמה".

 שמעוני גם קיצץ בשכרם של חלק מעובדי העירייה וקבע נהלים חדשים  בשקיפות . המצב השתפר והוא הצליח לשלם חלק גדול מחובות העירייה לספקים וקבלנים.

חינוך

"רשת חינוך אזורי" התקיימה בהדר רמתיים יחד עם כפר מל"ל. זלמן יהלום ניהל את רשות החינוך הזו .עם עוזרתו נעמי קהת-קינסלר .שמעוני כיהן בוועדת החינוך וכשהתבטלה רשות החינוך האזורית קיבלה נעמי קהת את ניהול המחלקה. ילדי הדר נשלחו ללמוד בכפר מל"ל ובממלכתי א' שברמתיים. לתיכון נרשמו במוסינזון או לאוסטרובסקי ברעננה ואורט שבכפר סבא ולגני ילדים נרשמו על פי אזורי המגורים.

*גני ילדים- שמעוני שכר מבנים לגני ילדים ברמתיים ובמגדיאל. בנה 2 כיתות גן במגדיאל ברחוב הידידות וברחוב בן גוריון ועוד 3 גנים ליד רחוב האילנות. בגיורא בנה גן ילדים. הקים כיתת גן לילדים בעייתיים והוסיף מימון של העירייה. מעון בגני צבי במסגרת של שיקום שכונות, על שם ארווין, ואותו מסר להנהלת נעמ"ת.

 

* בתי ספר. בימיו חל תגבור לשיעורי העשרה וסייעות לבתי הספר. תלמידים עם קשיי למידה  הוסעו ללמוד מחוץ למקום. תקציב משרד החינוך לילדים בעייתיים ולסייעות שלהם לא הספיק ושמעוני הוסיף  תמיכה כספית מהעירייה.

בית הספר ממלכתי דתי שבמגדיאל(כיום 2020 –שילה) – נזקק לשיפוץ מרבי ולהוספת כיתות. שמעוני דאג להשקיע בבית הספר. בנו את אולם הספורט.

בשנת 1987 – 1988 זכה בית הספר , בהנהלתו של בני כברה, בפרס החינוך הארצי לבתי הספר הממלכתי דתי. הענקת הפרס התקיימה בבית הנשיא, חיים הרצוג, בנוכחות שר החינוך יצחק נבון.

בית ספר רעות – שלב אחרון של בית הספר היה חסר וכך גם כיתות לימוד במגדיאל. שמעוני השקיע את מלוא מרצו בהקמת השלב האחרון – האודיטוריום והוספת שש כיתות. ב-1 באפריל 1984 חתם על חוזה עם קבלן ותכנן שעד 1 באוקטובר יהיה בית הספר נכון וכשיר לקליטת התלמידים.

 

*בית ספר שפרינצק – יועד כבית ספר ממלכתי רגיל. הוא נסגר והפך לבית ספר תל"י – תגבור לימודי יהדות. השתמשו במבנה כבית הספר תל"י והתנהל מאבק עיקש לעבור לרעננה. שמעוני סירב בתקיפות למעבר וכך נשמר בית הספר תל"י בתחומי הוד השרון. שמעוני הוסיף בו מבנים נוספים.

בית הספר בנווה נאמן –דאג לבניית כיתות וחנך את אולם הספורט.

בית הספר ממלכתי א' ברמתיים – היה זקוק לשיפוצים ניכרים כל העת.

בית הספר לפיד – נקרא לפנים "בית הספר החדש" שהוקם בימיו של ינוביץ אך היה חסר בו אגף לשש כיתות. שמעוני החל לבנות לשש הכיתות קומה נוספת. שמעוני ביקש מאנשי ציבור, תלמידים ומורים למצוא שם הולם לבית הספר וכך שונה שם בית הספר ל"לפיד" 8 הצעות היו בשם זה.


בית הספר ממלכתי א' היה מלא עד אפס מקום בתלמידים. לא נמצאה  קרקע והיישוב נזקק לבית ספר יסודי נוסף. לילות כימים עשה שמעוני במחיצת משפחת כהן, הפציר, שידל וביקש את מלוא עזרתם למכירת מגרשם ובתמורה קיבלו היתר בניה לקוטג'ים בסמוך. על מגרשם נבנה בית ספר יגאל אלון. בשנת 1986נחנך בית הספר בנוכחות רות אלון, רעיית השר יגאל אלון ז"ל ומולא כהן, יו"ר הנצחת מורשת יגאל אלון. במעמד חגיגי קיימו הצגה על דמותו של האיש בשילוב מקהלה ותזמורת מקומית.  
החטיבה הצעירה בהדר, כתות א' ב', במרכז לאומנויות נפתחה בתקופת ינוביץ ושמעוני סגנו.

 *חטיבות הביניים –אחרי שנבחר התמקד שמעוני בהקמת חטיבות נוספות ביישוב .ראשית דבר טיפל בהפשרת קרקעות.  באותה עת חל פינוי ימית והוא רכש מהם  מבנים יבילים בכמות מספקת להקמת החטיבות. כל תקציב הפיתוח למשך השנה הושקע והופנה לנושא החינוך . הוקמה חטיבת הביניים השחר ובאמצע שנת 1984 העביר  לשם את התלמידים שלמדו בינתיים בבניין של בית ספר יסודי צורים בגני צבי. בית הספר צורים שימש עתה לילדים עם צרכים מיוחדים קיבל היתר לקלוט ילדים מבחוץ וכך לקבל אגרה מעיריות אחרות.  

בחטיבת הראשונים שיקם ושיפץ את המבנים הקיימים.

*בית הספר התיכון מוסינזון – שמעוני דאג לבניית ארבע כיתות נוספות.

יזם ודאג להקמת תיכון הדרים  בית ספר תיכון שני בהוד השרון. הוא נרכש ונבנה על אדמותיו של צבי איזקסון נשיא התאחדות האיכרים בארץ. שמעוני ניהל משא ומתן עיקש ונחרץ להפשרת הקרקע  ולימים  נבנו גם הקניון ו"עד מאה ועשרים ." הוא קיבל את רישיונות הבנייה ואת התוכניות אבל בגלל עיכובים שונים התיכון עמד על תילו והחל לפעול, רק בימי בנימיני . 

מפעלים נוספים

בשכונת נווה הדר - הקים מועדון לנוער ומגרש כדורגל.
בגיל עמל - הוקם מועדון שנועד לנוער ולקשישים.
בשכונת גני צבי הוקמה אנדרטה לזכר חללי המקום.
מקהלה –שמעוני תמך והעריך מאוד את "מקהלת הוד השרון " שקיימת עד היום בשם מקהלת " הדרים" בניצוחו של אילן גלבוע.
להקת ריקודים – בהנהלת אורה ארנון הוקמה בתקופת שמחה מעוז ושמעוני דאג להמשך קיומה.
הקים תזמורת בהנהלת רבקה יעקובוביץ .להופעתה הראשונה , בערב יום השואה, שמעוני הצליח להביא את המנצח הדגול יצחק-זיקו גרציאני המנצח הדגול, שניצח על התזמורת.

אירועים

בתקופת כהונתו הועלה המופע – 60 שנה למגדיאל. המועצה הקדישה להצגה משאבים ניכרים. במופע המרגש הופיעו גנתון שלף, יהודה ליכט , ישראל ארנון, מיכל אהרוני, להקת הריקודים, השחקנים היו ילידי מגדיאל.

להקת מחול של הוד השרון ולהקת מחול של באקה אל גרביה, קיימו יום יהודי – ערבי. להקת המחול באקה אל גרביה הגיעה עם ראש המועצה שלה, סמיר דרוויש וסגניו להוד השרון. המועצה  ארחה אותם ובמקביל באקה אל גרביה ארחה את להקת היישוב ונכבדי היישוב.

          עם תום כהונתו עבד שמעוני בהסתדרות הפקידים, כמזכיר ארצי של מדרשות, בתי ספר חקלאים ופנימיות. בשנת 2000 פרש לגמלאות והחל לעסוק בענייני משפחות. ב1985  הקים עמותה להצלת חיי אדם שבאמצעותה שלחו מטופלים להשתלות וניתוחים בחוץ לארץ. על כך זכה למכתב על פרס מפעל חיים מטעם ההסתדרות.

 

לג'נט ולאליהו שמעוני נולדו 6 ילדים: דני, דליה, רמי, מוטי, צפריר ותמיר, 16 נכדים ו-2 נינים.

נכדים: ניר, טל, חן – דני שגיא

תומר, הדס, ואור – דליה שמש

לידור, מאור, עינב – רמי שמעוני

ג'נטה – מוטי שמעוני

אביב, שחף – צפריר שמעוני

לידן, מאי, ופלג – תמיר שמעוני

נינים – רועי וריי

 

בשנת 2018 עברו לגור בדיור מוגן, "בית גיל פז" בכפר סבא.