אופטובסקי יצחק
אופטובסקי ברזילי שרה מספרת-
למשפחת דאום
הסבא, שמואל יונה דאום ואשתו הראשונה – טאובה הביאו לעולם בעיר הבירה ורשה שבפולין את בתם הבכורה-אימי, עליזה-פרנייה. כשהיתה עליזה בת שנה וחצי ואמה, טאובה בהריון גויס באופן בהול הבעל, שמואל יונה דאום לצבא הפולני ומרוב התרגשות לקתה טאובה בשטף דם ונפטרה בדמי ימיה. כעבור שנה לערך נישא שמואל יונה בשנית להינדה-איילה.
אשתו השנייה – הינדה-איילה, ילדה לשמואל יונה את שאר צאצאיהם: אביגדור, שלמה, יהושע, חנוך ופנינה דאום-רבין.
אמי, עליזה למדה בגימנסיה העברית ששפת הדיבור בה היתה עברית כמובן וסיימה את בחינות הבגרות בוורשה. מנהלת הגימנסיה היוקרתית היתה פועה רקובסקי.
להלן האינוונטר שעמד לרשותו של הסב, שמואל יונה דאום עם בואו ארצה בשנת 1924. שמואל יונה רכש 50 דונם אדמה ברחוב חנקין שבמגדיאל. הוא היה בן 41 שנה בעלותו ארצה ורעייתו הינדה-איילה בת 41, ילדיו: פנינה – 18, אביגדור – 15, שלמה – 12, יהושע – 10 וחנוך בן הזקנים – 7.
האב, יצחק אופטובסקי נולד בקאליש שבפולין. למד בישיבה עד גיל 19, התפקר וחזר בשאלה. אחותו בעלת הצמות הארוכות והיפות למראה היתה אנוסה ביום נישואיה לגזור את צמותיה, שעליהם היתה גאוותה. היא ישבה מול המראה וקוננה בבכי מר, וכך ישב אחיה, יצחק לצידה מנסה לנחמה בצערה ואף הוא כאות הזדהות עם מצוקתה הקשה בכה יחד איתה. בצר לה הניחו על ראשה פאה –שייטל מכוערת מאוד, שבוודאי לא שיוותה לה מראה מצודד ונאה. מראיה של אחותו, הסב לו צער עמוק ומועקה רבה, שבשל ציווי הדת מכערים כך את אחותו ועל רקע זה חזר בשאלה.
האב, יצחק היה יצרן בפולין. ייצר ושיווק בדי תחרה ואחר כך ייצר כּוֹבְעֵי בֵּרֵט.
אמי, עליזה היתה בת 21 בנישואיה לאבי, יצחק בן ה-28. שתי בנותיהם שנולדו בפולין היו: טובה ילידת 1923 ושרה שנולדה ב-4 באוגוסט 1929. שמה של טובה הוא על שמה של הסבתא טאובה, שנפטרה בלידתה.
מספרת שרה:
בשנת 1933, עלינו לארץ ישראל כציונים אמיתיים. אחותי, טובה היתה בת 9 ואני בת 4 בלבד. האב שמע ברדיו על עלייתו של היטלר לשלטון באופן הדמוקרטי ביותר. היטלר כתב בספרו "מיין קאמפף" בצורה הישירה ביותר מה הם כוונותיו המוצהרות ותוכניותיו לגבי גורלה של גרמניה ומה יעלה בגורלו של העם היהודי באירופה. הוא הכריז על מלחמת הגזע וגירמון גרמניה, על טהרת הגזע הארי.
לאור הכרזותיו של היטלר היה מנוי וגמור עם האב, כי משפחתו תעקור לארץ ישראל.
סבי, שמואל יונה דאום, שגר במגדיאל, הפציר ללא לאות במשפחתנו לעלות ארצה. עלינו היישר למגדיאל וגרנו בחדר אחד, בביתו של סבא שמואל יונה דאום. השירותים היו בסוף הפרדס. משפחתי התגוררה בבית זה, שלוש שנים.
אבי העלה ארצה את המכונות לייצור הכובעים, ששימשו אותו בפולין. שמואל יונה דאום הקצה לו פינה ברפת ובה עבד עם רעייתו עליזה. השניים ייצרו כּוֹבְעֵי בֵּרֵט למכביר. אבי שימש כיצרן, בעוד אמי אחראית על נושא צביעת הכובעים בצבעים שונים. כל מה שהובא אותם ימים לארץ היה מתוצרת יפן. האב נאלץ היה להתחרות בייבוא זול זה ולא צלח את התחרות. ההשקעה העצומה, שעות העבודה לאין סוף והרווח המזערי לא הביאו לכלל תמורה כדאית להשקעה. בלית בררה היה אנוס לפרוש ממקצועו עליו שקד שנים רבות. המכונות עמדו כאבן שאין לה הופכין וללא כל דורש, במשך שנים רבות, והוא אינו יכול למכרן. הדודה, ברוניה דאום, אחותו של הסבא וששם משפחתה החדש היה אלטשולר, המליצה בפני אבי לפתוח קיוסק ברמתיים, על הכביש הראשי, כי בכל הרחוב הארוך הזה, אין אפילו קיוסק אחד לרפואה. אבי שקל את ההצעה והגיע למסקנה, שאכן יש הצדקה לפתוח קיוסק ברחוב הומה בתנועה.
בשעה שהגיעה אחותי, טובה לתיכון היא גמרה אומר בדעתה לשנות את שמה ליונה. השם טאובה ביידיש הוא לא אחר מאשר יונה(עוף). אני נרשמתי לגן במגדיאל ואחותי למדה בבית הספר של הפועל המזרחי במגדיאל.
בשנת 1936 לערך קנו ההורים חצי דונם אדמה ובנו צריף למגורים, חצר וחנות ברמתיים. הם פרצו גדר ועקרו כמה עצי תפוזים מהפרדס כדי להקים ולהכשיר את השטח לבניית הצריף. בצריף היה חדר אחד גדול שבו גרו ההורים והילדים וכשהאחות טובה התבגרה הציבו את מיטתה במטבחון. המטבח היה לא אחר מאשר פחון הצמוד לצריף. השירותים הוקמו בסוף החצר ובו ספטינג (בור ביוב)שפועלים חפרו. כשהבור התמלא עד גדותיו היו סותמים אותו וחופרים במקום אחר. גם המקלחת היתה בחצר, ללא מים חמים.
את הצריף והחנות הצמודה לו, בנו רק נגר אחד ובנאי.
המציאות בארץ היתה קשה עד מאוד ולא פעם סבלנו. בחורף דלף הגשם בבית ובקיץ הפח להט בחום היוקד של השמש הארצישראלית. כשהנעליים נעשו קטנות ולוחצות, נהגו לגזור את חלקן הקדמי - באצבעות. לא היו מגפיים ולא מטרייה ואף לא מעיל, רק סוודרים.
בין מגדיאל לרמתיים השתרע שטח עצום, שבו נראו לעין רק חולות ומשני צידיו פרדסים. בית האריזה שהוקם במקום היה של "יכין".
בחולות נמצאו לא פעם ברזלים וקרשים שנזרקו מבית האריזה והיוו מכשול לא קטן בשעת ההליכה. שטחי החולות הפכו בעונת החורף הגשומה לבִּיצות. פעם, כשאמי צעדה ממגדיאל לרמתיים היא ביקשה לחצות את שולי הבִּיצה ולמגינת לבה שקעה. שעתיים עמדה בבוץ חסרת אונים, ורועדת מקור, עד שעבר במקום אדם, שנחלץ לעזרתה והוציאה מן הבוץ.
לשרה היה זוג נעליים אחד סגור וגבוה לעתות החורף, זוג לקיץ ואחד לשבתות וחגים. אם נכנסנו לבוץ או הנעליים נרטבו בגשם, הרי למחרת היום נקלענו לבעיה. התלמידים לא הלכו ללימודים, כי הנעליים לא הספיקו להתייבש בלילה. אימי נהגה להכניס לנעליים עיתונים ישנים כדי לספוג את הרטיבות.
ביום חמישי היתה נשלחת שרה לקנות עופות ממדגרות משפחת בראון. הלול שלהם היה הגדול ביותר ברמתיים. הם התפשטו והתרחבו מאוד. אמו של יהודה בראון, הבן, היתה מומחית למציאת עוף טוב. כשבידיה העוף הטרי היתה פונה שרה לשוחט מילר, שהיה גם מוהל. למילר היתה בת בשם אסתר שגרה בבני ברק. בנו חיים הוא רב שהתגורר בפתח תקווה ועבר לירושלים.
שרה היתה יושבת ומורטת את נוצות העוף בשקידה ואחר הכשירו את העוף. הרב ברמתיים היה אותה עת הרב דרבקין, הוא שחיתן את כל הצעירים ברמתיים כשאחד מילדיו נולד ביום כיפור נאלצה רעייתו הקורעת ללדת לזמן אמבולנס לשם פינויה לבית החולים. ונסעה לבדה באמבולנס, כי הרב סירב ביום כיפור לנסוע עמה.
סבי, שמואל יונה דאום עלה ארצה עם משפחתו הענפה בשנת 1924 והיה בין 12 המייסדים שייסדו את המושבה מגדיאל. הוא בנה את ביתו בחולות מגדיאל ברחוב חנקין שנחשב כרחוב הפולנים כשהוא מוקף בשועלים. לימים בנה לו בית בלוקים ובו שלושה חדרים. שכניו משני צדיו היו משפחות ליברמן ורות איזנברג, מאחור גרה משפחת ספיר. ממול גרו משפחות פירסט ואיסרובסקי.
שמואל יונה עבד למחייתו בצריף הדואר שעמד במרכז מגדיאל שם קיבל את המכתבים ומסר אותם לנמענים, במקום בו נמצא היום גן הבנים. שימש כחזן וגבאי בבית הכנסת משכן יעקב, שבמגדיאל. הוא מונה כחבר המועצה המקומית של מגדיאל. כשמלאו לו 60 שנה ערכה לו המועצה המקומית מסיבה ושרהל'ה נכדתו כתבה לו ברכה בחרוזים, והיא רק בת 11.
שמואל יונה היה איש ספר ואדם משכיל עד מאוד, דתי וליברלי כאחד ומעורה מאוד במציאות הקיומית ובחדשות. לא היה נושא, שלא היה מעורה בו. אפשר היה לשוחח איתו שעות ולהפליג עמו בנושאים רבים ומגוונים. הסבא הגיש לשרה נכדתו מתנה ליום הולדתה - ספר "חביביי" וכתב לשרתי נכדתי. והכניס לספר את הברכה שכתבה לו ליום הולדתו.
לקראת ליל הסדר נערך ביתו של שמואל יונה דאום כיאה לחג. משפחתו הענפה היתה מוזמנת ובהיותו חזן היה קורא ברהיטות וכהלכה את הגדת הפסח ומוסיף לה נופך יפה משלו. הוא היה עורך את הסדר ביד רמה כשהסבתא לצידו מכינה את מיני המאכלים והתקרובת להנאת כל בני המשפחה. חלק מבני המשפחה היו נשארים ללון בביתו ומתארחים לצהריים ביום המחרת והכול קלח וזרם כיאות, כשאין כלל מקרר לרפואה. חנוך דאום, הבן, גר כל העת בבית הצמוד ליד אביו ובבניין שלאחריו גר הבן, אביגדור דאום. דודי, יהושע דאום עבד ביכין וארז את הפרי בארגזי עץ, שאמור היה גם להישלח לחו"ל. התחתן עם טובה מכפר סבא והזוג נכנס לגור בבית הסבא, שמואל יונה דאום.
כשמלאו לי 13 שנים נפטרה הסבתא איילה כשהיא רק בת 56 במותה.
גן הילדים היה במגדיאל ליד מסעדת זף, שבכיכר. אתה גם למדה שולה פירסט בגן ובכיתה א'.
בית הספר מזרחי במגדיאל - בכיתה א' למדו בכיתתי עזרא בינדר, יצחק בן מנחם - גוליבר. מאחר שלא היו מספיק תלמידים הרי איחדו יחד שתי כיתות, א' ו-ב'. בכל יום התפללו התלמידים "מודה אני לפניך" והמורה היתה יפה סגל.
התלמידים למדו בשני טורים, טור של כיתה א' וטור כיתה ב'. המורה היתה עוברת בין הטורים ומחלקת את החומר המתאים ללמידה, על פי הכיתות.
הילדות בימי היתה מאושרת, התלמידים בהפסקות היו משחקים: בבנדורות, קלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים, גולות, קפיצה לרוחק ולגובה, מחניים, מחבואים, שוטרים וגנבים, דודס – מקל גדול, שאיתו חובטים על מקל קטן המחודד משני הצדדים לצורך המשחק.
את כיתה ב' למדה שרה ביסודי שברמתיים, מאחר שמשפחתה עקרה לרמתיים. בכיתה למדו עמה: תחיה פרסוב, גילה רוזנבלום, רות באוכוויץ, עליזה נתן, ונטוך, יצחק בן מנחם גוליבר, ישראל ורקר, גדעון לב, גדעון השמן, צביקה רייכמן, גד שלזינגר, מיכה קפוסטה, חנה בורלא, שושנה עלימה, רחל עלימה, טובה בויפלד, שרה ויסקול, פרומה ברינקר, יונה דובשני-פרייס, נעמי רופאר, חוה דוד-גרה במכמורת, מרים באוכוויץ - בגלזגו, ד"ר מרים הרר-כץ, פנחס ויזן, בנימין מוזס, יחזקאל עלימה,אלימלך-מיילי לרנר מיכל גפני-אשל, רות סלומון. שולמית מאיר הגיעה ללמוד בשל ההפצצות על תל אביב וגרה ברמת הדר, פועה אלברט-מנדלבאום שגרה בפתח תקווה, דניאל בינדר, אביבה שלזינגר, שמחה בורנגסר-מעיין חיה בארצות הברית ואחותה לילי שנפטרה. מלכה עלימה-שקד גרה ברמת גן, אליעזר פורטנוי, לאה ורקר, אליקים שחפ, יהודה בראון וצבי שלף (שטיינשלייפר).
המורים: שמואל מיימון שלימד בכיתה ד' – גר בכרכור, שמואל יוסף, המורה לאה נישאה ליצחק זיו אב ולימדה מוזיקה ואחר עברה לרמת גן, שרה לוין לימדה התעמלות, יצחקי ושמואל מינייבסקי. מור היה מנהל בית הספר.
כל הכיתה יצאה יחדיו ליום עבודה בשדה של משפחת טמפלינסקי-היכל בעוד הערבים נהגו לקרוא לו טמבלינסקי. התלמידים עבדו יום שלם כשהם תולשים תפוחי אדמה מן האדמה. השדה גבל עם משפחת ז'וק וסורוקין ברחוב הבנים. ביום זה הרוויחו 6 לירות שאת הכסף תרמה הכיתה לקק"ל
(ועד היום לא קיבלו כל תמורה לעבודה).
בכיתה ז' נסעה הכיתה לירושלים ולנו על שולחנות בית הספר לבנות "למל". הם ביקרו בכותל המערבי, בקבר רחל שבבית לחם ובמערת המכפלה שבחברון. הטיול נמשך 3 ימים. בלילות צבעו במשחת נעליים את מדריכת מכבי, ירדנה ליפשיץ, שנסעה איתם וקשרו אותה לשולחן.
ב-5 ביוני 1998 נערך מפגש תלמידים בבית מרים מגדלי ונכחו בו: יענקל'ה ברלוביץ, עזרא בינדר, יאיר אמסטרדם, מלכה לרנר-לדור, אביבה שלזינגר-אורן, שרה לוין, חנה לוין-רוזן ושרה אופטובסקי-ברזילי.
חברי הילדות היו: יאיר אמסטרדם, יהודה בראון, דניאל בינדר, אליקים שחפ, מיכל גפני, פנחס ויזן ויונה פרייס דובשני.
למשפחת אמסטרדמר, לימים אמסטרדם, היתה מיקשת אבטיחים ובה מגדל קטן, ושומר ששמר על שטח השדה מפני ערבים. יאיר היה לוקח אותנו למיקשה וקוטף עבורנו אבטיחים טובים. הוא היה מבקע את האבטיח תוך זריקתו לאדמה. כל הילדים חפצו לאכול את לב האבטיח. יאיר היה נשמה טובה. כל דבר שהיה לו לחלוק עם אחרים, חילק ברצון וללא היסוס.
תנועת הנוער - מכבי הצעיר במגדיאל– שרה החלה את פעילותה בתנועה של מכבי במגדיאל בגיל 8. מפקד הסניף היה דודה יהושע דאום, ששיתפה בפרוטקציה בפעילות בתנועה, כשכל שאר המצטרפים לתנועה היו בני 10 - גיל ההצטרפות הרשמי לתנועה. המדריכה היתה יונה אופטובסקי. בתנועה היו: עדנה קויאבסקי-מטוס, רינה קריגר, רות באוכוויץ, אסתר גולדברג, שושנה עלימה, פרומה ברינקר, יענקל'ה זומר.
תנועת מכבי ברמתיים – צריף מכבי ברמתיים היה במקום בו עומד היום מועדון ויצ"ו.
יאיר אמסארדמר אהב שוקולד ובלילות שבת היה נוהג להביא למועדון של מכבי חפיסת שוקולד גדולה, שבה היו קוביות ארוכות של שוקולד מתוצרת "עלית" או "ליבר" ומכבד את כל הנוכחים. כל שיר וריקוד חדש הייתי מלמדת בתנועה. כל מה שראיתי וספגתי בחתונות של הדודים שלי העברתי לידיעת החבר'ה. לרוב רקדנו ריקודי עם ועמים וכן את ריקודי ההורה, צ'רקסיה וקרקוביאק.
המדריך היה משה וילנצ'וק, שהתחתן עם זהבה פרם. המדריכים הנוספים בתנועה היו: ירדנה ליפשיץ, יונה אופטובסקי ועזרא בינדר. במכבי הרבו בהתעמלות: מקבילים, סולמות וקפצו על חמור.
בבית משפחת ז'וק לא היה מתקיים יום ההולדת לצפורה או ללאה, ללא עזרתה הפעילה של שרה שארגנה את יום ההולדת בלוויית חידון, משחקים ושירה. כולם ניבאו לה, עתיד מזהיר כגננת. לאה אחותה של צפורה לא אוותה לאכול, אלא רק מידיה של שרה. לאמה של צפורה לא נעם המצב, שבתה כל העת אוכלת אצל שרה ולכן נקטה בשיטה חדשה, אך יעילה. היא הביאה את מזונה בחשאי לארגז הקרח של משפחת אופטובסקי, וכך מבלי דעת, אכלה הבת הסרבנית מידי יום, מבלי שתחוש כלל שאימה בישלה את התבשיל. צפורה נולדה כשלשרה מלאו 8 שנים.
תיכון – ברמתיים לא היה עדיין תיכון מספר מועט הלכו לתיכון בישוב אחר בסביבה. רובם רק סיימו את כיתה ח' ויצאו לעבודה. פנחס ויזן הלך ללמוד ליטוש יהלומים בתל אביב. דניאל בינדר למד חקלאות ברמתיים, יהודה בראון פנה לגימנסיה הרצליה, אליקים שחפ למד בגימנסיה הרצליה, מרים הרר – למדה בגימנסיה הרצליה.
שרה נרשמה לגימנסיה הרצליה, אך בשל הפצצת חיל האוויר האיטלקי את תל אביב 1940, רשמו אותה לגימנסיה אחד העם שבפתח תקווה, ברחוב סלומון סמוך ליד לבנים. הגימנסיות היו פרטיות. יונה דובשני למדה באחד העם בכיתה אחת יחד עם שרה. הן היו חברות מגיל 7 ולמדו בגימנסיה שנתיים. יונה עברה לבית הספר פיטמן בתל אביב. שרה שאפה ללמוד בירושלים אך למשפחתה לא היה כסף לממן את עלות המגורים היקרה בירושלים. שכר הלימוד היה אמור להיות 35 לירות לחודש, כשאביה הרוויח רק 30 לירות. האב אמר לה תעבדי ותחסכי. שרה המשיכה את לימודיה בתיכון ספרא, בית ספר למסחר, ניהול והנהלת חשבונות שבתל אביב ולמדה בו שנתיים נוספות עד לבגרות.
"ההגנה" – הצטרפתי להגנה ורוב האימונים היו אימוני שדה ושליטה ברזי המפות הטופוגרפיות. המדריך היה יהויכין קנולר, שהיה אחר כך מהנדס במקצועו. הוא נסע בג'יפ, עלה על מוקש ליד ים המלח ונהרג. הוא השאיר אחריו בת יחידה ואח מבוגר. רפי, אחיו היה מורה לכימיה בגימנסיה גאולה שבתל אביב. שושנה קנולר, אחותו, חברתי מהגן גרה בחיפה. גם משה צחורי ויענקל'ה ברנר היו מדריכים שלי בהגנה. יענקל'ה היה בן מושב רשפון, שנישא לפנינה ליכטנטל. את תרגילי הטופוגרפיה בצענו בכפר של אבו קישק במערב המושבה, היכן שבית הקברות של נווה הדר היום. קנולר לימד אותנו טופוגרפיה ואילו צחורי משה לימד ת"ס-תרגילי סדר, מזורסקי – קפא"פ (קרב פנים אל פנים), ברנר – אקדחים. הפעולות נערכו על גג של בניין ושלחו אותנו לכל מיני כיוונים, לביצוע הניווט.
ב-1948, רצתה שרה להירשם לאוניברסיטת ירושלים ללמוד מדעי הרוח, אך בן גוריון הכריז על הקמת המדינה ושרה גויסה מיד לצבא.
בצבא - שרה שירתה בחטיבת חיל הרגלים, ביחידת חי"ש(חיל שדה) של אלכסנדרוני. במגדיאל פעל מטה הפלוגה בבית זקיף. כל החורף עד ינואר היו בו, ובפברואר עברו לפרדס סבירסקי שבכפר סבא. הם הקימו אוהלים. שרה היתה הבת היחידה בפלוגה ושימשה פקידה יחידתית. גדעון לב, בעלה של נחמה לב, שהיה בעל מוסך היה בעל אופנוע וכל בוקר היה מגיע לרמתיים לקחתה ובערב משיבה לביתה.
לפני קרב לטרון שארע ב-25 במאי 1948 הם עברו לבית לִיד, למחנה 21, ומשם עברה שרה לשרת בבית ג'וברין, חצור וכיס פאלוג'ה. חי"ש אלכסנדרוני השתתף בקרבות הללו. אחר עברו לצפון לקריית שמונה שנקראה באותם הימים, חַלְסָה. הם גרו בבקתה של טרומפלדור ליד תל חי. ומשם עברה למחנה פילון בראש פינה. כך חלפו עליה שנתיים של שרות והסתיימה המלחמה. שרה השתחררה בקרית מאיר, היום הקריה.
את יחידת חי"ש אלכסנדרוני פירקו ועברו למחנה טירה ושם העבירו דרך המטכ"ל אנשים ליחידות שונות. אריק שרון הקים את יחידת 101 מהצנחנים. גוליבר-יצחק בן מנחם עבר יחד עם אריק שרון לצנחנים.
שרה סיימה את שירותה בדרגת סמלת ושימשה כפקידה ראשית של גדוד 32. היא קיבלה דרגה גבוהה והעניקו לה מכתב ללשכת העבודה ברחוב יבנה שבתל אביב, ליד ועד הקהילה. נשלחה לבית ברנר, לקבל פנקס אדום של ההסתדרות ולהיבחן, כדי לקבל דרגת פקידות.
אותה שעה חיפשו פקידה במפעל "הארגז" שבתל אביב, בלשכת העבודה הגישו לה הפנייה למפעל ואכן היא התקבלה ועבדה בה שנה וחצי.
שרה נישאה בשנת 1951 לבנימין מונטר וגרה בפתח תקווה. הזוג עבר לגבעתיים ונולדו להם 3 בנות. שרה עבדה חצי שנה בעיריית פתח תקווה ופוטרה בהיותה בהיריון ובטרם קיבלה קביעות. היא עבדה בליברלים עצמאיים במשך 9 שנים יחד עם יונה דובשני.
בשנת 1977 אחרי הבחירות והמהפך, פיטרו את כל 20 העובדים. יונה נשארה לעבוד ושרה עזבה. תוך 10 ימים עבדה בחברת מערכות אלקטרוניקה "אלישרא" שנקראה A E L. ועבדה שם 12 שנים. בהיותה בת 60 נמכרה החברה לתדיראן, שרה לקחה פיצויים ועזבה את המפעל. היא פנתה ללשכת העבודה. יצאה לגמלאות. בשנת 1974 התחתנה בשנית עם דוד ברזילי וגרה ברמת גן.
"הקיוסק של אופטובסקי"
כביש רמתיים היה עורק ראשי בין תל אביב לחיפה. כל התחבורה מהצפון לדרום עברה דרך מרכז המושבה רמתיים.
הקיוסק שהיה לא אחר מאשר צריף בגודל של חדר נפתח בשנת 1934. בתקופת המנדט לא סיפקו הבריטים רישיון לחנות אם לא היה בה כיור, ברז וכן שירותים. הבריטים גם סיירו ובדקו בשטח אם הקיוסק נקי למשעי. הבדיקות נערכו גם בבתי קפה ובמסעדות בסביבה. בצריף הקיוסק הותקן מטבח קטן ובו ייצרו את מיני הסירופים השונים והכינו כריכים למכירה. בכריכים היתה פרוסת נקניק ועליה שכבת ביצים קשות. בשלב מאוחר יותר נמכרו תה וקפה.
ההורים היו צועדים בתחילה מידי יום ממגדיאל לרמתיים שבשנת 1936 עקרנו לרמתיים. המשפחה גרה בחדר עם מטבחון מאחורי הקיוסק אליו עלו בשלוש מדרגות מן הצריף.
בעלי כלי הרכב שנסעו על הכביש היו נעצרים בדרכם לקניית סיגריות, עיתונים, להשיב נפשם במשקה צונן ובמזון. הסיגריות היו – דוּבֶּק, נֵלְסוֹן, מַסְפֶּרוֹ לָטִיף, אֵסְקוֹט, כַּמֶאל-CAMEL, מַלְבּוֹרוֹ, מָטוּסִיאָן, דֶגֶל, פְּלַיֶירס ומוֹנְט בְּלָאן. העיתונים שנמכרו בקיוסק היו – "הבוקר", "דבר", "הארץ", "הצופה", "העולם הזה" של אורי אבנרי, עיתון "לעולה" בניקוד ו"על המשמר", עיתוני הערב – "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" שעד היום קיימים.
בקיוסק מכרו את סירופים בטעמים שונים. בקיוסק היה ברז לסודה ומיכל גז בעל ידית שעמו הכנו סודה. על הכנת ייצור המיצים שקד האב. לסירופ עם סודה קראו "גזוז". משקאות חריפים היו בבחינת טאבו ולא נמכרו בקיוסק, למרות הלחץ הכבד, שהופעל על אבא מצד החברות המשווקות מוצרים אלה. האב טען כי בביתו יש בנות ואינו מעוניין, כי שיכורים יסתובבו בפתח הקיוסק.
במקרר שעבד על חשמל, היו גלידות במבחר טעמים: וניל, שוקולד, תות שדה ומוקה. גם ארטיקים מקרח שנקראו קרטיב ואסקימו לימון נמכרו בו.
נמכרו גם דברי מתיקה – שוקולד של חברות: עלית, צֶדֶ. וליבר, מסטיק, סוכריות מנטה, טופי. ופלים מצופים, בייגלה ועוגות ממאפייה בכפר סבא. העוגות נמכרו בפרוסות יחידות ולא עוגה שלמה. לא פעם גנבו נערים מן המוצגים לפניהם.
קיוסק אופטובסקי - נוהל ביד רמה ובהצלחה לא מבוטלת על ידי אבי, יצחק. אגד סיפק לנו כרטיסי נסיעה אותם מכרנו ללקוחות. היינו אף זכיינים למכירת כרטיסים להצגות התיאטרון של "הבימה", "אוהל", "לי-לה- לו" ו"המטאטא".
בכל רמתיים לא נמצא ולוּ רדיו אחד לרפואה, פרט כמובן לרדיו בקיוסק אופטובסקי. אנו היינו בעלי הרדיו היחידי באזור. הרדיו היה קופסת עץ חומה מתוצרת קולומביה ועליו כפתורי בקליט. אם הפסיק לדבר או לנגן עקב תקלה פתאומית היה אבי מכה בו, ומיד היו נשמעים בשנית צלילי המוזיקה.
התכניות שבקעו מעל גלי האתר היו: במוצאי שבת – "שבוע טוב", חדשות, מוסיקה קלאסית ובעיקר תסכיתים-סדרות בהמשכים, כמו: פּוֹל טֵמפֵּל, אותם הגישה השדרנית, אוֹגֵנְיָה שִׂמחוֹני, שהיא לא אחרת מבת רמתיים ובתם של משפחת לוין ממייסדי המושבה. כן היינו מאזינים גם לעזריה רפפורט ולחגי פינסקר. כילדה אהבה רבקה רוזנבלום בראל להאזין לתוכנית הרדיו "רותי מדברת אליכם". ביום הזה היתה פונה לקיוסק אופטובסקי להאזין לתוכנית.
כל ערב בשעה 19:00 בדיוק נמרץ היו מצטופפים אנשי רמתיים ליד פתח הצריף על תל. אבי פתח את הרדיו בעוצמת הקול הכי גבוהה וכולם האזינו ברוב קשב ובדריכות למשמע החדשות אותם הגישו לסירוגין: חגי פינסקר, עזריה רפפורט וגאולה כהן. החדשות נמשכו כשעה.
אותם ימים לא ידענו כלל מה מתרחש באירופה ובוודאי לא על השואה האיומה שפקדה אותה. החדשות עסקו בעיקר במישור הפוליטי ומלחמתי של מלחמת העולם השנייה. שאבנו מידע רב תוכן, אודות הקרבות העזים המתחוללים באירופה, כיבושי כוחות בעלות הברית ותבוסות הגרמנים במערכות בברית המועצות ובשאר חלקי אירופה. כמובן שרוב החדשות עסקו גם בהיטלר הצורר והרודן.
הטלפון הציבורי היחידי היה גם בקיוסק. מאבי הטוב למדתי רבות, על התחשבות בזולת. אם אחת התושבות כרעה ללדת, היינו מתקשרים להזמין אמבולנס או מונית שירות מתחנת "מקדים" שבפתח תקווה.
הטלפון היה ציבורי, מקובע בקיר ובולט לעין. צבעו כהה, בעל חוגה ושפורפרת. הציבור היה שם בתוכו כסף וכנראה שעלות השיחה אותם הימים היתה כחצי גרוש לערך. בחצי גרוש היה ניתן לקנות גלידה עם כוס סודה. עודף לא אהבו לתת כמובן. על מנת למנוע את מתן העודף הרי היה תלוי בקיוסק קרטון שעליו נכתב: "העודף הוא כוס סודה". אפשר היה לקבל פתק, המעיד שמגיע ללקוח כוס סודה וכך פדו בהזדמנות אחרת את קבלת הסודה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה נלקח מאיתנו הטלפון הציבורי ובמקומו הותקן בקיוסק טלפון פרטי, כי היה חשש מגיס חמישי וממרגלים. את הקיוסק החלו לפקוד ה"כלניות" – חיילי הצבא הבריטי עם הכובעים האדומים ואף חיילים אוסטרליים, שעברו בשיירות בדרכם לצפון או לדרום הארץ. החיילים הבריטים הטילו מידי פעם גם עוצר ביישוב על מנת לחפש נשק, שהוחבא בסליקים בידי ההגנה והאצ"ל.
הטלפון השני שהותקן במלחמת העולם השנייה על ידי שרות הדואר הותקן בבית. הטלפון היה שחור. לא היה מקובע בקיר אלא היה טלפון רגיל עם חוגה.
אחותי יונה ואני, לא ידענו אף פעם מהו חופש גדול, כי תמיד סייענו להורים בהפעלת הקיוסק. כך אפשרנו לאבי, שקם מוקדם בבוקר לנוח בשעות הצהריים ולסייע לו גם בשעות הלחץ, בשעה שהיה עוצר, או אוטובוס ובו מטיילים רבים שירדו במהירות וביקשו שתייה קרה.
הוריי עבדו ללא ליאות ובחריצות מרובה משחר עד לילה, אך הפרנסה היתה בדוחק. תקופת הילדות היתה מלחמת קיום של המשפחה. לא ידענו מה זה קייטנות ולא למדנו שחייה בעוד, שלאה וציפי ז'וק למדו שחייה ברמות השבים, כי להם היה כסף למימון עלות השיעורים. על אופניים לא למדתי לרכב ואיני יודעת לדווש עד היום הזה. רק לבנים היה קורקינט, שהם בעצמם הרכיבו מחיבור כמה קרשים שגנבו מנגריית וקסמן. הם היו מוציאים גלגלים מעגלות ישנות ומרכיבים אותם בעצמם. הכידון היה עשוי אף הוא מחתיכות ברזל או צינור מאולתר, שגם עליו רבו.
הקיוסק פעל עד שמלאו לאמי 60 שנים.
הוריי קבורים ברמות השבים, אבל הסבא, שמואל יונה דאום, הסבתא איילה והדודים - קבורים במגדיאל. שרה כתבה על סבה, שמואל יונה דאום, הספד בעת פטירתו. כעבור 25 שנה חידש הבן יהושע את מצבת אביו ושרה הקריאה לזכר הסב מה שארע במהלך 25 השנים מיום פטירתו ועד אותו יום.
אמי, עליזה אופטובסקי, נפטרה בגיל 72 ואבי, יצחק אופטובסקי, נפטר בגיל 62. אמי נשארה באלמנותה כשהיא בת 56 שנים.
לשרה נולדו 3 בנות: טובה, דורית ורקפת והיא נהנית מ-11 נכדים ומנין ונינה.