אופטובסקי עליזה ויצחק
הבת שרה אופטובסקי-ברזילי, מספרת:
הסבא, שמואל יונה דאום ואשתו הראשונה – טאובה הביאו לעולם בעיר הבירה ורשה שבפולין את בתם הבכורה-אִמי, עליזה-פרנייה. כשהיתה עליזה בת שנה וחצי ואמה, טאובה בהריון גויס באופן בהול הבעל, שמואל יונה דאום, לצבא הפולני ומרוב התרגשות לקתה סבתא טאובה בשטף דם ונפטרה בדמי ימיה. כעבור שנה לערך נישא שמואל יונה בשנית להינדה-איילה. שיַלְדה את שאר צאצאיהם: אביגדור, שלמה, יהושע, חנוך ופנינה דאום-רבין.
אמי, עליזה למדה בגימנסיה העברית ששפת הדיבור בה היתה עברית כמובן וסיימה את בחינות הבגרות בוורשה. מנהלת הגימנסיה היוקרתית היתה פועה רקובסקי.
להלן ממצא האינוַונטר שעמד לרשותו של הסב, שמואל יונה דאום עם בואו ארצה ב- 1924. שמואל יונה רכש 50 דונם אדמה ברחוב חנקין שבמגדיאל. הוא היה בן 41 שנה בעלותו ארצה ורעייתו הינדה-איילה בת 41, ילדיו: פנינה – 18, אביגדור – 15, שלמה – 12, יהושע – 10 וחנוך בן הזקנים – 7.
האב, יצחק אופטובסקי נולד בקאליש שבפולין. למד בישיבה עד גיל 19 שנה. אחותו בעלת הצמות הארוכות והיפות למראה היתה אנוסה ביום נישואיה לגזור את צמותיה, שעליהם היתה גאוותה. היא ישבה מול המראה וקוננה בבכי מר, וכך ישב אחיה, יצחק לצידה מנסה לנחמה בצערה ואף הוא כאות הזדהות עם מצוקתה הקשה בכה יחד איתה. בצר לה הניחו על ראשה פאה –שייטל מכוערת מאוד, שבוודאי לא שיוותה לה מראה מצודד ונאה. מראיה של אחותו, הסב לו צער עמוק ומועקה רבה, שבשל ציווי הדת מכערים כך את אחותו ועל רקע זה חזר בשאלה.
יצחק ייצר ושיווק בפולין בדי תחרה ואחר כך ייצר כובעי ברט.
אמי, עליזה היתה בת 21 כשנישאה לאבי, יצחק בן ה-28. שתי בנותיהם שנולדו בפולין היו: טובה ילידת 1923 ושרה שנולדה ב-4 באוגוסט 1929. שמה של טובה הוא על שמה של הסבתא טאובה, שנפטרה בדמי ימיה.
ב- 1933, עלינו לארץ ישראל כציונים אמיתיים. אחותי, טובה היתה בת 9 ואני בת 4 בלבד. האב שמע ברדיו על עלייתו של היטלר לשלטון באופן הדמוקרטי ביותר. היטלר כתב בספרו "מיין קאמפף" בצורה הישירה ביותר מה הם כוונותיו המוצהרות ותוכניותיו לגבי גורלה של גרמניה ומה יעלה בגורלו של העם היהודי באירופה. הוא הכריז על מלחמת הגזע וגירמון גרמניה, על טהרת הגזע הארי. היה בכוונתו להפוך את הגזע הארי לשליטים ולאדונים ואילו אנשי הגזע הסלבי הנחוּת, נועדו להיות עבדים. לאור הכרזותיו של היטלר היה מנוי וגמור עם האב, כי משפחתו תעקור לארץ ישראל.
סבי, שמואל יונה דאום, שגר במגדיאל, הפציר ללא לאות במשפחתנו לעלות ארצה, ועלינו היישר למגדיאל וגרנו בחדר אחד, בביתו של סבא, שמואל יונה דאום, ברחוב חנקין. השירותים היו בקצה הפרדס. המשפחה התגוררה בבית זה, שלוש שנים.
אבי העלה ארצה את המכונות, ששימשו אותו לייצור הכובעים, בפולין. שמואל יונה דאום הקצה לו פינה ברפת ובה עבד עם רעייתו עליזה. השניים ייצרו כובעי ברט למכביר. אבי שימש כיצרן, בעוד אמי אחראית על נושא צביעת הכובעים בצבעים שונים. אך, כל מה שיובא אותם ימים לארץ, מיפן, היה זול. ואבי נאלץ ללא הצלחה להתחרות בייבוא הזול הזה. ההשקעה העצומה, שעות העבודה הרבות והרווח הזעום לא היו כדאיים להשקעה. בלית ברירה נאלץ לפרוש ממקצועו זה, עליו שקד שנים רבות. המכונות עמדו במשך שנים רבות, כאבן שאין לה הופכין וללא כל דורש. הדודה, ברוניה דאום-אלטשולר, אחותו של סבא, המליצה בפני אבי לפתוח קיוסק בדרך רמתיים, כי בכל הרחוב הראשי והארוך, אין אפילו קיוסק אחד לרפואה. אבי שקל את ההצעה והגיע למסקנה, שאכן יש הצדקה לפתוח קיוסק ברחוב הומה תנועה.
כשהגיעה אחותי, טובה לתיכון החליטה לשנות את שמה ליונה. השם טאובה ביידיש הוא-יונה.
אותי רשמו לגן הילדים במגדיאל ואחותי למדה בבית ספר מזרחי במגדיאל.
ב- 1936 לערך קנו ההורים בדרך רמתיים 80, חצי דונם אדמה ובנו צריף למגורים וחנות-קיוסק. הם נאלצו לעקור כמה עצי תפוזים מהפרדס כדי להכשיר את השטח לבניית הצריף. בצריף היה חדר אחד גדול שבו גרו ההורים והילדים וכשהאחות יונה התבגרה הציבו את מיטתה במטבחון. המטבח היה לא אחר מאשר פחון הצמוד לצריף. השירותים הוקמו בסוף החצר ובו סֵפְּטינג-בור ספיגה, שפועלים חפרו. כשהבור התמלא עד גדותיו היו חופרים בור חדש במקום אחר. גם המקלחת היתה בחצר, אך ללא מים חמים.
המציאות בארץ היתה קשה עד מאוד וסבלנו. בחורף דלף מהגג הגשם ובקיץ להט הפח בחום היוקד של השמש הארצישראלית. כשהנעליים נעשו קטנות ולוחצות, נהגו לגזור את חלקם הקדמי – באזור האצבעות כדי שאפשר יהיה להשתמש בהן. מגפיים לא היו ולא מטרייה ואף לא מעיל, רק סוודרים.
לשרה היה זוג נעליים אחד סגור וגבוה לעתות החורף, אחד נועד לקיץ ואחד לשבתות וחגים. אם נכנסנו לבוץ או הנעליים נרטבו בגשם, הרי למחרת היום נקלענו לבעיה. התלמידים לא הלכו ללימודים, כי הנעליים לא הספיקו להתייבש בלילה. אִמי נהגה להכניס לנעליים עיתונים ישנים כדי לספוג את הרטיבות.
ביום חמישי היתה נשלחת שרה לקנות עופות ממדגרות משפחת בראון. הלול שלהם היה הגדול ביותר ברמתיים. עם העוף החי היתה פונה שרה לשוחט מילר. לאחר השחיטה היתה שרה יושבת ומורטת את נוצות העוף בשקידה ואחר כך הכשירו את העוף כדין.
הסבתא איילה היתה בת 56 במותה , כשלשרה מלאו 13 שנים.
יהושע דאום התחתן עם טובה מכפר סבא והזוג נכנס לגור בבית הסבא, שמואל יונה דאום.
שולה פירסט למדה איתי בגן ובכיתה א'.
בית הספר מזרחי במגדיאל - בכיתה א' למדו איתי- עזרא בינדר, יצחק בן מנחם – גוליבר, מרמתיים. מאחר שלא היו מספיק תלמידים הרי איחדו יחד שתי כיתות א' – ב'. בכל יום התפללו התלמידים "מודה אני לפניך" והמורה היתה יפה סגל.
התלמידים למדו בשני טורים טור כיתה א' וטור כיתה ב'. המורה היתה עוברת בין הטורים ומחלקת את החומר המתאים ללמידה, על פי הכיתות.
בימי היתה הילדות מאושרת. היום יש רק מחשב וטלוויזיה ואין משחקי ילדות. בהפסקות שיחקנו יחד בחוץ: בבנדורות-ג'ולות, קלאס, קפיצה בחבל, 5 אבנים, קפיצה לרוחק ולגובה, מחניים, מחבואים, שוטרים וגנבים, דודס – שבו מקל גדול, איתו חובטים על מקל קטן שהיו מחדדים אותו לצורך המשחק.
בכיתה ב' למדתי ברמתיים, כי משפחתי עקרה לרמתיים. בכיתה למדו איתי: תחיה פרסוב, גילה רוזנבלום, רות באוכוויץ, עליזה נתן, ונטוך, יצחק בן מנחם גוליבר, ישראל ורקר, גדעון לב, גדעון השמן, צביקה רייכמן, גד שלזינגר, מיכה קפוסטה, חנה בורלא, שושנה עלימה, רחל עלימה, טובה בויפלד, שרה ויסקול, פרומה ברינקר, יונה דובשני-פרייס, נעמי רופאר, חוה דוד-גרה במכמורת, מרים באוכוויץ - בגלזגו, ד"ר מרים הרר-כץ, פנחס ויזן, בנימין מוזס, יחזקאל עלימה, אלימלך-מיילי לרנר, מיכל גפני-אשל, רות סלומון. שולמית מאיר שהגיעה ללמוד בשל ההפצצות בתל אביב וגרה ברמת הדר, פועה אלברט-מנדלבאום גרה בפתח תקווה, דניאל בינדר, אביבה שלזינגר, שמחה בורנגסר-מעיין חיה בארצות הברית ואחותה לילי. מלכה עלימה-שקד גרה ברמת גן, אליעזר פורטנוי, לאה ורקר, אליקים שחפ, יהודה בראון וצבי שלף.
המורים: שמואל מיימון שלימד בכיתה ד' – גר בכרכור, שמואל יוסף, המורה לאה נישאה ליצחק זיו אב ממגדיאל ולימדה מוזיקה ואחר עברה לרמת גן, שרה לוין לימדה התעמלות, יצחקי ומנהל בית הספא היה שמואל מינייבסקי.
כל הכיתה יצאה יחדיו ליום עבודה בשדה של משפחת טמפלינסקי-היכל ברמתיים, שהערבים נהגו לקרוא לו טמבלינסקי. התלמידים עבדו יום שלם כשהם תולשים תפוחי אדמה מן הקרקע. השדה גבל עם משפחת ז'וק וסורוקין ברחוב הבנים. ביום זה הרוויחו 6 לירות שאת הכסף תרמה הכיתה לקק"ל.
בכיתה ז' נסעה הכיתה לירושלים ובלילה, לנו על שולחנות בית הספר "לֶמֶל" לבנות, ביקרנו בכותל המערבי, בקבר רחל ובמערת המכפלה שבחברון. הטיול נמשך 3 ימים.
ב-5 ביוני 1998 נערך מפגש מחזור בבית מרים מגדלי ונכחו בו: יענקל'ה ברלוביץ, עזרא בינדר, יאיר אמסטרדם, מלכה לרנר-לדור, אביבה שלזינגר-אורן, שרה לוין, חנה לוין-רוזן, מרים מגדלי ושרה אופטובסקי-ברזילי.
חברי הילדות היו: יאיר אמסטרדמר, יהודה בראון, דניאל, אליקים שחפ, מיכל גפני, פנחס ויזן ויונה פרייס דובשני.
למשפחת אמסטרדמר היתה מִקשת אבטיחים ובה מגדל קטן, עם שומר. יאיר היה לוקח אותנו למקשה וקוטף עבורנו אבטיחים טובים. הוא היה מבקע את האבטיח תוך זריקתו לאדמה. כל הילדים חפצו לאכול את לב האבטיח.
תנועת הנוער – מכבי הצעיר במגדיאל– שרה אופטובסקי החלה את פעילותה בתנועה בגיל 8. מפקד הסניף היה דודה יהושע דאום, ששיתפה בפעילות למרות גילה, כשכל שאר המצטרפים לתנועה הם בני 10 - גיל ההצטרפות הרשמי לתנועה. המדריכה היתה יונה אופטובסקי. בתנועה איתי היו: עדנה קויאבסקי-מטוס, רינה קריגר, רות באוכוויץ, אסתר גולדברג, שושנה עלימה, פרומה ברינקר, יענקל'ה זומר.
בתנועת מכבי ברמתיים -
המדריך היה משה וילנצ'וק, שהתחתן עם זהבה פרם. צריף מכבי ברמתיים היה במקום בו עומד היום מועדון ויצ"ו, ברחוב הרשות. המדריכים הנוספים בתנועה היו: ירדנה ליפשיץ, יונה אופטובסקי ועזרא בינדר. במכבי הרבו בהתעמלות: מקבילים, סולמות וקפצו על חמור.
תיכון – ברמתיים לא היה בית ספר תיכון ומעטים גם הלכו לתיכון. רובם רק סיימו כיתה ח' ויצאו לעבודה.
שרה נרשמה לגימנסיה הרצליה בתל אביב, אך בשל הפצצת תל אביב ב- 1940, רשמו אותה לגימנסיה "אחד העם" שברחוב סלומון ליד יד לבנים, בפתח תקווה. הגימנסיות היו פרטיות. יונה דובשני ואני למדנו בכיתה אחת יחד. היינו חברות מגיל 7 ולמדנו בגימנסיה שנתיים. יונה עברה לבית הספר פיטמן. שרה שאפה ללמוד בירושלים אך למשפחתה לא היה כסף לממן את עלות המגורים היקרה בירושלים. שרה המשיכה את לימודיה בתיכון ספרא, בית ספר למסחר, ניהול והנהלת חשבונות שבתל אביב ולמדה בו שנתיים נוספות עד לבגרות.
"ההגנה" – הצטרפתי להגנה ורוב האימונים היו אימוני שדה ושליטה ברזי המפות הטופוגרפיות. המדריך היה יהויכין קנולר, שהיה אחר כך מהנדס במקצועו. הוא נסע בג'יפ, עלה על מוקש ליד ים המלח ונהרג. גם משה צחורי ויענקל'ה ברנר היו מדריכים שלי בהגנה. יענקל'ה היה בן מושב רשפון וכך גם מזי מזובסקי-מזור מכפר מל"ל, שנישא לפנינה ליכטנטל. את תרגילי הטופוגרפיה בצענו בהדר ליד שטחו של שבט אבו קישק, במקום בו נמצא בית הקברות של נווה הדר היום. קנולר לימד אותנו טופוגרפיה ואילו צחורי משה לימד ת"ס-תרגילי סדר, מזורסקי – קפא"פ (קרב פנים אל פנים), ברנר – אקדחים. הפעולות נערכו במקום שהבריטים לא יבחינו, ושלחו אותנו לכל מיני כיוונים, לביצוע הניווט.
שרה שאפה להירשם לאוניברסיטת ירושלים ללמוד מדעי הרוח, אך ב- 1948, הכריז בן גוריון על הקמת המדינה ושרה גויסה מיד לצבא.
בצבא - שירתה שרה בחטיבת חיל הרגלים, ביחידת חי"ש(חיל שדה) אלכסנדרוני. במגדיאל בבית זקיף פעל מטה הפלוגה. כל החורף עד ינואר היו בו ואחר עברו בפברואר לפרדס סבירסקי שבכפר סבא. הם הקימו אוהלים. שרה היתה הבת היחידה בפלוגה ושימשה פקידה יחידתית. לגדעון לב, שהיה בעל מוסך היה אופנוע וכל בוקר היה מגיע לרמתיים לקחתה לנסיעה למגדיאל או לכפר סבא ובערב משיבה לביתה.
לפני קרב לטרון שארע ב-25 במאי 1948 הם עברו לבית לִיד, למחנה 21 ומשם עברה שרה לשרת בבית גוברין, חצור וכיס פאלוג'ה. חי"ש אלכסנדרוני השתתף בקרבות הללו. אחר עברו לצפון לקריית שמונה שנקראה באותם הימים, חַלְסָה. הם גרו בבקתה של טרומפלדור ליד תל חי. ומשם עברה למחנה פילון ליד ראש פינה. כך חלפו עליה שנתיים של שרות והסתיימה המלחמה. שרה השתחררה בקרית מאיר, היום הקריה בתל אביב.
שרה סיימה את שירותה בדרגת סמלת ושימשה כפקידה ראשית של גדוד 32. היא קיבלה דרגה גבוהה והעניקו לה מכתב ללשכת העבודה ברחוב יבנה שבתל אביב, ליד ועד הקהילה.
אותה שעה חיפשו פקידה במפעל "הארגז" שבתל אביב וביקשו ממנה לפנות ללא כל דיחוי למפעל. בלשכה הגישו לה הפנייה למפעל ואכן היא התקבלה לעבודה לניסיון לחודש ימים. אחרי עשרה ימים הודיעו לה, כי התקבלה לעבודה ועבדה שם שנה וחצי. שרה הכירה את בנימין מונטר לימים בעלה וביקשה לעבוד פחות שעות. היא עבדה משעה 07:30 – 15:00. ממקום עבודתה השיבו בשלילה לבקשתה והבהירו לה כי הם זקוקים לפקידה במשרה מלאה. הם הודיעו לה כי בנקל תמצא משרה אחרת.
שרה נישאה ב- 1951 לבנימין מונטר וגרו בפתח תקווה. הזוג עבר לגבעתיים ונולדו להם 3 בנות. שרה עבדה חצי שנה בעיריית פתח תקווה ופוטרה בהיותה בהיריון ובטרם קיבלה קביעות. היא עבדה בליברלים עצמאיים במשך 9 שנים יחד עם יונה דובשני.
אחר כך עבדה בחברת מערכות אלקטרוניקה "אלישרא" שנקראה A E L. שרה עבדה בעבודה זו 12 שנים. בהיותה בת 60 נמכרה החברה לתדיראן. שרה לקחה 300% פיצויים ועזבה את המפעל. היא פנתה ללשכת העבודה. היא קיבלה 5 חודשים דמי אבטלה ויצאה לגמלאות. ב- 1974 התחתנה בשנית עם דוד ברזילי וגרה ברמת גן.
לשרה נולדו 3 בנות: טובה, דורית ורקפת והיא נהנית מ-11 נכדים ומנין ונינה.
האינוונטר של סבא שמואל יונה דאום כשהגיע למגדיאל
הקיוסק של אופטובסקי ברמתיים
במרכז המושבה רמתיים הכביש היה עורק ראשי בו עברה כל התחבורה מהצפון לדרום.
ב- 1934 נפתח קיוסק אופטובסקי בדרך רמתיים 80 , שהיה לא אחר מאשר צריף בגודל של חדר. בתקופת המנדט לא סיפקו רישיון לחנות אם לא היה בה כיור, ברז ושירותים. הבריטים גם סיירו ובדקו בשטח האם אכן הקיוסק נקי למשעי. הבדיקות נערכו גם בכל בתי הקפה ובמסעדות. בצריף הקיוסק הותקן מטבח קטן ובו ייצרו את מיני הסירופים השונים והכינו כריכים להנאת הלקוחות. בכריכים הושמה פרוסת נקניק ועליה שכבת ביצים קשות. תה וקפה נמכרו בשלב מאוחר יותר.
ההורים היו צועדים בתחילה מידי יום ממגדיאל שם גרו לרמתיים עד שעקרו לרמתיים. ב- 1936. הקיוסק היה זעיר בממדיו ועל כן נוסף אליו חדר ובו גרה המשפחה. מאחורי הקיוסק עלו שלוש מדרגות אל הבית שבו גרנו ובו היה חדר עם מטבחון.
בקיוסק אצל משפחת אופטובסקי היה מתקיים פרלמנט פוליטי של אנשי רמתיים, שנפגשו בו. ביניהם שלמה גרייזמן. בקיוסק היה מַקלט הרדיו היחידי בסביבה (לפי יעל גרייזמן)
בעלי הרכב היו נעצרים בדרכם לקניית סיגריות, עיתונים, להשיב את נפשם במשקה צונן ובמזון. בקיוסק מכרו את הסיגריות – דובק, נלסון, מַספֶרוֹ, אסקוט, כמאל, מלבורו, מטוסיאן, לטיף, דגל, דובק, פלייארס, קרייבן איי – 10 סיגריות בחפיסה ומונט בלאן. עיתונים שנמכרו היו – "הבוקר", "דבר", "הארץ", "הצופה", "העולם הזה" של אורי אבנרי, עיתון "לעולה" בניקוד ו"על המשמר", עיתוני הערב – "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". עד היום ישנם אנשים שעדיין חייבים עבור העיתונים שקיבלו ולא שילמו. האב היה מאמין גדול באנשים.
בקיוסק מכרו את כל סוגי הסירופים שהיו קיימים באותה תקופה. בקיוסק היה לנו ברז לסודה ומיכל גז בעל ידית שעמו הכנו סודה. על הכנת ייצור המיצים שָקָד אבא. לסירופ בתוספת סודה, קראו גָזוֹז. משקאות חריפים היו בבחינת טאבו ולא נמכרו בקיוסק, למרות הלחץ הכבד, שהופעל על האב מצד החברות ששיווקו מוצר זה. האב טען כי בביתו בנות ואינו מעוניין, כי שיכורים יסתובבו בפתח הקיוסק.
במקרר, היה לנו קרח ובו היו גלידות. רק מקרר הגלידה עבד על חשמל. הגלידות היו במבחר טעמים: וניל, שוקולד, תות שדה ומוקה. גם ארטיקים שנקראו אסקימו לימון נמכרו וכך גם קרטיבים מקרח.
בקיוסק נמכרו דברי מתיקה – שוקולד עלית, צֶ.דֶ. וליבר, מסטיק, סוכריות מנטה וטופי. סוכריות חמוצות בגלילים, וַפְלוֹת מצופים, בייגלה ועוגות ממאפיית כפר סבא. העוגות נקנו כפרוסות יחידות ולא עוגה שלמה. לא פעם גנבו נערים שובבים מן המוצגים לפניהם.
הקיוסק נוהל על ידי אבא יצחק. מאֶגֶד סיפק לנו כרטיסי נסיעה באוטובוס, אותם מכרנו ללקוחות. היינו אף זכיינים למכירת כרטיסים לתיאטרונים ולהצגות של הבימה, לי לה לו, אוהל והמטאטא.
בכל רמתיים לא היה קיים ולו רדיו אחד לרפואה, פרט כמובן לרדיו בקיוסק. אנו היינו בעלי הרדיו היחידי באזור. הרדיו היה קופסה חומה מתוצרת קולומביה ועליו כפתורי בקליט. אם הפסיק לדבר או לנגן עקב תקלה פתאומית היה אבי נוטל בידיו פטיש ומכה בו, ומיד היו נשמעים בשנית הדי המוזיקה.
התכניות שבקעו מעל גלי האתר היו: במוצאי שבת – "שבוע טוב", "אליהו הנביא", חדשות, מוסיקה קלאסית ובעיקר תסכיתים אותם הגישה להנאת שומעיה, השדרנית אוגניה שמחוני שהיא לא אחרת מבת רמתיים ובתה של משפחת לוין ממייסדי מושבת רמתיים. כן היינו מאזינים בשקיקה ובהנאה גוברת לסדרות בהמשכים, סדרות מתח כ"פּוֹל טֵמְפֶל" האגדי ומאזינים גם לעזריה רפפורט ולחגי פינסקר. כילדה אהבה רבקה רוזנבלום בראל להאזין לתוכנית הרדיו "רותי מדברת אליכם". ביום הזה היתה פונה לקיוסק אופטובסקי להאזין לתוכנית.
כל ערב בשעה 19:00 בדיוק נמרץ היו מצטופפים כל אנשי רמתיים ליד פתח הצריף. הצריף היה נמוך אך גבוה מעל פני הכביש וללא מדרכות. הציבור עמד על תל. אבי פתח את הרדיו בכל העצמה האפשרית ושקט שרר בציבור. כולם האזינו ברוב קשב ובדריכות למשמע החדשות אותם הגישו לסירוגין: חגי פינסקר, עזריה רפפורט וגאולה כהן. החדשות נמשכו כשעה. אותם הימים לא ידענו כלל מה מתרחש באירופה ובוודאי לא על השואה האיומה שפקדה אותם. החדשות עסקו בעיקר במישור הפוליטי ומלחמתי של מלחמת העולם השנייה. שאבנו מידע רב תוכן, אודות הקרבות העזים המתחוללים באירופה, כיבושי כוחות בעלות הברית ותבוסות הגרמנים במערכות בברית המועצות ובשאר חלקי אירופה. כמובן שרוב החדשות עסקו גם בהיטלר הצורר והרודן.
אף בטלפון הציבורי, היחידי צוידנו. רבות למדתי מאבי הטוב, מה זה נקרא להתחשב בזולת, לעזור לציבור הרחב. אם אחת התושבות כרעה ללדת, הזעיקו אותנו כי הטלפון היה מצוי בקיוסק. היינו מתקשרים להזמין אמבולנס או מונית שירות מתחנת "מקדים" שבפתח תקווה.
הטלפון היה ציבורי ומקובע בקיר בולט לעין. צבעו אפור, בעל חוגה ושפורפרת. הציבור היה שם בתוכו כסף וכנראה שעלות השיחה אותם הימים היתה כחצי גרוש לערך. ובחצי גרוש היה ניתן לקנות גלידה עם כוס סודה. עודף לא אהבו לתת כמובן. על מנת למנוע את מתן העודף תלו בקיוסק שלט מקרטון שעליו נכתב: "העודף הוא כוס סודה". אפשר היה לקבל פתק, המעיד שמגיעה ללקוח כוס סודה וכך פדו בהזדמנות אחרת את קבלת הסודה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה נלקח מאיתנו הטלפון הציבורי ובמקומו הותקן בבית-בקיוסק על ידי שרות הדואר טלפון פרטי, הטלפון היה שחור. אנו קבענו למי יצלצל הטלפון כי היה חשש מגיס חמישי וממרגלים. הטלפון לא היה מקובע בקיר אלא היה זה טלפון רגיל עם חוגה.
את הקיוסק החלו לפקוד גם ה"כלניות" – חיילי הצבא הבריטי ואף חיילים אוסטרליים, שעברו בשיירות לדרכם לצפון או לדרום הארץ. החיילים הבריטים הטילו מידי פעם גם עוצר ביישוב על מנת לחפש נשק, שהוחבא בסליקים בידי ההגנה והאצ"ל.
הקיוסק היה פתוח לקהל עד שמלאו לאמי 60 שנים. אז, לקתה בשיתוק בחצי פלג גופה והיתה מאושפזת שלוש שנים במוסד בגדרה ושם נפטרה בגיל 72.
אחותי יונה ואני, לא ידענו אף פעם מהו חופש גדול, כי תמיד סייענו להורים בהפעלת הקיוסק. כך אפשרנו לאבי, שקם מוקדם בבוקר לנוח ולפוש קמעה בשעות הצהריים ולסייע לו גם בשעות הלחץ, כשהיה עוצר אוטובוס מלא מטיילים, שירדו במהירות וביקשו שתייה קרה, לצנן את גופם.
הוריי עבדו ללא ליאות ובחריצות מרובה, משחר עד ליל. אך הפרנסה היתה בדוחק. תקופת הילדות היתה מלחמת קיום של המשפחה. לא ידענו מה זה קייטנות ולא למדנו שחייה. על אופניים לא למדתי לרכב ואיני יודעת לדווש עד היום הזה. רק לבנים היה קורקינט, שהם בעצמם הרכיבו מחיבור כמה קרשים שגנבו מנגריית וקסמן. הם היו מוציאים גלגלים מעגלות ישנות ומרכיבים אותם בעצמם. הכידון היה עשוי אף הוא מחתיכות ברזל או צינור מאולתר, שגם עליו רבו.
גרוס ובנק היו עגלונים ובעלי סוסים עם עגלות. הם הובילו לעת מצוא גם מתים. כשהיתה עוברת העגלה ועליה הנפטר היו החנויות ברחוב הראשי נסגרות והיו חולקים כבוד אחרון לנפטר. אבי ביקש כאשר ימות שלא יסחבו ויטלטלו אותו על העגלה, כי זה נראה בעיניו עלוב ולא מכובד ולכן מילאנו את צוואתו - בקשתו וגופתו הועברה באמבולנס.
אמי, עליזה אופטובסקי, נפטרה בגיל 72 ואבי, יצחק אופטובסקי, נפטר בגיל 62.
הוריי קבורים ברמות השבים, אבל הסבא, שמואל יונה דאום, הסבתא איילה והדודים - קבורים במגדיאל.