אברהם בן יחיא וברכה עודי, יליד 1926 עלה לארץ בשנת 1943 מתימן.
הגיע במסגרת עלית הנוער מתימן לעדן ומשם באוניה לאלכסנדריה, רכבת מנדטורית הובילה אותו ועוד 80 יתומים מתימן לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת העולם השניה.
במשך 5 השנים הראשונות לא היתה לו קורת גג ולא משפחה, השתכן ברווקיה שהיתה ברחוב חנקין במגדיאל, עבד בפרדס ובעבודות מזדמנות, השתייך לאצ"ל והיה לעזר רב לאנשי המחתרת, גרשון אנצ`לביץ ובן עמי זמיר. עקב השתיכותו לאצ"ל נמנעה ממנו עבודה, לא ניתנה לו קורת גג וקופ"ח סרבה לקבלו.
במלחמת השחרור התגייס לצבא ושרת במסגרת חטיבת אלכסנדרוני, חלק גדול מחבריו נפלו בקרב על מגדל צדק, הוא עצמו נפגע באוזנו ושמיעתו לקויה עד היום, פציעתו משום מה לא הוכרה אף על פי שאושפז בבית חולים.
בשנת 1950 נשא לאישה את שרה לבית עודי, קרובת משפחה שהגיעה באותם ימים כעולה חדשה, בשנת 1953 התגייס שוב לצבא ושרת 9 חודשים ושוחרר מבחינה בריאותית. החל לעבוד במפעל רעפים במגדיאל ורכש בתשלומים חלקת אדמה ברחוב נצח ישראל, לאט לאט בנה את ביתו ובו נולדו תשעת ילדיו.
חלק גדול מפעולתו הציבורית נעשתה בסתר וללא פרסום, בצניעותו הרבה נמנע מלגלות את חלקו בעזרה לנצרכים כי טען "שהברכה מצויה בנסתר מהעין", לא פעם כסה בתים של נצרכים ברעפים ללא תשלום כי ראה את מצבם הכלכלי. כשהיו לו כבשים ושחט לצרכי מסחר, חילק בשר לנצרכים ובעיקר למשפחות ברוכות ילדים, ביתו היה פתוח לכל אדם שירד מנכסיו והיה במצוקה.
50 שנות  חייו במגדיאל הסתכמו בעמל, נדוי, מאבק לפרנסה, חינוך, ולמרות זאת הצליח לשמור על דמותו האנושית ואף לעזור לזולת. אהב את המקום, חינך את ילדיו לדרך ארץ, לאהבת הארץ ולשמירת ערכי היהדות. הוא עצמו שומר מצוות והיה מוכן  לסייע לכל מי שזקוק לעזרה.
זאת ועוד מעשיו ופעולתיו למען החברה והקהילה ועל כך החליטה הועדה להעניק לו את אות יקיר העיר לשנת 1993.