ביום י"ב מנחם-אב תרפ"ד, 12 באוגוסט 1924, התכנסה בתל אביב קבוצה של עולים חדשים מפולין במיטב שנותיהם - בהם חזן ומורה, קצב וחנווני - שהחליטו להיות איכרים במולדת העתיקה-החדשה. השרון היה אזור שוליים עד 1918. אחרי המלחמה התחוללה בו תנופה יישובית והוא היה לאזור מרכזי בלב המדינה ומנוף לצמיחה יישובית בכל הסביבה. מקימי מגדיאל, רמתיים והדר הלכו שבי אחר השרון הדרומי משום שהיה קרוב למרכז עירוני מתפתח - תל אביב - שהיה זקוק לתוצרת חקלאית ומשום שהתאים לפיתוח ענף ההדרים שנחשב בזמנו לענף מבטיח מן הבחינה הכלכלית והבטיח את הפרנסה. מייסדי מגדיאל לא היו שייכים לתנועה מיישבת או ארגון כלשהו. הראשונים היו בני העלייה הרביעית, אנשי המעמד הבינוני ממזרח אירופה שנפגשו ביפו והחליטו לחפש לעצמם קרקע להתיישבות. הקבוצה בחרה לעצמה וועד זמני של חמישה חברים ובחרו בחבר שמואל הרמן כיו"ר. במקביל פנו לחברת הכשרת היישוב שהציעה להם לרכוש את אדמות ביר עדס, דרומית מזרחית לכפר מל"ל. בדרכם לראות את האדמות, כך מספר הסיפור, הצטרפו אליהם כמה מראשוני המושבה:

 

"בשעה שסיירו בשטח, פגש אותם יהודי שהיה בדרכו מכפר סבא לפתח תקווה. לאחר חילופי הברכות, נשאלה שאלה סקרנית ביידיש: "לאן הולך יהודי?" השיב להם ההלך שהוא מחפש אדמה לרכישה. אתה מוזמן להצטרף אלינו:" אמרו לו. כך הצטרף שלמה ליבר לאבות המייסדים. צודיק יעקובי בא למגדיאל בעקבות מפגש אקראי ברחוב בתל אביב. שבועות מספר לאחר שעלה ארצה, והוא חלוץ בן תשע-עשרה דובר עברית, שלזכותו שלוש שנים של הכשרה חקלאית בליטא, חלה צודיק במחלה טרופית קשה. כשהבריא שכר חדר ברחוב העליה בתל אביב. בלכתו ברחוב נחלת בנימין, ראה אנשים מעמיסים חפצים על משאית. אחד מהם היה יהודי ליטאי שהכיר מקובנה. "מה קורה כאן?" שאל צודיק. "אנחנו יוצאים להקים מושבה חדשה," ענה לו מכרו מחוץ לארץ. "אני רוצה להצטרף," החליט צודיק מניה וביה. "יש לך מקצוע?" שאל אותו בן-שיחו. "אני סנדלר," השיב צודיק בלי היסוס. קודם שעלה ארצה למד צודיק סנדלרות. אמנם הוא עדיין לא היה סנדלר, אבל ארגז כלים היה לו. "דבר עם ראש הוועד שלנו," הצביע בן-שיחו על אחד האנשים. "הוא בוודאי יצרף אותך בתור בעל מקצוע." ואכן כך היה. "באיסרו-חג (סוכות)," אמר לו ראש הוועד, "יוצאים כמה אנשים בטנדר למגדיאל. תוכל להצטרף אליהם." כשסב צודיק על עקביו כדי לשוב לחדרו, עצר אותו משה טרומפולר, חלוץ צעיר ממנו. "מה קורה פה?" שאל. "עומדים להקים מושבה חדשה,מה אתה יודע לעשות?" טרומפולר שבא ארצה חודשיים-שלושה קודם לכן עבד בנטיעות ברחובות. "אני יודע לנטוע," השיב. משמע, אגרונום! כבעל מקצוע, צורף גם הוא למתיישבים.

 

באיסרו-חג של סוכות תרפ"ד (1924) בא צודיק למגדיאל. בטנדר שבו נסע היו גם ליכט וגרינברג" ראשוני מגדיאל זכו לכינוי `החבורה הפולנית`. שכן בכל פעם שנזקקו במושבה לפועלים היו פונים אל צודיק, והוא היה הולך לבית העולים בתל אביב ומחפש תחילה ליטאים ואחר-כך פולנים. כך הביא את ישקה ירקוני, את בן אפרים (לימים, ראש הוועד של מושב העובדים עין ורד), ואת פורטנוי, שהיה האינסטלטור (השרברב) הראשון במגדיאל. בראש מייסדי מגדיאל התייצב שמואל זוכוביצקי (לימים, זקיף), שהצטרף לתריסר האבות-המייסדים זמן קצר לאחר ייסוד היישוב. זקיף היה מן הדמויות הבולטות בעלייה הרביעית של יזמים פרטיים בעלי הון קטן או בינוני, שנקראו בימים ההם "המעמד הבינוני".

 

אל `הפולנים` הצטרפו ה`קובנאים` (ליטאים בלשון בני המושבה), קבוצה של עשרים משפחות שקנו את המגרשים ישירות מחנקין ללא תאום עם וועד מושבה, `הבגדאדים` יוצאי עיראק, ולימים אפילו משפחות מרוסיה, מגרמניה ומדרום אפריקה. מגדיאל הייתה לקיבוץ גלויות ולכור היתוך. המכנה המשותף ששימש דבק לליכוד השורות, היה תמהיל של ציונות, יזמה חלוצית ושל עבודה קשה, קשה מאוד. ימיה הראשונים של המושבה הקטנה היו קשים. מאחר שמקימיה לא התנסו בחקלאות בארצות מוצאם, היה עליהם להטות שכם ולעזור איש לאחיו כדי לבנות ולהיבנות. הם הפרישו ביד רחבה מאדמתם לצורכי ציבור, כדבר המובן מאליו. יצחק זיו-אב, עיתונאי וסופר, ציין בזיכרונותיו: "איש מהם לא התנשא על אחיו, ועקרון השוויון בהנהגת המושבה הוחל על הראשונים ועל הבאים אחריהם, כאחת...

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)

[sub-menu]