קליטת העולים בארבע המושבות

מייד לאחר שהכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל, ומלחמת העצמאות בשנת תש"ח (1948), נפתחו שערי הארץ לקליטת יהודים באשר הם.
בשלוש שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היו בה כ-650,000 יהודים.
בראשית שנות החמישים של המאה ה-20, החלו להגיע גלים גדולים של עולים. חמש שנים לאחר מכן מספר התושבים כבר הגיע למיליון. הבעיה הראשונה היתה מציאת פיתרון מגורים לכל העולים. הפתרונות נמצאו במחנות שהצבא הבריטי נטש, בבתים נטושים ובהקמת מחנות מעבר שהיו מיועדים לקלוט את העולים למספר ימים בלבד, שם היו עוברים בדיקות-מסמכים ובדיקות-רפואיות.

אבל בפועל הקדימה המציאות את תהליכי התכנון של קברניטי המדינה – כי שהיית העולים במחנות נמשכה חודשים ארוכים מכיוון שלא נמצאו להם פתרונות דיור וקליטה. התוצאה הייתה שבמחנות המעבר הוקמו אוהלים ופחונים בתנאי תברואה ירודים, ללא כל תכנון עירוני או תשתית, ובתנאים פיסיים קשים של צפיפות, מחסור במזון וציוד. בשנת 1950 הציע לוי אשכול שלא להקים יותר מחנות מעבר, אלא לקלוט את העולים בשכונות המיועדות להם ומפוזרות בכל הארץ. שכונות אלו נקראו-מעברות, כיון שהעולה היה אמור לאחר תקופה מסוימת להיקלט לתוך החברה הישראלית. השכונות הללו היו בנויות מצריפים או אוהלים והוקמו ליד ערים, קיבוצים ומושבים, או כמרכזי ישוב עצמאים. העולים הובאו למעברות על פי החלטה מגבוה של הסוכנות היהודית, שהקימה אותן והיתה אחראית להן. מדיניות זו, שלא נתנה אפשרות לעולה לבחור את מקום מגוריו, היתה מבוססת על מספר נתונים, כגון: אפשרויות התעסוקה, עיקרון פיזור האוכלוסיה, תשתיות, בעיות בטחון ועוד.

כמחצית מן העולים החדשים היו שורדי השואה שבאו מאירופה, אנשים שעולמם חרב עליהם. מי שעלה לישראל מאירופה הניח מאחור את יקיריו שנספו, את ביתו ואת כל עברו. המחצית האחרת באה מארצות ערב, שבהן גם היו היהודים נרדפים ואף אזרחים מדרגה שנייה. היו בהם בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים ופקידים. רוב המשפחות מעדות המזרח היו ברוכות ילדים.
למעט היהדות, לא היה מכנה משותף תרבותי בין העולים החדשים יוצאי אירופה לבין יוצאי ארצות ערב, ולא שפה משותפת בין כל העולים החדשים לבין התושבים הוותיקים בארץ-ישראל - ממקימי המדינה.

אין ספק שמאמצי הקליטה שעשה היישוב הוותיק יותר, תרמו להקלת חבלי הקליטה של העולים החדשים. ותרומתה של העלייה ליישוב הוותיק יותר - הרחיב את הדיבור

במושבות השרון קליטת העולים החדשים הייתה חלק ממסורת ארוכה של קליטה. מושבות השרון ראו בעולים החדשים מועמדים להתיישבות שיעזרו לפתח ולבסס אותן. יחד עם זאת הבעיות שניצבו בפני העולים שחיו במעברה היו רבות: תשתית לקויה, שיטפונות בחורף, מחסור בתעסוקה, ארעיות המגורים.
האחריות לתחזוקת הציוד המבנים וכן רווחת העולים היתה בידיהן של הרשויות המקומיות שלא תמיד מילאו את תפקידן בשל בעיות כלכליות ואחרות. במשך הזמן המעברות הפכו לפרברים של הערים הגדולות, לעיירות פיתוח, או למושבים חקלאיים.

ארבע המושבות הראשונות: מגדיאל, רמתיים, כפר הדר ורמת הדר לא היו קמות, ללא עלייתם של חלוצים יהודים  וציוניים "מארבע כנפות תבל" אשר התיישבו, חיזקו, פיתחו את האזור והפכו אותו מאזור צחיח לאזור פורה וצומח, הקולט אליו עם השנים, עולים רבים נוספים.
היה צריך לספק לעולים החדשים את כל השירותים - חינוך, דת, סעד - והצרכים היו גדולים יותר מן ההיצע.
כ-4 שנים נמשך המצב הזה עד שנבנו בהדרגה שכונות לעולים. נבנתה גיל עמל במגדיאל שהפכה ממעברה לשכונת מגורים; וברמתיים נבנתה נוה נאמן על 600 יחידות הדיור שבה. היו עולים חדשים שהצליחו לחזור למקצועותיהם הקודמים כמו: שענים, סוחרים, יזמים. רמתיים פרחה מן הבחינה המסחרית.
גידול האוכלוסייה המרשים במושבות וחבלי הקליטה הכרוכים בכך, לא מנעו מתושבי המושבות לאמץ את העולים החדשים לחיקם ולהעניק להם הרגשה ביתית וחמימות האופינית לבני המקום.

קליטת העלייה במשך העשורים שלאחר קום המדינה יצרה קיבוץ גלויות בהוד-השרון ומשמשת כור היתוך לעדות השונות החיות כיום בצוותא בעיר.

רשמה: שמחה קליין, הצריף הראשון, 2021