לתושבי רמתיים לא היה כסף לבניית בית כנסת, אבל הוועד הקצה לבניין הזה מגרש של שני דונמים מאדמות הציבור ב"גבעת הכיבוש" ליד בניין בית הספר ממלכתי א`, שהיה ברחוב בן גמלא, כיום משרדי העירייה. לאחר שהוקצה המגרש, נבחרו גבאים והללו אספו כספים לבניית צריף שישמש בית תפילה זמני. הזמניות הזאת נמשכה שנים רבות, עד שהאדריכל צֶבִי גוֹאִידוֹ תכנן ובנה את בית הכנסת. כשעמד בית הכנסת על תלו, פנו נכבדים אל הגבאים ברמתיים וביקשו שיקבלו את אחד מגדולי התורה, הרב יעקב לנדא, בתור רבה של רמתיים. הגבאים נענו לבקשה והקימו צריף למגורי הרב ומשפחתו, לא הרחק מבית הכנסת. כשמונה הרב לנדא לרבה של בני ברק, הוזמן לרמתיים הרב אליהו דרבקין. כשהתברר שהרב מקורב מן הבחינה הרוחנית לנטורי קרתא, ציער הדבר רבים מתושבי רמתיים, שהיה יישוב ציוני ובו אוכלוסייה מגוונת. יישוב שכזה היה זקוק לרב בעל אישיות נוחה לבריות - אדם סובלני ומסביר פנים, שיוכל לקרב את הציבור למסורת ולמצוות ולא ירחיק אותו בהתנהגות קנאית.

אחת משבעת "היתומים" של רמתיים- או באידיש "יסומים",כך נקראו צאצאיו של הפילנתרופ, לואי רוזנבלום, רכש שטח אדמה ברמתיים ובו שיכן את בני משפחתו- סיפרה שכשאביה בא למקום, הוא נדהם כשראה שרוב התושבים חילוניים, שכן הוא חשב שכל היהודים בארץ-ישראל דתיים. כשהוקם בית הכנסת הראשון בצריף נשם אביה לרווחה. אחר-כך נבנה עוד בית-כנסת. בית הכנסת הראשון - "הגדול", או "המרכזי" - היה של יוצאי פולין ומזרח אירופה. בית הכנסת השני - "עדת שלום" - היה של ה"יקים", יוצאי גרמניה ואוסטריה. לימים הוקם ברמתיים בית כנסת שלישי, של הפורשים-הנעלבים מבתי הכנסת האחרים. בית הכנסת הזה נקרא "בית הכנסת של ג`וק", על שמו של בעל תחנת הדלק ברמתיים.

על-יד בית הכנסת ברמתיים היה מקום ששם היה השוחט שוחט עופות בימי חמישי, לקראת שבת. מי שרצה לשחוט עוף ביום אחר בשבוע, היה הולך אל ביתו של השוחט, ומפעם בפעם אף היה השוחט עובר בבתים ומציע את שירותיו. שושנה ורקר היתה נשלחת לשחוט את העוף לשבת, ואחר-כך היתה מורטת אותו בעודו חם, כשהיה קל יותר למרוט את הנוצות. "חלחלה היתה אוחזת בי למראה השוחט עם החלף בפה, עומד ומטה לאחור את הגרגרת של התרנגולת, מורט לה כמה נוצות, מברך ושוחט," סיפרה שושנה. "אחרי שהיה שומט אותה, היתה התרנגולת מתרוצצת וראשה מטלטל לצדדים. אחר-כך היתה קורסת ומפרכסת עד שחדלה לנוע. היה שם לכלוך איום. הדם היה נשפך לתוך חבית, וזבובים מילאו את חלל האוויר. מאז אני צמחונית."

במגדיאל היה השוחט ביבר שוחט עופות ליד ביתו, ופרות - במשחטה (בית מטבחיים מאולתר), ב"דנציג".

ליד חדר השחיטה ברמתיים היה בית מרחץ, "מקווה טהרה", שהמים בו היו קרים כקרח. רק בימי חמישי היו מים חמים. ברוב הבתים לא היו אמבטיות ומים חמים, על כן היו התושבים שומרי המצוות הולכים להתרחץ ב"מקווה".

שבת היתה שבתון של ממש אצל שומרי המצוות ביישוב. "בשבת היה לבעלי פרות היתר מיוחד לחלוב," סיפרה שושנה ורקר. "היינו חולבים על גרגרי אורז שהיו שמים בדלי. ביום הכיפורים היינו חולבים אל הרצפה. לא השתמשו בחלב הזה, אבל היו חייבים לחלוב, כדי שהפרות לא יסבלו."

דוקטור גבריאל קנולר, הרופא המקומי, היה מתפלל לפעמים בבית הכנסת המזרח-אירופי, אף-על-פי שהיה יוצא גרמניה. זה היה בית הכנסת המכובד יותר, שהחזן שלו היה דוד מילר - נגר במקצועו שעלה עם משפחתו ב-1935 והתגורר ליד בית הכנסת. היה לו קול ערב והוא עבר לפני התיבה בהתנדבות. משפחתו של מילר הוסיפה לקיים בארץ את מסורת העיירה היהודית במרכז אירופה, והיתה מזמינה נזקקים ביום שבת לאחר תפילת הבוקר לסעוד על שולחנה את סעודת השבת. גם דוקטור אריה רטן היה מתפלל בבית הכנסת הגדול, אבל הוא היה בא רק בחגים, ואילו דוקטור קנולר היה בא גם בשבתות. אף-על-פי שדוקטור קנולר הלך בגילוי ראש, הוא היה שומר מצוות והמשפחה שמרה שבת.

בבית הכנסת היתה קופת גמ"ח - גמילות חסד - שייסד נדבן ושמו הלפמן. מן הקופה הזאת, שהיתה מבוססת על תרומות, היו ניתנות לנזקקים הלוואות בלי ריבית. מי שלא היה יכול לסלק את חובו, היו שומטים לו את החוב. פעם אחת בשנה, כשהיו מגיעים לפרשת "משפטים", נערכה התרמה לקופת גמ"ח. אנשים היו עולים לתורה ואומרים כמה הם תורמים לקופה. ההיענות היתה יפה מאוד. כשמתה רעייתו של ורקר, הקים בעלה קרן על שמה, לצד קופת הגמ"ח. בערוב ימיו, כשלא יכול עוד ורקר לנהל את ההתרמה ואת ענייני הקופה, היא עברה לידי שמעוני. בסופו של דבר התאחדה קופת הגמ"ח של ורקר עם קופת הגמ"ח של מגדיאל.