מגדיאל בראשיתה

ביום י"ב מנחם אב תרפ"ד, יולי 1924 התכנסו 11 מהמייסדים בתל אביב, והחליטו על קניית אדמה על מנת להקים יחד ישוב חדש בארץ ישראל, שלא כרוב העולים באותה עלייה, שהקימו בתי קפה מסעדות וקיוסקים, אשר תל אביב נתמלאה בהם. אלה היו אנשים בורגנים, ציונים נציגי העלייה הרביעית, מפולין.

יהושע חנקין שהיה יושב ראש חברת "הכשרת הישוב" וכוּנָה גם "גואל האדמות" שמע על הקבוצה והציע לה את אדמות "פרדס מרגושס" בגבול בני ברק ורמת גן, כיום שכונת מרום נווה. כשהגיעו אנשי הקבוצה למקום נתגלה להם כי האדמה אינה מתאימה לחקלאות ודחו את ההצעה. חנקין הציע להם את אדמות "ביר עדס" והאדמות אכן התאימו. אלו היו שטחי קוצים, אבנים, שרצים ועוד. לא היה בשטח זכר להתיישבות, רק מזרחית למקום.

חנקין קנה 4,000 דונם אדמה מהאפנדים של "ביר עדס" ומכר אותם למייסדים. בזמן הצגת גבולות השטח המיועד לישוב החדש, עבר במקום אדם ששמו, שלמה לִיוֶר, אשר היה בדרכו לחפש עבודה, כשראה קבוצת אנשים, התקרב ושאל: "מה קורה פה?"

ענו לו: "אנו מקימים ישוב, רוצה להצטרף?"

ענה ליור: "כן!"

וכך הצטרף לִיוֶר לקבוצה.

ומספר מייסדי מגדיאל היה ל-12.

12 המייסדים פנו אל האדריכל-מהנדס, מרדכי מסטצ`קין-קריתי, ובקשו, כי יתכנן להם את הישוב החדש.

ביום כ"ה בתשרי תרפ"ה, איסרו חג הסוכות, "נעצו" שנים-עשר גברים יוצאי פולין את המעצר הראשון בנחלתם על אדמות ביר עדס,

תכנית המתאר של מגדיאל, שתכנן קריתי, כללה 4 רחובות שיצאו ממרכזו של הישוב. בתכנית המתאר סומנו הרחובות, הבתים והחצרות. ליד הרחוב עמד הבית ומאחוריו תוכנן השטח החקלאי. כל שטח על התכנית סומן במספר והמתיישבים עשו ביניהם הגרלה. כל אחד הגריל בהתאם לתקציב שהיה ברשותו, אם זה מגרש אחד או כמה מגרשים. דונם אדמה אחד עלה 4 לי"מ(לירות מצריות)

באיסרו חג סוכות שנת תרפ"ה-1924, עלו המייסדים על הקרקע והחלו לבנות את בתיהם.

מים לא זרמו עדיין בצינורות ולא הגיעו אל הבתים, המתיישבים היו אוספים את כל המכלים שהיו ברשותם והולכים או רוכבים על סוס או חמור רתומים לעגלה, אל הבאר הקרובה, שהיתה או בכפר מל"ל או בכפר סבא, כדי להביא מים לשתייה, לאוכל, לרחצה, לשטיפה, לכביסה, להשקיית בעלי החיים, לבנייה והשקיית הצמחים בגן הירק שבחצר. לא כל כמות המים ששאבו הגיעה למחוז חפצם, תוואי הדרך שהיה מאד משובש גרם לחלק מן המים להישפך.

בשנת 1925, כמה חודשים לאחר העלייה על הקרקע, הוחלט לחפור באר במגדיאל וכך נפתרה בעיית המים בישוב. התושבים פנו אל חברת "קבוצת השדה" שעסקה בחפירת בארות, נמצא המקום המתאים והבאר הראשונה נחפרה בפינת הרחובות "המקשר" ו"הרצל". עומקה היה קרוב ל-40 מטר.

חפירת הבאר הביאה את הפריחה החקלאית ליישוב, זריעה בשדות ונטיעת עצי פרי ההדר.

בשנת 1927 כשהבינו כי המים מן הבאר אינם מספיקים לכל צורכי התושבים החליטו לבנות "מגדל מים" לאגור את מי הבאר וממנו להעביר מים בצינורות. מגדל המים הראשון הוקם ברחוב אהבה, מגדל על עמודים וקשתות.

כמה חודשים לאחר שהגיעו העולים מפולין הגיעה קבוצות עולים מבגדד בירת עיראק. שנקראה "הבגדדים". קבוצה מליטא שנקראה "הקובנאים" וגם מאיטלה וגרמניה.

שמחה קליין, הצריף הראשון, 2017

"בשעה שסיירו בשטח, פגש אותם יהודי שהיה בדרכו מכפר סבא לפתח תקווה. לאחר חילופי הברכות, נשאלה שאלה סקרנית ביידיש: "לאן הולך יהודי?" השיב להם ההלך שהוא מחפש אדמה לרכישה. אתה מוזמן להצטרף אלינו:" אמרו לו. כך הצטרף שלמה ליבר לאבות המייסדים. צודיק יעקובי בא למגדיאל בעקבות מפגש אקראי ברחוב בתל אביב. שבועות מספר לאחר שעלה ארצה, והוא חלוץ בן תשע-עשרה דובר עברית, שלזכותו שלוש שנים של הכשרה חקלאית. בליטא, חלה צודיק במחלה טרופית קשה. כשהבריא שכר חדר ברחוב העליה בתל אביב. בלכתו ברחוב נחלת בנימין, ראה אנשים מעמיסים חפצים על משאית. אחד מהם היה יהודי ליטאי שהכיר מקובנה. "מה קורה כאן?" שאל צודיק. "אנחנו יוצאים להקים מושבה חדשה," ענה לו מכרו מחוץ לארץ. "אני רוצה להצטרף," החליט צודיק מניה וביה. "יש לך מקצוע?" שאל אותו בן-שיחו. "אני סנדלר," השיב צודיק בלי היסוס. קודם שעלה ארצה למד צודיק סנדלרות. אמנם הוא עדיין לא היה סנדלר, אבל ארגז כלים היה לו. "דבר עם ראש הוועד שלנו," הצביע בן-שיחו על אחד האנשים. "הוא בוודאי יצרף אותך בתור בעל מקצוע." ואכן כך היה. "באיסרו-חג (סוכות)," אמר לו ראש הוועד, "יוצאים כמה אנשים בטנדר למגדיאל. תוכל להצטרף אליהם." כשסב צודיק על עקביו כדי לשוב לחדרו, עצר אותו משה טרומפולר, חלוץ צעיר ממנו. "מה קורה פה?" שאל. "עומדים להקים מושבה חדשה,מה אתה יודע לעשות?" טרומפולר שבא ארצה חודשיים-שלושה קודם לכן עבד בנטיעות ברחובות. "אני יודע לנטוע," השיב. משמע, אגרונום! כבעל מקצוע, צורף גם הוא למתיישבים.

 

באיסרו-חג של סוכות תרפ"ד (1924) בא צודיק למגדיאל. בטנדר שבו נסע היו גם ליכט וגרינברג" ראשוני מגדיאל זכו לכינוי `החבורה הפולנית`. שכן בכל פעם שנזקקו במושבה לפועלים היו פונים אל צודיק, והוא היה הולך לבית העולים בתל אביב ומחפש תחילה ליטאים ואחר-כך פולנים. כך הביא את ישקה ירקוני, את בן אפרים (לימים, ראש הוועד של מושב העובדים עין ורד), ואת פורטנוי, שהיה האינסטלטור (השרברב) הראשון במגדיאל. בראש מייסדי מגדיאל התייצב שמואל זוכוביצקי (לימים, זקיף), שהצטרף לתריסר האבות-המייסדים זמן קצר לאחר ייסוד היישוב. זקיף היה מן הדמויות הבולטות בעלייה הרביעית של יזמים פרטיים בעלי הון קטן או בינוני, שנקראו בימים ההם "המעמד הבינוני".

 

אל `הפולנים` הצטרפו ה`קובנאים` (ליטאים בלשון בני המושבה), קבוצה של עשרים משפחות שקנו את המגרשים ישירות מחנקין ללא תאום עם וועד מושבה, `הבגדאדים` יוצאי עיראק, ולימים אפילו משפחות מרוסיה, מגרמניה ומדרום אפריקה. מגדיאל הייתה לקיבוץ גלויות ולכור היתוך. המכנה המשותף ששימש דבק לליכוד השורות, היה תמהיל של ציונות, יזמה חלוצית ושל עבודה קשה, קשה מאוד. ימיה הראשונים של המושבה הקטנה היו קשים. מאחר שמקימיה לא התנסו בחקלאות בארצות מוצאם, היה עליהם להטות שכם ולעזור איש לאחיו כדי לבנות ולהיבנות. הם הפרישו ביד רחבה מאדמתם לצורכי ציבור, כדבר המובן מאליו. יצחק זיו-אב, עיתונאי וסופר, ציין בזיכרונותיו: "איש מהם לא התנשא על אחיו, ועקרון השוויון בהנהגת המושבה הוחל על הראשונים ועל הבאים אחריהם, כאחת...

(חשביה אריה, עיר הירוק, סיפורה של הוד השרון, הוד השרון, 1996)